רב טוראי עמית עקירב ז"ל

עמית, בן גילה ועזרא. נולד ביום ט"ז בשבט תשל"א (11.2.1971) בעפולה.

בשלהי יולי 1989 התגייס לצה"ל ועבר גיבוש צנחנים.

ביום י"ח בתמוז תש"ן (11.7.1990) נפל עמית בעת מילוי תפקידו בתאונת-דרכים ברמת- הגולן.

בן גילה ועזרא. נולד ביום ט"ז בשבט תשל"א (11.2.1971) בעפולה. היה תינוק יפהפה, בעל עיני תכלת ושיער שטני, שיופיו בלט בשכונה. בהיותו רך בשנים לקה בדלקת קרום המוח, מצבו היה קריטי וסיכוייו לחיות קלושים. קרה נס ועמית ניצל וגדל לתפארת.

מסלול לימודיו החל בבית-הספר היסודי 'יזרעאל' ונמשך ב'אורט עפולה' במגמת חשמל עיוני. הוא סיים עם תעודת בגרות מלאה ותעודת חשמלאי.

בהיותו בכיתה י' התנדב למשמר האזרחי ובמסגרת זו יצא לסיורי לילה. הוא היה חוזר מסיורים אלו עמוס חוויות ורשמים. בכיתה י"א חילק את זמנו בין לימודים לעבודה. בשעותיו הפנויות יצא לעבוד עם אביו בחברת החשמל כדי לממן את שיעורי הנהיגה שלו.

תחביבו היה קליעה למטרה והוא השתתף בחוג ויצא לתחרויות קליעה. כמו-כן היה תקליטן חובב ונהג להופיע בבתי מלון, מסיבות בר-מצווה ובבתי חברים. מגיל צעיר חלם עמית לשרת בצנחנים, וכדי לחזק חלום זה, ביקש מהוריו בהגיעו למצוות שרשרת עם תליון של כנפי צניחה. תקופת השירות עמדה בפתח והוא ציפה לה בכיליון עיניים להגשמת חלומו.

בשלהי יולי 1989 גויס עמית לצה"ל ובזכות רצונו העז הצליח להגיע לגיבוש בצנחנים ולעבור אותו בהצלחה. לא היה חייל מאושר ממנו. בשבת הראשונה שבה הגיע לחופשה, 'עשה סיבוב' בעיר כדי להתפאר במדי הטירון שלו ובקבלתו לחטיבת הצנחנים. במהלך הטירונות, וגם במסע הכומתה הידוע, הוא סבל משברי הליכה. על אף הוראה רפואית שאסרה עליו להשתתף במסע זה, הוא היה נחוש בדעתו לסיים את המסלול ולהגיע לטקס המסורתי של חלוקת הכומתות האדומות. הגיוס לצנחנים, הטירונות הקשה, מסלול המ"כים - כל אלה שינו את אופיו של עמית. הוא התבגר מאוד, הסתכל על החיים בצורה שונה והשתדל לחיות את הרגע.

עמית היה קשור מאוד למשפחתו וידע להעריך את משמעות הבית. בחופשות בילה בחיק המשפחה ואהב לשוחח עם הוריו על דברים אישיים, על חיי היום-יום ועל הצבא והיה מאוד פתוח. בשעותיו הפנויות עסק, בסתר, בכתיבת שירים. על משמעות החיים מזווית ראייתו, על אהבה, על המוות (וזאת בעקבות תאונה של חבר).

עמית היה ספונטני, אהב בילויים ודאג לשמור על קשר עם חבריו הרבים, אשר סיפרו איך ברגעי משבר עמית היה מופיע, מפתיע בזמן ובמקום הנכונים, ותמיד עם חיוך על פניו. הוא ידע להעניק את הכוח להמשיך הלאה.

ביום י"ח בתמוז תש"ן (11.7.1990) נפל עמית בעת מילוי תפקידו בתאונת-דרכים ברמת- הגולן. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בעפולה. השאיר אחריו הורים ושני אחים - אסף ואביעד.

ביום ה-24.4.2002 נפל אחיו אביעד בעת מילוי תפקידו.

הוריו הוציאו לאור חוברת לזכרו ובה אסופת שירים של עמית ודברי חברים. בהקדמה לאחד משיריו, הנושא את הכותרת 'מוות', כתב: "כאשר המוות עובר לידך, אז החיים נעשים פתאום חשובים ויקרים כל-כך". ומתוך השיר: "למה זה מגיע לנו/ למות כל-כך צעירים/ לא הספקנו לטעום את טעם החיים/ ואין ספק שטעם החיים הוא הדבר המתוק ביותר/ ורק המוות השחור אותנו הוא עוכר".

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד החטיבה: "עמית משך את תשומת-לבי מספר שבועות לפני האסון, כאשר הגיע למפקדת החטיבה כסמל מבצעים. הוא בלט במסירותו הרבה ובשאפתנות אישית, ליטול חלק ואחריות בכל... כאשר הכרתי אתכם, המשפחה, ואת הסביבה שבה גדל, ברור היה לי מהיכן שאב כל זאת. התברכתם וגידלתם בן לתפארת. משפחת הצנחנים, משפחה חזקה היא ומלוכדת, אשר אינה נוטשת חברים, אסונכם - אסוננו".

אחד מחבריו נפרד מעמית במלים: "איך אפשר לכתוב עליך? מה בכלל נשאר לומר? כשבארץ המובטחת גם בוכים פרחי הבר".

מנציחים: גילה ועזרא עקירב.