|
על אמא ואבא...
אמא ואבא היו הורים נהדרים אוהבים וחמים!
כאשר הלכנו לקאנטרי בימי שבת וחול, אבא היה שוחה איתי והיינו מתחרים. אח"כ, כשאמא הייתה באה, היינו סתם שוחים.
אני אהבתי ואוהב אותם עד סוף חיי!!!
אני לא מאמינה שהם אינם, אני בטוחה שידפקו בדלת יום אחד ויגידו חזרנו מיכל, אנחנו לא עזבנו אותך! - אני בטוחה.
ביום שישי כאשר הייתי קטנה אני זוכרת שהיינו יושבים בסלון וצופים בסרט ערבי, זו הייתה אווירה משפחתית, זה היה כיף להיות ביחד.
באותו יום, בן דודי ישן אצלי ולפני שהם יצאו שאלתי אותם למה אני לא יכולה לבוא אתכם? הם אמרו שכולם שם יהיו מבוגרים ויהיה לי משעמם...
אני לא יודעת למה, יכול להיות שיד ה' נגע בדבר, זה בטוח אבל ל מ ה?
למה הם ולא אני?!
מ ד ו ע ?!!!
היכן שמסתיימת המציאות מתחילה אמונה
והיא שנותנת את התקווה לשינוי התמונה
חזרה לחיק המשפחה ,מאושרת וחמה
עם שני הורים שנתנו עבורנו את הנשמה
אבא, שהיה צוחק מכל דבר
בבחינת אל דאגה יהיה בסדר לא יקרה לי שום דבר
ואמא שלא הייתה ישנה
אם חס וחלילה הבן איחר לחזור בשניה.
זוג הורים שהשלים אחד את השני
ומצאו את הדרך להיות חברים שלי
ושניהם, כל אחד בדרכו
הביאו אותי למה שאני יודע עד כה...
והאושר נקטע פתאום
והרעש הוא רעש המדרון
האוטובוס המדרדר
משפחת רבות קוצר
וכן אני ביניהם.
ואת השמחה, מחליפה הדממה
כיצד אפשר להתאושש מכזו מכה?!
אי אפשר!
ולכן מנסים להאחז ככל שנותר
תוך אמונה שהמאבק לא נגמר
הלב לא תופס ונאבק
במה שההגיון רואה כמוחלט!
לכתוב על אבא ואמא יכול להיות הדבר הכי מהנה כשזה "עבודה" לבית הספר, וההורים הם שמספרים על עצמם. אבל, לכתוב על אבא ואמא שאינם כבר, לכתוב עליהם בזמן עבר ?! קשה לקלוט דבר שלא רוצים ולא מאמינים בו . תמיד ישנה תקווה, תמיד הכוונה לכל רגע שאנחנו נמצאים בבית שהצעדים המוכרים והדפיקה תשמע, הם יכנסו עייפים מהנסיעה ומאושרים לראותנו. לא שואלת מדוע זה קרה, אלא, מדוע הם מתעכבים כל כך?! ובכל זאת, לספר על הורי, על אבא ואמא שלי, זה הרבה יותר ממילים, מילים חיוביות, ולא בגלל שהם הורי, ולא בגלל שהם אינם, כי תמיד, גם בחייהם היו ידועים בפתיחות ליבם הטוב ועזרתם לכל דורש, נתנו הרבה מעצמם, אנשים יעידו. כל מי שמכירם - זוכרם יחד מאז ומתמיד. אבי, עלה ארצה יחד עם הוריו ואחיו בגיל שנה מטריפולי שבלוב אמי, עלתה לארץ עם כל המשפחה מבגדאד שבעיראק. שניהם, בתחילת דרכם בארץ גרו במעברות עד שעברו לרחוב ליאון בלום שבחולון וגרו בית מול בית - כך הכירו... הורי התחתנו ב- 19.9.65 והביאו אותנו לעולם: את אחי הבכור עמוס, אותי איילה ואת אחותי הקטנה מיכל. אבא עבד בתע"ש ואמא עבדה כמנהלת עבודה במפעל לבגדי תינוקות. לשניהם היה סיפוק רב מהעבודה. לזכור את אבא, זה לזכור אדם מלא חיים, אהב לצחוק ובייחוד להצחיק, אדם חברותי שבתכונותיו הקרין משיכה שלא יכולת שלא לדבר ולצחוק עמו על כל נושא בעולם. אבא אהב צעדות בטבע ולא היה "מפספס" את הצעדה השנתית בירושלים. זו הייתה חוויה לראותינו עם הכובעים, צועדים, רצים ושרים יחד. ועם זאת, הקרין סמכותיות ובטחון בכל דבר, וידע את הגבול ביניהם, אחים וחברים היו מתייעצים איתו ואנחנו כילדיו הערכנו מאוד את שיקול דעתו! אמא אהבה שמחות, בעיקר משפחתיות, אהבה לצאת לטיולים, לאפות - כל מי שהיה בביתנו ביום חמישי הרגיש שהוא נמצא בקונדיטוריה. היה קשה לעמוד בפיתוי מעשה ידיה. היא אהבה לצחוק במיוחד כשהיינו יושבים כולנו בסלון בערבים. התכונה הבולטת אצל אמא היא חוש הצדק המפותח כל כך שלה, ואין אדם שישווה לה בזאת, היה קשה לה ל"העביר" דברים שלא נראו לה כצודקים, נושא זה לקחה מאוד לליבה. אבא ואמא חינכו אותנו שלא נדע מה הולך בעולם המציאות האמיתי. עטפו אותנו במעין צמר גפן ללא מחסור עם הרבה אהבה. יהיה חשוב להם מכל שנלמד, שיהיו לנו חברים ושנהנה מהחיים. נתנו לנו הכל, ואנחנו לקחנו!!!!
אמא חששה לנסוע לירושלים מחשש לפעולות טרור של הערבים למרות שאהבה מאוד את העיר... כשאני נזכרת באותו יום, קשר לי ל"העביר" אותו מצד אחד ומצד שני אני רואה זאת פשוט כחלום בלהות שיסתיים מתישהו. המטרה הייתה להגיע לירושלים ומשם לים המלח לבילוי "סופשבוע" מטעם תע"ש. הם השאירו לנו את הבית מסודר כל כך, והמקרר היא מלא עד אפס מקום באוכל שהכינה אמא ובממתקים שקנה אבא.
נסעו, ועד היום לא חזרו.
אמא ואבא השלימו אחת את השני באהבתם, בחייהם ובמותם!
את האהבה הטהורה הזאת הקרינו גם עלינו הילדים וכך הייתה משפחה מאושרת...
אני רואה כל רגע ורגע
תמונות במוחי,
בהם הם ואנחנו מופיעים,
בהם תמונות של חיים - חיינו
ויש כל כך הרבה לספר ולהוסיף
ואפשר לאמר -
הורים מלאי חיים מתו לנו!
למה?!!!!
האתר לזכר הנופלים בפיגוע: www.kav405.com
המנציח: יוש, אח של אסתר ז"ל.
|
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: