מחקר חדש קובע כי פיהוק מקרר את המוח

אחת התופעות הלא פתורות שמטרידה חוקרים זה דורות, היא הפיהוק. בני האדם ורוב בעלי החוליות מפהקים ולכן נקודת המוצא היא שיש לפיהוק תפקיד משמעותי. כל העת מתבצעים מחקרים המנסים לרדת לפשר התופעה, מחקר חדש שהתבצע לאחרונה מציע תיאוריה חדשה - מטרת הפיהוק היא לקרר את המוח.

photostock

ד"ר אנדרו סי. גאלופ שעמד בראש המחקר שבוצע לאחרונה באוניברסיטת פרינסטון שבארה"ב מסביר שמדובר במסקנות רחבות "אספנו נתונים על חולדות, תוכים ובני אדם. כל הנתונים תומכים בהשערת קירור המוח" אומר גאלופ.

אלה הממצאים העיקריים:

1. כשאתה מתחיל לפהק, מתיחה עוצמתית של הלסת מביאה לזרימת דם בצוואר, בפנים ובראש.
2. כניסת האוויר העמוקה בזמן פיהוק, כופה זרימה מטה של נוזל שידרת המוח ודם מהמוח.
3. אוויר קר שנכנס בפיהוק, מקרר את הנוזלים הללו.
 

"ביחד, התהליכים הללו פועלים כמו רדיאטור, כשהם מפנים דם חם מהמוח ומביאים דם קר יותר מהריאות והגפיים, וכך מקררים את המוח", אומר גאלופ. תיאוריה זו נתמכת בהסברים אבולציוניים וביולוגיים. המוח שורף 33% מהקלוריות שאנו צורכים ומייצר הרבה חום. במצב זה, איכות הפעילות של המוח נפגעת ומטרת הקירור היא להחזיר את המוח לרמה טובה יותר של פעילות, כך שנהיה דרוכים ועירניים לסכנות. כאן טמון ההסבר האבולציוני.

כיוון שהגוף משתמש באוויר קר כדי לקרר את המוח, המחקר חוזה שאנשים יפהקו יותר בסביבה של אוויר קר, לעומת זאת  באוויר חם, הם יפהקו פחות. צוות המחקר בחן את ההשערה בטוסון שבמדבר אריזונה. הצוות הגיע לשם פעמיים: פעם אחת בחורף, במזג אוויר צונן יחסית, עם טמפרטורה של 22 מעלות. פעם שנייה הם הגיעו בקיץ לוהט עם 37 מעלות.

החוקרים ביקשו מ- 80 עוברי אורח להביט בתמונות של פיהוקים, כיוון שידעו שזה מדבק. נמצא כי במזג האוויר הקר, 45% מהאנשים שהביטו בתמונות החלו לפהק, בעוד שבמזג האוויר החם, פיהקו רק 24% מהנחקרים. יתרה מזאת, אלה שבילו יותר זמן בחוץ במזג אוויר קריר, פיהקו יותר מאלה שבילו פחות זמן באותו מזג אוויר. דבר הפוך קרה בקיץ, מי שבילה יותר זמן בחוץ, פיהק פחות ממי שנחשף פחות לאוויר החם.

graur razvan ionut

התוצאות הללו הן שיכפול של מחקר מוקדם שערך גאלופ על תוכים וחולדות, שם נמצא שהמוח מתקרר בעת פיהוק. גאלופ אומר כי תיאוריית הקירור היא היחידה שמסבירה את כל ממצאי המחקר יחד, אולם עדיין לא כולם השתכנעו.

ד"ר אדריאן ג'י. גוגיסברג, רופא מאוניברסיטת ג'נבה, מסכים ששינויי טמפרטורה יכולים לעורר פיהוק, אך טוען כי התיאוריה נכשלת היכן שהיא אמורה לעזור. כלומר, אם מזג האוויר קר מלכתחילה, מדוע צריך לקרר את המוח, כשלעומת זאת דווקא במזג אוויר חם, אפקט הקירור לא נמצא בשימוש? הוא מוסיף ואומר שיש דרכי קירור מוצלחות יותר כמו הזעה ולא ברור לשם מה אנו זקוקים לעוד וסת חום שלא עובד דווקא כשזקוקים לו.

חילוקי הדעות הללו נובעים מהחלוקה לשני מחנות בקרב התיאורטיקנים. המחנה הראשון, אליו שייך גאלופ, טוען שלפיהוק יש בהכרח פונקציה פיזיולוגית. גוגיסברג שייך דווקא למחנה שטוען לפונקציה חברתית של פעולת הפיהוק. גוגיסברג אומר כי האפקט הפיזיולוגי של פיהוק הוא קטן מדי. לעומת זאת האפקט המדבק של פיהוק הוא רמז לתועלת החברתית שלו: "ככל שאנשים רגישים יותר לפיהוק מדבק, עולה היכולת החברתית והאמפתיה שלהם".

גוגיסברג לא בדיוק יודע איזה מסר הפיהוק נועד להעביר, אך סביר להניח שזה קשור לעייפות. זאת אומרת שאדם מפהק כדי להעביר מסר שהוא עייף, כלומר במצב לא נעים, אך גם לא מסוכן.

מנגד אומר גאלופ, כי המסר שמיוחס לפיהוק הוא יותר מדי מעודן ודו-משמעי מכדי שהוא ישרוד כל כך טוב באבולוציה. "זה לא שאיני חושב שיש לפיהוק שימוש חברתי, כי הרי ברור שהוא אכן מדבק. אך עלינו לחשוב עליו כתהליך בלתי נשלט המונע מכוחות פיזיולוגיים. אם מפהקים בפגישה עם מישהו, זה לא צריך להיות עלבון או סימן לחוסר כבוד".

graur razvan ionut

אם פיהקתם במהלך הקריאה, כנראה שהמוח שלכם התחמם בשל עיבוד המידע והיה צריך קירור, או שפשוט כל הדיבורים האלה על פיהוקים הדביקו אתכם. כך יכול כל אחד להתחבר לאחת מהתיאוריות המוצעות, כיוון שמאחורי שתיהן יש בסיס מוצק לטענות. לכן, כפי הנראה, הויכוחים סביב נושא הפיהוק ותפקידו ימשיכו להעסיק את האקדמיה עוד זמן רב.

מעניין לראות איך פעולה כל כך פשוטה, יומיומית ואגבית, נמצאת בסימן שאלה לאורך כל ההיסטוריה ובמיוחד לאור ההישגים המדעיים המשמעותיים של האדם.

ליקט וערך: בועז מזרחי