התמודדות עם דיכאון אחרי לידה

לא הבנתי מה קורה לי. ידעתי רק שהדבר הגרוע ביותר בעולם הוא להיות בהכרה.
 

מאת: דניז בלומברג.

המפגש הראשון שלי עם דיכאון-אחרי-לידה התרחש כשהתגוררתי בארצות הברית עם בעלי ושלושת ילדיי. הייתי בת 33 וב-6 השנים האחרונות שקדתי על עבודת הדוקטורט שלי. שבועיים בלבד לאחר שהגשתי את הטיוטה הסופית של הדוקטורט, ילדתי תינוקת בריאה במשקל 3.600 ק"ג, ילדה רביעית במשפחתנו. היא נולדה בבית, מתוך בחירה, והייתי מוקפת בחברים ובקרובים.

התקופה שמיד לאחר הלידה הייתה מלאת שמחה. בחג הסוכות קיבלתי את התואר, כך שמאורע זה התווסף לשמחת החג. החיים היו שגרתיים ומאושרים. הייתי עסוקה עם הילדים, דאגתי לצורכי המשפחה והבית, חזרתי לשיעורי אירובי – כל הדברים הרגילים של חיי היומיום.

לא הייתי מוכנה לסערה שפקדה את חיי ארבעה חודשים לאחר מכן. לא חוויתי דיכאון-אחרי-לידה באף אחת משלושת הלידות הקודמות ולכן, לא זיהיתי אותו כשהוא החל.

בתחילה, פשוט הרגשתי במצב רוח ירוד. תחושות השמחה שחוויתי עם הלידה דעכו והותירו אותי איכשהו תלויה באוויר. לאחר מכן, התחלתי לאבד את העניין וההתלהבות בעיסוקים הרגילים שלי ומצאתי את עצמי משוטטת בבית בתחושה שאין לי מה לעשות.

"הספינה" עולה על שרטון

השבועות חלפו והמצב הידרדר – תחושותיי התעצמו והפכו לתחושה עמוקה ומטילת אימה שאין לי מה לעשות בזמן שחולף ושאין לי מה לעשות בחיי. נראה היה שערפל כבד של חוסר משמעות עולה ממעמקי האדמה ואופף את כל גופי. הרגשתי כאילו חור שחור נפער בגרוני – חור שהלך וגדל עד שהגיע לבטני וכתוצאה מכך, סבלתי מבחילה גופנית ממש. למרות שאבד לי התיאבון ובקושי רב יכולתי לחוש בטעם המזון, אכלתי המון, בניסיון למלא את החלל שהלך וגדל וכרסם בי מבפנים.

מוחי היה מנותק לחלוטין מכל המתרחש. אמנם הוא היה מודע לכך שמצבי מחמיר, אולם לשם שינוי, לא היה דבר שהאינטלקט שלי יכול היה לעשות כדי לעזור לי. מה שקרה לי לא היה קשור לשכל.

יכולת ההתמודדות שלי עם הבית והילדים הידרדרה, מה שגרם לי לבהלה ולייאוש. חששתי שזוהי צורה של חוסר שפיות.

בנסיבות רגילות, אנו מתייחסים להתמודדות הנדרשת מאתנו, כאל דבר מובן מאליו ואיננו מבינים את הכוח הפנימי הרב שנדרש להתמודדות כזאת. כשדיכאון-אחרי-לידה עוטף אותך כמו תכריך, אי אפשר בכלל לדבר על התמודדות. המילה עצמה נעלמת מאוצר המילים, כאילו לא הייתה קיימת מעולם.

המחשבה על עריכת קניות הציפה אותי בחרדה עצומה. הרעיון שעליי לתמרן בין דרישות הילדים גרם לי לדפיקות לב חמורות. עדיין לא הבנתי מה קורה לי ואלמלא הייתה לי מטפלת במשרה מלאה שעזרה לי, אני חושבת שהייתי יוצאת מדעתי מרוב פחד.

הנסיבות המדויקות של חיי באותה תקופה מעורפלות בזיכרוני. אני זוכרת יותר את הרגשות, את התחושות ואת הפחדים האיומים. כשהייתי מתעוררת בבוקר, החור השחור שכרסם בתוכי איים לבלוע אותי לחלוטין. בקושי רב הצלחתי לגרור את עצמי מהמיטה. הכנת כוס קפה הפכה למשימה קשה בצורה שלא תיאמן. משימת ההתלבשות הייתה כרוכה באפשרויות בחירה כה רבות, כך שתחושת הפאניקה שחוויתי כתוצאה מכך, פשוט מוטטה אותי. העדפתי פשוט שלא להתלבש. לעולם.

לא הייתי מסוגלת לבצע את המטלות הקטנות ביותר. הכנת ארוחה פשוטה – טוסט וחמאה – הפכה לעול עצום שלא יכולתי ליטול על עצמי בעד שום הון שבעולם.
 

כשעה לפני שהילדים היו אמורים לחזור הביתה מהלימודים, הרגשתי פרץ פאניקה חונק את גרוני ומקשה עליי לנשום. משהו בתוכי המשיך לצרוח: "את לא יכולה להתמודד עם זה! לעולם לא תעמדי בדרישות!" ואכן, לא עמדתי בהן. בכל פעם שאחד הילדים ביקש משהו קטן, כמו תפוח עץ, הרגשתי כאילו הוא מבקש ממני מטוס סילון 747.

מאבקי היומיום עם הפעוט הקטן שלי סביב עניין הבגדים, גרמו לי להרגיש שאני נמצאת בעיצומו של קרב קשה במלחמה עקובה מדם, שבו אני מצפה בכל רגע לפצצה שתתפוצץ ותפגע בי. ואכן, פחדתי מאוד – הרבה יותר ממה שפחדתי מפני המצב הביטחוני פה בארץ.

הטרור שבתוכי היה הרסני הרבה יותר מהטרור שבחוץ: כיוון שנשמתי וחייתי אותו ללא הרף. במילים אחרות, הייתי שפחתו הנרצעת ואותן תחושות פנימיות איימו לכלות אותי לחלוטין.

לכן, השארתי את הכל למטפלת – באותה תקופה חיינו בארצות הברית ולמרבה המזל, יכולנו להרשות לעצמנו מטפלת. היא האכילה את הילדים, היא רחצה אותם, היא השכיבה אותם לישון כשבעלי לא היה בבית. אני לא זוכרת מי עשה קניות – מה שבטוח, זו לא הייתי אני.

עדיין לא הבנתי מה קורה לי. ידעתי רק שהדבר הגרוע ביותר בעולם הוא להיות בהכרה, כיוון שמה שהשתוקקתי לו יותר מכל, היה האושר שבחוסר הכרה. לא רציתי לדעת שאני חיה, כיוון שהייתי בגיהינום. היה זה כאילו הגיהינום הפנימי הזה מחובר אליי בצורה מעוותת ולא מרפה ממני, כמו תאום סיאמי.

בתוך התופת הזאת בה נמצאתי, לא רציתי דבר מלבד התינוקת שלי. הדבר היחיד שרציתי לעשות היה להתכרבל לצדה במיטה, ללכת לישון ולא להתעורר לעולם.

אל חוף מבטחים

נקודת המפנה התרחשה בוקר אחד. ישבתי על המיטה, מתנדנדת קדימה ואחורה, מחבקת כרית לחזי, כאילו חיי תלויים בה. בעלי נכנס לחדר ואני זוכרת שהתפרצתי, "מה לא בסדר אתי?!"

תגובתו של בעלי לא אחרה לבוא, "את צריכה לגשת לרופא!".

תגובה זו הייתה ברכה גדולה לכשעצמה. בעלים רבים מבולבלים לחלוטין משינוי פתאומי זה בנשותיהם והרעיון לפנות לפסיכיאטר או ליטול תרופות רק מעצים את פחדיהם.

הרופאה שלי הייתה אישה רגישה מאוד שהתמחתה בבעיות האופייניות לנשים. היא זיהתה מיד שמדובר בדיכאון אחרי לידה והדבר העניק לי שביב של תקווה. אם מה שאני חווה הוא תופעה מוכרת, אולי יש לזה גם תרופה.

שביב תקווה זה אפשר לבעלי לחולל מהפכה. לפני שבעייתי אובחנה, הוא הרגיש חסר אונים לחלוטין ולא היה מסוגל להבין מה אני מרגישה. ברגע שהוא ידע שמשהו לא בסדר אתי מבחינה רפואית, הוא קיבל על עצמו באופן מלא את ה"תפקיד" שלי, בישל והתמודד עם צורכי הילדים.

שוב, בורכתי. מה עלול היה לקרות אם הייתי נוטרת לו טינה או מלאת מרירות? מה היה קורה אם הוא היה כועס על כך שלפתע מצא את עצמו בתפקיד ה"קפטן" של ספינה טובעת?

הרופאה שלי יעצה לי לפנות לפסיכיאטר, שרשם לי תרופה נגד דיכאון (שאמורה, לדבריו, להשפיע רק לאחר מספר שבועות). הייתי אחוזת פחד-מוות מפני תרופה זו, כיוון שלא היה לי מושג כיצד היא תשפיע עליי ופחדתי לאבד שליטה. אולם הייתי כה חסרת שליטה ממילא, שפשוט לא נותרה לי שום ברירה אחרת.

תרופה זו היוותה עבורי את ההבדל בין הגיהינום לגן העדן. לאחר שהתחלתי ליטול אותה, הרגשתי אדם חדש לחלוטין.

"ניצ"ה" לוקחת פיקוד!

כשילדתי את הילד החמישי שלי, שלוש שנים לאחר מכן, הדיכאון אחרי לידה לא חזר על עצמו, והאמנתי בכנות שאני חופשייה לנצח ממה שהאמנתי שהיה אירוע חד-פעמי.

כמעט שנתיים לאחר שעלינו לארץ, ילדתי שוב תינוקת בריאה לחלוטין, אולם היא שקלה קצת פחות מ- 1.500 ק"ג. בניגוד להריון הקודם שהיה שליו וחסר אירועים, הריון זה היה אפוף חרדות. מתחילתו היו ספקות רבים בנוגע לבריאות התינוקת ולא ידעתי מה יקרה לה.

הלידה הייתה טראומטית והיא מייד הופרדה ממני. בקושי רב הורשיתי להחזיק אותה, שלא לדבר על כך שלא הורשיתי להיניק אותה. היא הוכנסה לאינקובטור למשך שבועיים, בבית חולים באזור המרכז, כך שהנסיעה היומיומית מירושלים כדי לבקר אותה הייתה כרוכה במסע בן שלוש שעות.

באותם שבועות שאבתי מעצמי חלב כל שעתיים, סביב השעון, בניסיון נואש לשמר את ייצור החלב, כדי שאוכל להיניק אותה כשתשתחרר מבית החולים.

כשהבאנו לבסוף תינוקת זעירה זו הביתה, כבר הייתי מותשת לחלוטין. למרבית האימה, התחלתי להרגיש שוב את אותן תחושות ישנות ומזוויעות. את אותה בחילה, אותם רגשות ריקנות ופאניקה, את החור השחור המאיים לבלוע אותי ואת הדמיונות הנואשים של חוסר יכולת להתמודד אי פעם עם המצב.

אולם הפעם, לא הייתה מטפלת. לא היה אף אחד שיכול היה לטפל בילדים, להכין ארוחת ערב או להחזיק את התינוקת – אף אחד.

לבעלי היו מחויבויות מקצועיות. הוא לא יכול היה פשוט להישאר בבית ולטפל בי – למרות שלכך בדיוק הייתי זקוקה. הפעם, זה לא עזר שהוא ידע כיצד קוראים למצב בו אני נמצאת ומהו התהליך שעובר עליי.
 

תגובתו הראשונית של בעלי ביטאה את ההבדל העצום בין הדיכאון-אחרי-לידה שחוויתי בארצות הברית, לבין חוויה חדשה זו כאן, בישראל.

מלא חששות, הוא אמר לי שהוא לא רוצה יותר ילדים, כיוון שאינו מסוגל להתמודד עם מה שעובר עליי בכל פעם שאני יולדת. מדובר בגבר שדיבר תמיד על כך שהוא מסוגל להתמודד עם עשרה ילדים. תחושת הבידוד גרמה לו להרגיש שכעת הכל מוטל על כתפיו, והוא הרגיש שהוא כורע תחת העומס ואינו מסוגל לעמוד במשימה.

אולם, הפעם הייתה ניצ"ה – רשת תמיכה שלא למטרות רווח, המיועדת לנשים החוות דיכאון- אחרי- לידה. על ניצ"ה שמעתי דרך חברה שנעזרה בארגון.

"מנווטים" ביחד

אינני יכולה להפריז בהדגשת חשיבות התמיכה לאחר הלידה. ההורמונים בגוף משתוללים וגורמים לעתים להתפרצויות זעם או להתקפות בכי. ומכיוון שתינוק חדש מביא עמו שמחה והתרגשות כה רבות, נשים עלולות גם להיות פגיעות מאוד בתקופה זו.

מרגע ששמעתי את קולה של חנה בטלפון, ידעתי שאני לא לבד. ההקלה שחשתי הייתה עצומה – לאור הידיעה שהיא מבינה ושיש לה רשת של אנשי תמיכה בתפקידים שונים, העובדים בצוותא כדי לסייע לי באופן המתאים לי ביותר.

הייתי המומה מחוסר האנוכיות המאפיין את הארגון. דבר לא נכפה עליי ולא הייתי חייבת לעשות שום דבר שלא רציתי או שלא הרגשתי שמתאים לי. הדאגה היחידה של ניצ"ה הייתה, לדאוג לצרכים שלי.

כיוון שחוויתי בעבר דיכאון אחרי לידה, הייתי מודעת מאוד לצרכיי. מנהלת השירות של ניצ"ה התקשרה אליי פעמיים ביום, מדי יום. אינני זוכרת על מה דיברנו, אולם העובדה שהיה אכפת לה מספיק כדי להתקשר, אפשרה לתמיכה הרגשית, שנזקקתי לה כה נואשות, לחלחל לתוכי.

יועצת מתנדבת מטעם ניצ"ה נמצאה בקשר מתמיד עמי: מקשיבה, חולקת עמי את כאבי ומאפשרת לי להרגיש נורמלית ושפויה, בתוך כל ההרס שזרע הדיכאון בחיי. כמו כן, התמיכה הייתה מבוססת תמיד על ידע מקצועי שפעל מאחורי הקלעים. הרגשתי כיצד הידע הזה מקשר, חושב, מייעץ ועוטף אותי.

במשך זמן רב, ניצ"ה ארגנה עבורי את הארוחות, כדי להסיר מעליי את הלחץ הנובע מהצורך לטפל במשפחתי. נערות צעירות הובאו כדי להשגיח על שאר הילדים בזמן שהייתי זקוקה למנוחה ואחרות גויסו כדי לשמור על התינוקת, בזמן שהיה עליי לבלות עם הילדים הגדולים יותר. כמו כן, בסופו של דבר ניצ"ה מצאה עבורי מי שיעזור לי בעבודות הבית, לכמה זמן שאצטרך.

בהתאם לבקשתי, ניצ"ה ארגנה לי תרופה טבעית באמצעות הומיאופת, שסייעה לי מאוד להרגיע את החרדה שלי. יחד עם זאת, חשוב לציין, כי נשים החוות טראומה רבת עוצמה, כפי שאני שחוויתי בפעם הראשונה בה נתקלתי בדיכאון-אחרי-לידה, תרופה הומיאופתית לא תהיה חזקה דיה כדי להתמודד עם המצב, כאשר תרופה קונבנציונלית עשויה להוות, פשוטו כמשמעו, הבדל בין חיים ומוות! התרופה עשויה להציל מהרס את חיי הנישואין, חיי המשפחה והחיים עצמם.

אני מודה בכל לבבי לקב"ה שהביא את ארגון החסד הזה אליי, אל בעלי ואל ילדיי. הם דאגו לצרכים שלי ומנעו ממני לצלול שוב אל תהום הדיכאון-אחרי-לידה.

נדהמתי מהמאמצים שנשים אלו היו מוכנות להשקיע, רק כדי לעזור. בעזרת התמיכה הרגשית, האישית והעזרה המעשית שהן ארגנו עבורי, מצב רוחי החל להשתפר באופן כמעט מיידי, כיוון שידעתי שאני לא לבד ושאיני חייבת להתמודד לחלוטין בכוחות עצמי. ביחד, ניווטנו בבטחה בתוך הסופה שאיימה לטרוף את ספינתי.

ניצ"ה – רשת תמיכה שלאחר הלידה – נוסדה ב-1997, כדי לספק תמיכה לנשים ולמשפחותיהן הסובלות ממחלה שלאחר הלידה, כולל דיכאון-אחרי-לידה, פסיכוזה ומאניה. כיום, ניצ"ה היא הארגון היחיד בישראל המספק מגוון שלם של שירותים העונים על הצרכים הייחודיים של אותן נשים הסובלות ממחלה שלאחר הלידה. זהו ארגון פרטי, המושיט יד לאותן נשים שנבצר מהן לבקש עזרה, כתוצאה מפחד, בושה, חוסר-ידיעה או מגבלות כלכליות. ניצ"ה עובדת בצמוד לאנשי מקצוע מובילים בתחום בריאות הנפש, כדי לספק את השירותים המקיפים ביותר ואת רשת התמיכה הדרושה לאותן נשים. ליצירת קשר 02-5002824, להשאיר פרטים בתא הקולי ויחזרו אליכם תוך 24 שעות.

מקור: Aish - למאמר המקורי לחצו כאן