maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

משל  על ורד וקקטוס

מאז ומעולם צמחו להם ביער אין ספור סוגי עצים וצמחים שחיו יחד בהרמוניה ובאושר. יום אחד צמח בלב היער פרח אדמוני ומרהיב ביופיו, שהפיץ ריח נהדר ולו גבעול ארוך ורזה - ורד שמו.
 
כל הפרחים והעצים האחרים הסתכלו עליו בקנאה ולחשו זה לזה, "איזה פרח מקסים, הלוואי שאני הייתי כמוהו".
הורד שמע את צמחים האחרים שדיברו עליו, הרים את ראשו בגאווה ואמר: "אכן, אני הוא הצמח הכי יפה, הכי מקסים והכי חשוב כאן ביער".
פרח החמנייה ששמע אותו התעצבן ואמר לו "מדוע אתה אומר ככה? ביער הזה יש הרבה פרחים יפים והרבה צמחים יפים ואילו אתה רק אחד מהם".
 
הורד ענה לו, "אתה הרי רואה איך שכולם מסתכלים עלי בהערצה, ברור לחלוטין שאני הפרח הכי חשוב כאן".
הורד הרים ראשו, הביט סביב, ראה לידו קקטוס גדול ואמר: "הבט למשל בצמח הזה, גוש ירוק חסר פרחים ומלא קוצים מגעילים ולא נעימים".
 
החמנייה ענה לו בעצבנות  "ורד אדום , הפעם הגזמת , מה זה צריך להיות? מי אתה שתקבע מי הוא יפה ומי מכוער? הרי גם לך יש קוצים!".
 
הורד הסתכל על עצמו ועל הקקטוס ואז ענה "איך אתה בכלל יכול להשוות בין הקוצים היפים שלי לעומת הקוצים הברברים והמכוערים של הקקטוס? איך אתה יכול להשוות בין עלי הכותרת הבוהקים שלי לפריחה הקטנה והאוממלה שלו?"
כל העצים והצמחים שמעו את דבריו של הורד על הקקטוס ואמרו בינהם: "איזה פרח גאוותן".
 
 
 
במשך הימים הבאים ניסה הורד לעקור את שורשיו כדי לעבור רחוק יותר מן הקקטוס ולהרחיק את עצמו מ'כיעורו', אך ללא הצלחה. הזמן המשיך לעבור ובכל יום מחדש זרק הורד הערה נבזית כזאת או אחרת אל הקקטוס - "איזה פרח מיותר", "מדוע אתה קיים?" ועוד מיני עלבונות.
 
הקקטוס מעולם לא נפגע ולא החזיר 'מחמאות' לורד, הוא רק אמר לו בשקט "אף אחד מאיתנו לא קיים בלי סיבה, לכל צמח, חיה ואדם יש קיים בשביל מטרה כלשהי".
 
האביב עבר והגיעו ימות הקיץ. החל להיות חם מאוד ביער וללא מי גשם כל הצמחים ביער החלו להתייבש, כולל הורד הגאה. יום אחד הוא הביט סביב, מחפש מקור מים והנה מה רואות עיניו - ציפורים קטנות מבקרות את הקקטוס, מנקרות אותו בעדינות מספר פעמים ועפות לדרכם.
 
הורד היה המום ממה שהוא ראה ושאל את החמנייה שלידו "מה הציפורים האלו עושות?"
החמנייה ענה - "הן שותות, הקקטוס מלא במים והוא מרשה לציפורים לשתות ממנו".
הורד ההמום המשיך ושאל "וזה לא כואב לו? הוא הרי מלא בחורים!" 
החמנייה השיב "זה כואב לו, אבל הקקטוס לא מסוגל לראות ציפור צמאה והוא מוכן לתת להם כל טיפת מים מיותרים שיש לו".
 
הורד חשב בשקט למספר רגעים ושאל, "באמת יש לו מים מיותרים?"
"כן" השיב החמנייה, "ואם תבקש ממנו הוא ייתן גם לך לשתות, הוא יבקש מהציפורים שייקחו מהמים שלו ויתנו לך לשתות".
 
הורד חש בושה עמוקה על כך שבמשך כל אותם הימים צחק, הקניט והעליב את הקקטוס על חוסר התועלת שבו. אחרי זמן מה ביקש ממנו מים והקקטוס בשמחה נתן לו מבלי להגיד מילה על התנהגותו של הורד בעבר.
 
מוסר ההשכל של הסיפור הוא לא להסתכל בקנקן, אלא במה שבתוכו. כמו שהורד למד על בשרו , לא לומדים על טיבו של צמח, חיה או אדם לפי מראהו, אלא לפי מה שהוא באמת, מה שיש לו להציע, מי שהוא.
 
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: