נגישות
- דפדפן זה אינו תומך בניגודיות. אנא השתמש בדפדפן אחר כמו chrome או firefox
- ניגודיות עדינה
- ניגודיות גבוהה
- הדגשת קישורים
- גופן קריא (אריאל)
- גופן מוגדל
- איפוס
- הצהרת נגישות
יש שירים שקוראים פעם אחת ושוכחים, ויש שירים שחוזרים אלינו בכל פעם שהחיים מתעקשים להיות מסובכים מדי. "אדם בחייו" של יהודה עמיחי שייך לסוג השני. זה שיר קצר, כתוב בשפה פשוטה כמעט כמו שיחה, ובכל זאת הוא מנסח משהו שכולנו מרגישים ומתקשים להגיד: החיים לא מגיעים בחבילות מסודרות. אין בהם זמן נפרד לשמחה וזמן נפרד לעצב. הכול קורה בבת אחת.
יהודה עמיחי נולד ב־1924 בעיר וירצבורג שבגרמניה, בשם לודוויג פויכטוונגר, ביתו של משפחה יהודית דתית. ב־1936, בצל עליית הנאצים, עלתה המשפחה לארץ ישראל והשתקעה בסופו של דבר בירושלים, העיר שתהפוך לאחת הדמויות המרכזיות בשיריו. הוא שירת בבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה ולחם במלחמת העצמאות. חוויות המלחמה, האהבה והאמונה שנזנחה אך לא נשכחה ליוו את כתיבתו כל חייו.
עמיחי נמנה עם "דור המדינה" בשירה העברית, לצד נתן זך ודליה רביקוביץ. המשוררים האלה מרדו בפאתוס הלאומי ובחרוזים הגבוהים של אלתרמן ושלונסקי, ובחרו בשפה יומיומית, אישית ואירונית. הייחוד של עמיחי היה ביכולתו לשלב את לשון התנ"ך והתפילה, שספג בילדותו, עם עברית מדוברת, ולהפוך את הפסוקים העתיקים לחומר חי שאפשר להתווכח איתו. הוא זכה בפרס ישראל ב־1982, שיריו תורגמו לעשרות שפות, ועד היום הוא המשורר הישראלי המוכר ביותר בעולם. הוא נפטר בירושלים ב־2000.
כדי להבין את השיר צריך להכיר את הטקסט שהוא עונה לו. בפרק ג' של ספר קהלת מופיעה אחת הרשימות המפורסמות בתנ"ך: לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים. עת ללדת ועת למות... עת לבכות ועת לשחוק... עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים... עת לאהוב ועת לשנוא, עת מלחמה ועת שלום.
קהלת מציג עולם מסודר, כמעט מנחם: לכל דבר יש את הרגע המתאים לו, והחיים נעים כמו מטוטלת בין הפכים. עמיחי קורא את הפסוקים האלה ואומר, בפשטות מפתיעה, שזה לא נכון. לא כך חיים בני אדם.
השיר נפתח במשחק לשון. הביטוי "אין לו זמן" הוא ביטוי יומיומי לחלוטין, מה שאומרים על אדם עסוק. אבל עמיחי ממשיך אותו אל תוך הפסוק של קהלת: אין לו זמן שיהיה לו זמן לכל. כך נפגשים שני מובנים של זמן, הזמן הקטן של הלחץ היומיומי והזמן הגדול, הפילוסופי, של מהלך החיים. התשובה לשניהם זהה: אין.
ואז מגיעה השורה הנועזת: "קהלת לא צדק כשאמר כך". משורר מודרני מעמיד את עצמו מול טקסט מקודש ואומר לו, בגובה העיניים, שהוא טועה. זו לא התרסה ריקה. זו הזמנה לבחון את החוכמה העתיקה מול ניסיון החיים.
אָדָם צָרִיךְ לִשְׂנֹא וְלֶאֱהֹב בְּבַת אַחַת,
בְּאוֹתָן עֵינַיִם לִבְכּוֹת וּבְאוֹתָן עֵינַיִם לִצְחֹק
בְּאוֹתָן יָדַיִם לִזְרֹק אֲבָנִים
וּבְאוֹתָן יָדַיִם לֶאֱסֹף אוֹתָן,
לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה בַּמִּלְחָמָה וּמִלְחָמָה בָּאַהֲבָה.
כאן עמיחי לוקח את הזוגות של קהלת ומחבר אותם. אצל קהלת יש עת לבכות ועת לשחוק. אצל עמיחי בוכים וצוחקים באותן עיניים. אצל קהלת יש עת להשליך אבנים ועת לאסוף אותן. אצל עמיחי עושים את שניהם באותן ידיים. החזרה על המילה "אותן" היא לב הבית: אותו גוף, אותו אדם, אותו רגע.
השורה החותמת את הבית בנויה כהיפוך מראה: אהבה במלחמה ומלחמה באהבה. שימו לב שקהלת מעמיד את המלחמה מול השלום, ועמיחי מחליף את השלום באהבה. למי שגדל בישראל, שבה אנשים מתאהבים בזמן מלחמות ויוצאים למלחמות מתוך חיים של אהבה, זו לא מטאפורה אלא מציאות. המלחמה והאהבה הן שני נושאים שחוזרים לאורך כל שירתו של עמיחי, ובשורה הזו הם נשזרים זה בזה.
וְלִשְׂנֹא וְלִסְלֹחַ וְלִזְכֹּר וְלִשְׁכֹּחַ
וּלְסַדֵּר וּלְבַלְבֵּל וְלֶאֱכֹל וּלְעַכֵּל
אֶת מַה שֶּׁהִיסְטוֹרְיָה אֲרֻכָּה
עוֹשָׂה בְּשָׁנִים רַבּוֹת מְאוֹד.
הבית נפתח ברצף ארוך של פעלים בשם הפועל: לשנוא, לסלוח, לזכור, לשכוח, לסדר, לבלבל, לאכול, לעכל. הקצב נעשה מהיר ומתנשף, כאילו האדם מנסה לעמוד במטלות שאין להן סוף. ההפכים כבר לא מופרדים אפילו בשורות נפרדות. הם צפופים זה לצד זה.
ואז מגיעה ההשוואה המרכזית: האדם צריך לעשות בחייו הקצרים את מה שההיסטוריה עושה במשך שנים רבות מאוד. להיסטוריה יש זמן לתקופות של מלחמה ותקופות של שלום, לדורות שזוכרים ולדורות ששוכחים. לאדם אין את המותרות האלה. הוא צריך לעבור את כל התהליכים האלה בתוך גוף אחד ובתוך עשרות שנים ספורות. המילה "לעכל" מעניינת במיוחד: החיים הם לא רק דברים שקורים לנו, הם דברים שאנחנו צריכים לעבד ולהפוך לחלק מאיתנו.
אָדָם בְּחַיָּיו אֵין לוֹ זְמַן.
כְּשֶׁהוּא מְאַבֵּד הוּא מְחַפֵּשׂ
כְּשֶׁהוּא מוֹצֵא הוּא שׁוֹכֵחַ,
כְּשֶׁהוּא שׁוֹכֵחַ הוּא אוֹהֵב
וּכְשֶׁהוּא אוֹהֵב הוּא מַתְחִיל לִשְׁכֹּחַ.
הבית בנוי כשרשרת: כל שורה מתחילה במה שהשורה הקודמת הסתיימה בו. מאבד ולכן מחפש, מוצא ולכן שוכח, שוכח ולכן אוהב, אוהב ולכן מתחיל לשכוח. המבנה הזה יוצר מעגל שאין ממנו יציאה. אף מצב לא נשאר יציב. כל הישג מוביל לאובדן, וכל אובדן לחיפוש חדש.
גם כאן יש הד לקהלת, שכתב "עת לבקש ועת לאבד". אבל אצל עמיחי הבקשה והאובדן לא מתחלפים בנחת. הם דוחפים זה את זה בלי הפסקה. השורה האחרונה, שבה האהבה עצמה מתחילה לשכוח, היא אולי הכואבת בשיר: גם הדבר היפה ביותר נושא בתוכו את זרע ההתפוגגות.
כאן השיר עובר לניגוד חדש, בין הנפש לגוף. הנפש "למודה" ו"מקצועית מאוד". היא צברה ניסיון, היא יודעת. אבל הגוף נשאר "חובב", כלומר חובבן. הוא מנסה וטועה, לא לומד ומתבלבל, שיכור ועיוור בתענוגותיו ובמכאוביו.
במבט ראשון זה נשמע כמו ביקורת על הגוף, אבל כדאי לעצור על המילה "חובב". היא נגזרת מאותו שורש של "חיבה" ושל "אהבה". החובבן הוא מי שעושה דבר מתוך אהבה ולא מתוך מקצועיות. יש כאן אירוניה עדינה: דווקא הנפש המקצוענית עלולה להיות עייפה ומנוסה מדי, בעוד הגוף, שלא לומד מטעויותיו, ממשיך להרגיש הכול במלוא העוצמה, כמו בפעם הראשונה. אולי זה בדיוק מה שמשאיר אותנו חיים.
מוֹת תְּאֵנִים יָמוּת בַּסְּתָו
מְצֻמָּק וּמְלֵא עַצְמוֹ וּמָתוֹק,
הֶעָלִים מִתְיַבְּשִׁים עַל הָאֲדָמָה,
וְהָעֲנָפִים הָעֲרֻמִּים כְּבָר מַצְבִּיעִים
אֶל הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ זְמַן לַכֹּל.
הבית האחרון משנה לגמרי את הטון. אחרי כל הבלבול והתנועה מגיעה תמונה שקטה מהטבע: תאנה שמתה בסתיו, מצומקת, מלאה בעצמה ומתוקה. הצירוף "מות תאנים ימות" בנוי במבנה מקראי, כמו "מות יומת", ומעניק לשורה משקל של פסוק.
זו תמונה של מוות שאין בה אימה. התאנה המיובשת היא פרי שהגיע לבשלותו המלאה, מרוכז יותר ומתוק יותר מאשר בצעירותו. "מלאה עצמה" פירושו שהיא מיצתה את עצמה, השלימה את מה שהייתה אמורה להיות. אפשר לקרוא כאן משל לזקנה: הקמטים והצימוק הם גם ריכוז של מתיקות.
והשורות האחרונות סוגרות את המעגל עם קהלת בדרך מבריקה. העלים שוכבים על האדמה, והענפים החשופים מצביעים אל המקום שבו יש זמן לכל. קהלת כתב שלכל דבר יש עת "תחת השמים". עמיחי מסכים שקיים מקום כזה, אבל הוא לא כאן, לא בחיים, לא תחת השמים. הענפים מצביעים למעלה, אל מעבר לחיים. הסדר המושלם של קהלת קיים רק בסוף, אולי רק אחרי המוות. בחיים עצמם אין לו מקום.
כך מתברר שהשורה "קהלת לא צדק" לא הייתה כל האמת. קהלת צדק, אבל רק לגבי מקום שבני אדם לא חיים בו.
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: