יש לי כל כך הרבה סיבות להודות להוריי, והנה 8 העיקריות שבהן

1.על כך שהם תמיד היו המעריצים הכי גדולים שלי

תמיד אהבתי את הדרך שבה ההורים שלי מתלהבים מהדברים שאני כותב, כשבאמת הגיע לי וגם כשלא. לאחרונה יצא לי לעבור על כל אותם חיבורים שכתבתי בצעירותי, אלו שמשום מה הם חלקו עם כל החברים והמכרים שלהם בהתלהבות אין קץ, כאילו שהייתי ש"י עגנון או ביאליק לפחות. אחרי קריאה חוזרת של כל אותם כתבים, רק רציתי לשאול אתכם, הוריי היקרים: אתם יודעים שהם היו ממש גרועים, נכון? אבל דבר אחד אני יכול להגיד בבטחה: לא הייתי היכן שאני כיום - אדם הכותב למחייתו אך גם מחשיב את הכתיבה כאהבה הגדולה של חייו - אם הורי לא היו מטפחים את החלומות שלי. לא תמיד הייתי כותב מלא ביטחון כפי שאני כיום, בצעירותי הייתי הססן והכתיבה לא תמיד באה לי בקלות, אך התמיכה המחושבת והמרגשת של הוריי הייתה בדיוק מה שהייתי צריך.

2.על כך שהם דחפו אותי עד הקצה

נכון הוריי היקרים, במשמרת שלכם הספקתי לפרוש מחוג הכדורסל (פעמיים), מהשחמט, מהפסנתר ומעוד כמה פעילויות ששלחתם אותי אליהן, ויכול להיות שאם הייתי ממשיך ומתמיד זה היה משתלם לי. אני יודע שההורים שלי מלקים את עצמם עד היום על חלק מהדברים האלו, ואני מקבל את זה באהבה, אבל אם יש דבר אחד שלמדתי מהם זה שבני אדם, וילדים בפרט, יודעים להוציא מעצמם את הכי טוב רק כשדוחפים אותם לקצה, וגורמים להם לעשות את מה שהם לא חשבו שהם יעשו אף פעם. דעו לכם, אמא ואבא, שלמרות הכל - נאומי ה"מצליחנים אמיתים אף פעם לא פורשים" שלכם נצרבו בסופו של דבר במוחי, ומשמשים אותי כיום טוב מאוד גם עם ילדיי.

3. על כך שהם העזו לבכות בפניי

היום שבו ראיתי בפעם הראשונה את אמי ממררת בבכי עדיין חרוט בראשי היטב. את הדרך שבה אבא אחז בכתפיה, ניחם וניסה להרגיע, וגם הזיל דמעה בעצמו, אני לא אשכח עד סוף ימיי. לפני כן מעולם לא ראיתי אדם מבוגר שבוכה ושנאלץ להתמודד עם סערת רגשות כה גדולה כמו שהיו אז שניהם. כל החזות החיצונית שלהם עד אז, ה"סופרמנים" שהם ביקשו לגלם עבורי, ירדה מהם לפתע, וזה קרה ביבבה דקה ומכובדת ולא בהתרסקות. ראיתי אז את האני האמיתי שלהם: מורכב יותר, רגיש וגם קצת כואב. כשאבא ביקש ממני להתקרב ולתת להם חיבוק חשתי תחושת הקלה, שחרור אמיתי – גיליתי באותו הרגע את ההורים האמיתיים שלי, וזה היה מהדברים העוצמתיים ביותר שזכורים לי מילדותי. מאז ועד היום, כשאני מוצא את עצמי על סף נקודת השבירה, אני נזכר ברגע הזה ואומר לעצמי: זה בסדר, תן לעצמך להשתחרר – לעולם לא תוכל להיות אדם שלם מבלי שתהיה לך תשוקה שתוביל לבכי על לדברים מסוימים, ממש כפי שהייתה להוריי.

4. על כך שהם גילו לי את העולם

5. על כך שהם לא הפסיקו ללמד אותי ולפתח בי כישרונות

ההורים שלי היו המחנכים הכי טובים שלי, הרבה לפני וגם הרבה אחרי שהגננות בגן, המורים בבית הספר והמרצים באוניברסיטה עשו את עבודתם. הוריי מעולם לא הפסיקו ללמד אותי ולפתח בי יכולות מגוונות, וגם כשהייתי במסגרות החינוכיות השונות הם לא ויתרו ולו לרגע על תפקידם כמחנכים ומדריכים, ומצאו דרכים נוספות ויצירתיות לפתח את כישרוני. כך למשל את כל כישורי הבישול הבלתי מבוטלים שלי אני חייב כיום לאמי שלימדה אותי את רזי המטבח, ואת כישורי הנגרות ועבודות הבית שבהם אני מצטיין אני חייב לאבי, איתו ביליתי ימים שלמים בפירוק והרכבה. 

6. על כך שהם אלו שהדגימו לי מה היא אהבת אמת

מי יותר טוב בלהדגים לנו מהי אהבה וכיצד עלינו לאהוב, האחד את השני וגם את הילדים, מאשר שני האנשים שהביאו אותנו לעולם וגידלו אותנו? ההורים שלי הם שלימדו אותי שבאהבה מגיע לי לקבל את הטוב ביותר, ושאין שום צורך שאתפשר על פחות מכך. הם היו הדוגמה הראשונה והמושלמת עבורי כיצד ניתן לאהוב ויחד עם זאת גם להיות החברים הכי טובים שיש, כיצד ניתן למצוא נחמה אמיתית מן העולם בתוך קשר זוגי וכיצד אפשר לשמור על ה"אני העצמי" גם כאשר אתה לגמרי מאוהב באדם אחר. גם על זאת אני חב להם תודה גדולה, כי אחרת מי יודע איזה מן אדם הייתי – ואיזה מן קשר זוגי, אם בכלל – היה לי כיום.