maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

סמל ראשון רז מינץ ז"ל

רז מינץ

רז, בן אורה ויואב מינץ, נולד ביום ה' בניסן תשמ"ב (28.3.1982) בקרית מוצקין.

ב-21.3.2000, שבוע לפני יום הולדתו השמונה-עשרה, התגייס רז לצה"ל. הוא הוצב ביחידת שמשון, אך ביקש לעבור ליחידת דוכיפת.

בליל שבת, י"ז בחשוון תשס"ב (2.11.2001), בעת ששימש כמפקד מחסום פתע בין עופרה לבית אל, ניגש רז לבדוק רכב שהתקרב למחסום. מהרכב נורו כמה כדורים שפגעו ברז, שלבש אפוד קרמי, מהצד. הוא איבד את הכרתו ונפטר כעבור מספר דקות והוא בן תשע- עשרה שנים, שבעה חודשים ושניים-עשר ימים.


לזכרו

נר זכרון

מה כותבת אימא על ילד כל כך משובח שלה?
איפה מתחילים? מה מסננים?
איך מזיזים הצידה את כאב החֶסֶר הגדול, את הגעגוע לכל הדברים שאני מפסידה כאימו של רז, ומספרים על הילד?

בחרתי להביא דברים שאמרתי לפני תשע שנים, בערב התייחדות שהגדוד ערך.

בלילה בלילה, כשאני שוכבת לישון,
אני פוגשת אותך לכמה דקות, בדרך כלל – במסדרון,
ניגשת אליך בזהירות כדי לא להכאיב, נוגעת בדמותך,
מחבקת אותך,
ופורטת לפרוטות קטנות, קטנות את חסרונך.
נוגעת שטופת דמעות בתמונות ילדותך.

רואה אותך ילד בן שנה פוזל נורא ומרכיב משקפיים
ילד שיודע לפקוח היטב עיניים ואוזניים,

נזכרת בילד שמתעניין בכל דבר, סקרן,
אוסף ואוגר מידע – כל פרט קטן,
ושולף מהתאים בבוא הזמן.

ילד שידע לקרוא עוד כשהיה בגן,
אבל מה – ילד מבולגן – חבל על הזמן.
הרגיז תמיד את אחיו הצעיר אור עם הבלגן.

אני נזכרת בך ילד שמקשיב קשב רב לשיחות אחרים,
מעיר ומרגיז בכך לא פעם את המבוגרים,
"נדחפתי" קראנו לך בהקנטה
אך אתה לא נבהלת, והתמדת בשלך.

אני נזכרת בך בימי שבת בטיולים,
רוצה אתגרים, מבקש לטפס על הרים,
אחרת הטיולים לא מספיק קשים.

אני נזכרת בילד שמול כל ההתעניינות הרבה
ידע לשקוע בעולם של שלווה –
חולם בהקיץ, לא שם לב לדברים, ראשו אי -שם בעולמות רחוקים
לפני שיצא לבית הספר היית מזכירה לו:
"רז, לפני שתעבור את הכביש – תוציא את הגלגלים".

בכיתה היה עומד וקורא בבטחה את התשובה הנכונה
ממחברת שהיתה לגמרי ריקה.
לא זכיתי לראות אצלו בילקוט מחברת אחת מלאה,
תמיד רק שלושה ארבעה עמודים כתובים
וגם הם – בכתב חרטומים.

אני נזכרת בילד שישן שינה כל-כך חזקה
ולהעיר אותו בבוקר זו היתה משימה בכלל לא פשוטה
כוס מים היתה משמשת לי לעזרה,
והוא היה חוזר אחרי מספר שניות  ונרדם במיטה.

כן, אני עומדת כאן, מספרת על ילדותו של רז,
כמעט שכחתי לספר שקראנו לו רז ברווז,
אני נזכרת כל הזמן ברז הילד,
וכמעט שלא ראיתי איך הפך לגבר,
כשעבר פאזה והגיע לצבא,
ומשם אני לא יכולה להביא עדות ראייה
אז אביא כאן דברים – לא מחבר ליחידה
אלא מחבר שהיה איתו בקורס מ"כים:

"הזמן שעבר לא גרע כהוא זה מהזיכרון שלי מרז.
חשוב לי להביע את הזכרונות ואת הרושם שנוצר מהכרותי את רז, רק בגלל העובדה שלא זוכים כל יום להיפגש עם אדם שכמותו.
פגשתי את רז בפעם הראשונה בקורס מ"כים. כשהדבר הראשון שנתקלתי בו היה החיוך.
לא הייתי מהחברים הכי טובים שלו, דבר שלא הפריע לרז להתייחס אלי כמו לחבר הכי טוב, יחס שהתבטא בדברים קטנים, אך בשבילי אלו דברים גדולים.
אמירת בוקר טוב בפנים מחייכות, רצון לעזור בכל מה שרק אפשר, מוסר פנימי מאד עמוק שהתבטא בעזרה לזולת והידיעה הכ"כ ברורה שכשצריך – אז אפשר לפנות אליו.
יצא לי לדבר עם רז כמה פעמים, שיחות חולין. אך משיחות אלו אתה מבין מי הבן אדם שעומד מולך – אדם ישר, אדם צנוע, פשוט, שמספיק לדבר איתו 2 דקות בשביל להבין שטוּב הלב אצלו זה בסיס למעשים.
אדם חכם, חברותי, מצטיין – לא רק בקורס, אלא בחיים.
היה די ברור שאת רז אנחנו עוד נראה בקורס קצינים.
ההשקעה, המוטיבציה, האמונה בצדקת הדרך, הידיעה שהשרות בצבא הוא אידיאל, ולא סתם 3 שנים שצריך לסיים אותם.
ההכרה הברורה שהיתה לו, שלהיות בצבא זה חשוב, ואם הצבא צריך קצינים – אז הולכים, ולא שואלים שאלות.
אדם מוסרי עם דרך ארץ שאפשר רק ללמוד ממנו, וזה גם בלי להכיר אותו הרבה זמן.
רז לא היה פרטי, רז היה כללי, היה אכפת לו מהכלל, מהסובב אותו, ולא מעצמו.
אם רוצים ואם לא רוצים התכונות האלו הן מיוחדות, ונוסף לכך הן גם מקרינות על הסביבה.
אני נמצא עכשיו בקורס קצינים, ואני מוצא את עצמי מנסה לאמץ חלק מהתכונות של רז בידיעה שאם אצליח, אהיה אדם יותר טוב, קצין יותר טוב.
אני יכול להגיד בלי שום היסוס, שהייתה לי זכות – אני היכרתי את רז......"

(אלישי אדרעי גדוד 12 גולני מצפה נטופה).

ועכשיו נקטעו הדברים
ונשאר בי הכאב העמוק
על יכולת אדירה
שעדיין לא התממשה.
רז כבר לא יוכל לתמוך בחיילים חדשים, מתקשים,
רז כבר לא ילך לקורס קצינים, אפילו  אם צריכים,
רז  כבר לא יוכל  להנהיג ולחנך לערכים
כבר לא יהיו לנו בימי שישי וויכוחים של שמאל וימין.
ואני עומדת ותוהה – הייתכן שהכול נגמר?
מה צריך לעשות כדי שרז יישאר?

תשע שנים חלפו מאז ששאלתי את השאלה: "מה צריך לעשות כדי שרז יישאר?".
יודעת: התהפכו היוצרות: במקום שהילד ימשיך את הוריו, אני, אימו של רז, מנסה להמשיך נוכחותו בעולם. זו מהות ההנצחה – להמשיך את קיומו של הילד/חייל שנפל.

משתפת לאורך השנים בהרהורים, החברים מנציחים ביום רזי הארץ, יש אתר יפה ואתם מוזמנים להיכנס: www.ataraz.org

וכמדי שנה לקראת יום הזיכרון, אני מוסיפה הרהורים שאני מספרת לו:

יום הזיכרון תשע"א בפתח, יום הזיכרון התשיעי לנפילתך.
הספרה תשע מתקשרת לי מיידית עם תשעה ירחי לידה:
תשעה ירחים נשאתי אותך ברחמי,
תשע שנים אני נושאת בגופי את נפילתך.
כמו העובר המתפתח מחודש לחודש, גם לכאב יש כבר גוף ופרצוף וצורה – יודעת איך הוא מרגיש בתוך גופי: הליכה מחדר לחדר בלי יכולת להתרכז, עייפות תהומית, דמעות לדמע השאלה: "מה שלומך?"

הכאבים והדקירות ביום הזיכרון – כמו צירי לידה. כמעט שאין לי אוויר לנשום, רק לרגע יש הפוגה.....

בוחרת בקפידה את המילים. צבען צובע את יחסי לשכול, אליך, למשמעות.
מקפידה להגיד: "נפילתך", לא "מותך", לא אובדנך.
בהתחלה אמרתי שאיבדתי ילד. היום אני יודעת: לא איבדתי אותך, אתה איתי בחלקים גדולים מחיי,
איבדתי פורמט מסוים שלך, ואני לומדת לחיות עם פורמט אחר שלך. פורמט מוגבל יותר,
ילד בלי המימד הפיזי, מעין ילד וירטואלי.
לאורך השנה, בימים בהם אני נושמת אוויר ולא דמעות, רובי בתוך עולם ה"יש", ורק פס צר בתוכי, פס שעובר לאורכי, נע איתי שייך ולא שייך. אתה. והפס משנה גודלו / רוחבו על פי לוח השנה שלי – לוח השנה של אם שכולה.
יום הזיכרון מתקרב.
הפסים בגופי מתחלפים – פס רחב וענק ממני כולו שכול, ופס דקיק – ממשיך בשגרה.
עסוקה כמעט כולי בך, ילד רז שלי, בהנצחה, בכתיבה עליך ועלי.

****************************

תשע שנים לאחר נפילתו, ביום הנפילה הלועזי, ישבתי על קברו וכתבתי:

2 בנובמבר 2010
השעה 12.00. עוצמת עיניים. רואה את תמונתך, תמונת הקיטבג. אני כמעט שלא נושמת. נושמת מהגרון למעלה. בחזה שלי אין אוויר. מתאמצת לקחת אוויר, ממלאה את כל חלל הבטן, והמחנק בגרון מעיק. כל כך מוחשי.
איך אוכל להסביר זאת למי שלא חש אף פעם כאב אובדן של ילד?
איך אוכל להסביר מה זה שאימא לא יכולה לנשום?
מתאמצת.
נחנקת.
הגוש שיושב בגרון סותם את כל חלל החזה.
כבר לא רואה אותך מול עיניי. רק מרגישה את הקושי לנשום. כמעט שאמרתי: הקושי לחיות. אבל לא העזתי. אני הרי תאבת-חיים. איך יכול להיות שאני לא יכולה לעשות פעולה פשוטה כמו נשימה?

אתמול חשבתי לעצמי: כאשר ה - 2 בנובמבר יוצא אחרי י"ז במרחשוון קל לי איתו יותר. היום אני מבינה עד כמה טעיתי. השינה בלילה הייתה שינה טרופה. התעוררתי בבוקר וכל גופי כאב, מגיב ומשדר לי: "גיבורה גדולה, חשבת שאת "בסדר"? נדמה לך. אין "בסדר" אחרי שנהרג ילד. יש רק "ימים בסדר", "רגעים בסדר", "שעות בסדר". אין שלם גדול מוחלט של "בסדר". כדאי שתכירי את זה ובזה".

טוב, הנה עוד תובנה. חלפו 9 שנים, ואני כל הזמן לומדת את משמעות השכול. את אותות האובדן.

2 בנובמבר 2010. שעה 17.45 - השעה בה ירו בך. פעם ראשונה שאני חושבת: כאב לך? צעקת? מה הרגשת ברגע היריה? איך נפלת על הרצפה? מה הייתה מחשבה הראשונה שחלפה בראשך אחרי היריה הראשונה ולפני השנייה?
9 שנים וזו הפעם הראשונה שאני חושבת על זה. היית מאמין? איך קרה שעד היום זה לא חלף בגופי?

2 בנובמבר 2010. השעה 20.40. אני מתבוננת בשעון. הוא מתקדם לאט. זו השעה בה דפקו על הדלת.
כבר אינני חוששת מצלצול טלפון. פוחדת מהדפיקה על הדלת.

***********

שירים לזכרו:

מלאך קטן
את השיר "מלאך קטן" כתב, הלחין ושר גיא-צבי מינץ (זהו שמו), אחיו הבכור של רז.

- להורדת השיר - לחצו כאן -

 

דווקא אותך
את השיר "דווקא אותך" כתב, הלחין ושר עידן גבע, ששירת יחד עם רז ב"דוכיפת", את המילים אמר כהספד בלוויה, למחרת הלחין, יום לאחר מכן רדיו חיפה הפיקו באולפנים שלהם את הדיסק ובמהלך ה"שבעה" הוא חזר והתנגן בביתנו.

- להורדת השיר - לחצו כאן -

 

מנציחה: אורה לפר-מינץ, אימו של סמ"ר רז מינץ.

יהי זכרו ברוך
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: