דיון בשאלה - מדוע איננו מסופקים בחיים?

חבר טוב שלי חלם מאז ומעולם על אופנוע. במשך שנים היו לו מגזינים של אופנועים ומפות של מסלולי שטח. הוא אימץ לוק של אופנוען וטען לבלי סוף כי כל הסיבות שבגללן הוא נכשל עם נשים, זה בגלל שאין לו אופנוע. הוא עבר לגור בתל אביב, כדי לאפשר לעצמו את התפאורה המוצדקת לכלי הממונע, עבד קשה וחסך יפה כדי לאפשר לעצמו את התענוג. עשה תיאוריה, הוציא רישיון ובחר בקפידה את הקסדה, המעיל והכיסוי. היום הנכסף הגיע וסופסוף הוא קנה את אופנוע החלומות שלו - Yamaha wr-450f.  ביום שבו הרכיב אותי לסיבוב דאווין ושאלתי אותו - "נו, עכשיו אתה מרוצה?" הוא אמר "כמעט, עכשיו אני חייב גיטרה חדשה!"

אם הסיפור הזה נשמע לכם מוכר, זה כנראה בגלל שכולנו לוקים בתסמונת חוסר הסיפוק המתמיד; חולמים חלומות - מתרגמים אותם - רודפים אותם - מגשימים אותם - ומיד קופצים לחלום הבא. מה לא בסדר עם התשוקות והרצונות שלנו? האם לעולם לא נהיה מסופקים ומרוצים באמת?

בספרו "חוכמת הבייגלה" דייק אילן הייטנר והקביל את המצב לתאוריית ההפרשים הקבועים לפיה "טבע האדם הוא לרצות יותר, אז לא משנה כמה האדם יתקדם וישיג בחייו, תמיד הוא ירצה יותר באותו הפרש, כך שהפער לעולם יישאר קבוע". כך למשל הוא נותן דוגמא, "ניקח אדם שנמצא כיום במצב כלכלי, חברתי, נפשי וכללי מסויים וניתן לו ערך מספרי כלשהו, נניח 12. אדם זה רוצה לשפר את מצבו, כדי שיהיה לו טוב יותר. הוא רוצה להרוויח יותר, להתקדם לעמדה גבוהה יותר, להצליח יותר, להיות מפורסם יותר, שיהיו לו יותר ילדים, שיהיה לו יותר שיער על הראש, והכל יותר, יותר, יותר. הוא משוכנע שאם יצליח להגיע לנקודה בה יצליח להשיג את כל זה, נקרא לה 19, לצורך העניין, הוא יגיע לאושר הנצחי. מיסטר ג'ונס [הוגה התאוריה] טוען שבדרך להגשמת מטרה זו, כל התקדמות שיעשה האדם, תרחיק את המטרה שלו כגודל ההתקדמות. זאת אומרת שאם הוא התקדם מ-12 ל-15, עדיין יוותרו לו אותן 7 נקודות להגשמת המטרה, כי זה עתה היא עלתה ל-22. וגם כשיגיע לנקודה ה-19, הנקודה ששיקפה את המצב בו יתגשמו כל חלומותיו כשהיה בנקודה 12, כבר ירצה להגיע לנקודה 26, וכן הלאה..."

האם באמת טבע האדם הוא לרצות יותר ויותר ולעולם לא להגיע לנחלה של סיפוק? החוקרים, דניאל גילברט מאוניברסיטת הרווארד וטימותי ווילסון מאוניברסיטת וירג'יניה מצאו שלושה פרמטרים שיכולים להסביר את המצב של חוסר הסיפוק:

1. Miswant - תרגום החוויה
מדובר בנטייה נפוצה לרצות דברים שאנחנו יודעים שלא נהיה מרוצים מהם. החוקרים מסבירים את הנטייה הזו כתוצאה של מידע מוגבל שלנו על עצמנו או על החוויה הספציפית שבה אנחנו חושקים. המידע המוגבל שיש לנו, גורם לנו לתרגם את הרצונות שלנו לכדי מהלכים מובהקים שסופם, אכזבה או הנאה מוגבלת. כלומר, אנחנו יכולים לשער בליבנו שאנו חושקים באדם מסוים או בסטטוס מסויים, כיוון שאנו מרגישים את זה בראש ובגוף שלנו, בטוחים שהם אלה שטומנים בחובם את האושר הנכסף, אבל לאור העובדה שאיננו מכירים את האדם השני או לחלופין, איננו מכירים בהגדרות הסטטוס לו אנו מייחלים, וכיצד הוא יתבטא בתוך הפנטזיה שלנו, עשוי להיווצר מצב של ציפייה ואכזבה. החוקרים מסבירים שלרוב האנשים יש מסגרת של פנטזיות מאוד ברורה ומשורטטת בראש, אך ברגע שהם יוצקים לעצמם את התוכן הנדרש, הם מגלים כי מה שבאמת רצו היה את הגשמת הפנטזיה ולא בהכרח את האדם איתו הם הגשימו אותה. כך למשל ניתן להסביר את החוויה השלילית של "הבוקר שאחרי" אחרי סטוץ לילה - זו פשוט תולדה של פנטזיה מוגבלת.

2. אומדן מזוייף של עוצמה
החיזוי המעוות בדבר טבע התשוקות שלנו, יכול להיות מוסבר גם על ידי תוקף והשפעת הפנטזיה הרצויה. גילברט ווילסון טוענים כי אנשים נוטים להעריך אירועים רגשיים יתר על המידה, תולים בהם ציפייה דרוכה, מבלי להתעכב על הפרטים הקטנים. המחשבה שלנו כל כך ממוקדת מטרה, עד כי היא שוללת נסיבות, השפעות ופערים קיימים. זה נכון לגבי מצבים בהווה ויותר מכך לגבי מצבים עתידיים. לפיכך, אנשים נוטים להיאחז בפנטזיות חיוביות ומעצימים את כוחן ומשמעותן, עד כדי כך שגם אם יתגשמו בסופו של דבר, התוצאה תהיה אכזבה רבה כיוון שהחוויה, חיובית ככל שתהיה, לא הייתה חיובית כצפוי. את מצב זה ניתן להסביר בפשטות כציפיה שלא עמדה בגודל הציפיה.

ככלל, ההשפעה הרגשית של חוויות קרובות או אינטימיות, מטלטלת הרבה יותר מהשפעתן של חוויות מרוחקות. חוויה מרוחקת, היא כזו שמתייחסת לחוויה בזמן או במרחב רחוקים, אך גם לחוויה שהמעורבות הרגשית בה נמוכה יותר. ההשפעה הרגשית של חוויות מרוחקות נתפסת כפחות משפיעה, בעיקר לטווח הרחוק.

3. הסתגלות
טבע התשוקות שלנו לא רק מושפע מתרגום החוויה או עוצמת החוויה, פרמטר חשוב נוסף שמשפיע על אופי התשוקה והופך אותה לקצרה או לפחות איכותית כצפוי, הוא הסתגלות. החוקרים מסבירים שבאופן טבעי לגמרי, עוצמה של חוויות גדולות, שוכחת עם הזמן. כך למשל יחסים שבנויים על יחסי מין בעיקר, נוטים לאכזב אותנו אחרי השיא; אם נשווה תדירות מינית של זוג שנמצא יחד כחודשיים לעומת תדירות של זוג שנמצא יחד מעל לשנה, נגלה כי פרמטר ההסתגלות מצביע על ירידה הדרגתית. מכיוון שחשק מיני כמו גם קירבה רגשית מתבססים על השינוי הנתפס ומושפעים ממנו, האינטנסיביות של רצונות כמו נידונה להצטמצם, כך שעוצמת החוויות הופכת בהכרח למוגבלת.

הפילוסוף, וויליאם ארווין מציין קושי נוסף בטבע התשוקות שלנו - הקושי שלנו כבני אדם להיות מסופקים. לטענתו, יש לנו נטייה אבולוציונית מובנת לחוסר סיפוק והיא נובעת מתוך צורך קיומי לחפש שיפור מתמיד. נדמה כי לפעמים אנשים פשוט אוהבים להיאחז ברצון ולא בהגשמה שלו. לדבר על האופנוע שהם רוצים לקנות, אבל לא באמת לקנות אותו, או לקנות אותו ולדלג מעל תחושת הסיפוק אל עבר תשוקה חדשה.

האם נידונו לאכזבה תמידית או לסיפוק מינורי? האם השאיפה לנחלה ביסודה היא חלום גנוז, כזה שיוחלף עם הגשמתו לשאיפה אחרת? ובתוך המירוץ האינסופי הזה, נדמה כי השאלה החשובה היא לא "מדוע אינני מסתפק במה שיש לי?" אלא "מדוע אינני מסתפק במה שכל כך חלמתי עליו וסופסוף הגשמתי?"

חוקרים רבים מאמינים כי על מנת להפחית את האכזבה, עלינו להקפיד על כנות עצמית ויצירת התאמה מרבית בין האופי שלנו לטיב החוויה הרצויה. כלומר, לדייק בתרגום הרצונות שלנו, כמו גם להבין את המניעים להם.

לטענתם, על מנת להגדיל את תוקף החוויה הרצויה חשוב שיהיה לה ערך פנימי, שכן הערך של פעילות תכליתית משאיר אותה שטחית ובלתי מספקת. כך למשל, האזנה למוסיקה כפעולה שאמורה לעודד אותנו היא תכליתית בעוד שהאזנה למוסיקה לשם ההנאה בלבד יש לה ערך ממשי ורב תוקף. עלינו להעריך את הפעולה שאנו עושים ולא את המטרה שיש לפעולה שאנו עושים.

אדם שמעיד על חייו כמאושרים ומלאי סיפוק, מרמז על נוכחות של פעילות תכליתית רבה בחייו. הסוד הוא למקד את תשומת הלב שלנו בחוויות מהותיות היקרות לנו ולא לדמיין את מה שאנו רוצים או משערים שישפר את חיינו. לדוגמא, אם אדם אוהב לקרוא, לכתוב, לרקוד או להשקיע עצמו בעבודה מרובה, הוא יכול להפיק הנאה בלתי פוסקת מפעילויות אלה וזאת מכיוון שהן בעלות ערך עבורו ותוקפן ממושך. פעולות אלה אומנם לא יגרמו לו לחוש שלם, אך הם גם לא יאפשרו לו תחושה של היעדר, וזאת מכיוון שהבטיח לעצמו נקודת מוצא חיובית של שפע יחסי והנאה בטוחה ומלאת ערך. אם לא נעריך את הפעילויות שאנו עושים כיאה, הן יהפכו להיות משעממות וחסרות ערך ויחייבו אותנו לצאת ולחפש.

חשבו על כל הפעולות שאתם עושים לשם השגת מטרה - יוצאים לפאב כדי להכיר בני-זוג, עושים ספורט כדי לרדת במשקל, באים למסיבה כדי לרצות את החברים שלנו, רואים טלוויזיה כדי להפיג את השעמום... כל הפעולות האלה הן סבירות ומקובלות, אך כאשר הן נעשות לצורך השגת מטרה, הן מאבדות מערכן.

עלינו להעריך את הפעולות הללו בפני עצמן ולא את המטרה שאנו מקווים להשיג באמצעותן. אימוץ אינטרסים של אחרים, השוואה או הליכה על פי נורמה חברתית מקובלת, היא דרך בטוחה להיות לא מרוצה. מדובר בהתעסקות בפעולה חסרת תכלית שתעודד אותנו לרדוף אחרי חלומות, אותם אנו עשויים להטעין בציפיות מוגזמות ובסופו של דבר להתאכזב. פעולות חסרות תכלית, עשויות אולי להראות לנו מוצדקות ואולי אף יכולות לגרום לנו לחוש סיפוק נקודתי, אך לא לטווח הרחוק - מהר מאוד נמצא עצמנו שואלים "לשם מה?" מהר מאוד נשמע עצמנו אומרים "אוקיי, מה הלאה"

נכון לא תמיד נעשה פעולות ערכיות ולא כל פעולה חייבת להיות ערכית, אך החוכמה היא לזכור שעל הפעולות הערכיות לתפוס יותר משקל ונפח בחיים שלנו. הן חייבות להיות  תואמת אישיות בסיסית וצרכים קיימים, עליהן לשקף את הרצונות האמיתיים שלנו. רק ככה תתאפשר תחושה של יציבות, עקביות וסיפוק, לאורך זמן.