נגישות
- דפדפן זה אינו תומך בניגודיות. אנא השתמש בדפדפן אחר כמו chrome או firefox
- ניגודיות עדינה
- ניגודיות גבוהה
- הדגשת קישורים
- גופן קריא (אריאל)
- גופן מוגדל
- איפוס
- הצהרת נגישות
|
|
בן דוד ועדה. נולד ביום י"ז בתשרי תש"ה (4.10.1944) בקיבוץ אשדות יעקב, תאומה של אחותו תמר. באוגוסט 1962 גויס לצה"ל. תחילה הוצב לחיל התותחנים אבל הוא לא מצא סיפוק בהשתייכות לחיל שאינו פורץ קדימה. הוא ביקש, השתדל ואף הצליח לעבור לשריון. ב-5 ביוני 1967 פרץ אמנון בראש פלוגתו אל סיני; פלוגתו היוותה את הכוח הראשון שחצה את הגבול. הכוח עלה על מתחמי הארטילריה של האויב במבואות הדרומיים של רפיח - ואמנון שהיה בראש טור הפורצים, נתקל ראשון באויב - ונפל. |
| לזכרו | |
|
הוליך את כוחות צה"ל בלחימה במבואות רפיח. יהיה זכרו ברוך. בן דוד ועדה. נולד ביום י"ז בתשרי תש"ה (4.10.1944) בקיבוץ אשדות יעקב, תאומה של אחותו תמר. שנות ילדותו במשק עברו עליו בשלווה עד אשר פרצה מלחמת הקוממיות ועם שאר ילדי המשק פונה גם אמנון לחיפה, מקו האש בחזית עמק הירדן. עם תום המלחמה עזבה המשפחה את המשק ועברה לתקופה של שנה אחת אל מושב כפר יהושע בעמק יזרעאל. בשנת 1950 עקרה המשפחה את מקום מושבה לשכונת נוה עוז ליד פתח תקוה ושם למד בבית הספר היסודי עד כיתה ח'. בעקבות האב, שירד לנהל חווה חקלאית בנגב הצפוני, עברה המשפחה שוב לשכונת "אפרידר" אשר באשקלון. כאשר סיים אמנון את לימודיו היסודיים שם המשיך בבית הספר התיכון וסיים את לימודיו בו בשנת 1962. האווירה החלוצית ששררה בבית כל השנים הטביעה את חותמה על הנוער בפשטותה, בכנותה ובעממיותה. מטבעו היה אמנון נער שקט וביישן, רציני ושקדן, מסור ונאמן לכל מטרה בה דבק. הצמאון לדעת, אשר היה נטוע בו עוד מנעוריו, הלך וגבר עם התפתחותו. באוגוסט 1962 גויס לצה"ל. תחילה הוצב לחיל התותחנים אבל הוא לא מצא סיפוק בהשתייכות לחיל שאינו פורץ קדימה. הוא ביקש, השתדל ואף הצליח לעבור לשריון, כשהוא שואב השראה ועידוד משכן המשפחה ומידיד שלה - מפקד בכיר בשריון. את הטירונות סיים בהצטיינות וכך המשיך מקורס מפקדי טנקים ועבר לקורס קציני שריון ותמיד היה בין המצטיינים. הוא חתם על שירות קבע והגיע לדרגת סגן. במשך תקופת שירותו הסדיר נשלח אמנון מטעם הצבא להכשרה ולהשתלמות בחוץ לארץ. אמנון, מפקד מגמת "הפטונים" בבית הספר לשריון, אהב טנק חדיש זה. "כלי ענק כביר כוח ותנועה - ועם זאת כה עדין ונחמד", כך תיאר אותו. אולי כך ניתן לתאר גם את אמנון, אלא שאמנון, לא היה ענק ורק בתוכו שכן כוח רצון כביר ואמונה בלתי נילאית ביכולת השריון הישראלי. "היתה בו שאיפה לשלימות וליסודיות, סיפר הסמ"פ שלו. "תמיד ידענו שכשהוא בודק מיסדר לא ישאיר פרט, ולו הקטן ביותר, שאינו 'מכוסה'. ולא כדי 'לתפוס' כי אם מתוך דאגה כנה שהכל יהיה כשורה. היה קפדן בכל מה שקשור במילוי פקודות - ובזה נבדל ממפקדים אחרים. תמיד שאף שפקודותיו תבוצענה מתוך הבנת העניין ולא מתוך משמעת עיוורת. לכן גם לא נלאה להסביר ולשכנע, אף כי יכול היה להסתפק בפקודה בלבד. אותה יסודיות שבו הביאה אותו לשליטה בכל אותם מרכיבים טכניים ותיאורטיים של והלחימה בו - עד שלא אחת היה נגמר ויכוח מקצועי במה שאמר אמנון". אותו סמ"פ סיפר כי באותן שיחות עם החיילים הירבה לדבר על טוהר הנשק ולא אחת הסביר ושב והסביר שמלחמה לנו בצבא המצרי בלבד ולא באזרחים - ודבריו תמיד יצאו מן הלב. ב5- ביוני פרץ אמנון בראש פלוגתו אל סיני; פלוגתו היוותה את הכוח הראשון שחצה את הגבול. הכוח עלה על מיתחמי הארטילריה של האויב במבואות הדרומיים של רפיח - ואמנון שהיה בראש טור הפורצים, נתקל ראשון באויב - ונפל; זה היה, כאמור, ביום הראשון לקרבות של מלחמת ששת הימים, הוא כ"ו באייר תשכ"ז (5.6.1967). הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי לשעת חירום בבארי ולאחר זמן הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול. מפקדו הישיר בזמן המלחמה סיפר עליו לאחר מכן כי "הוא הצטיין בשילוב מופלא של משמעת מושלמת ורוח טובה. המשמעת שלו לא היתה מובטלת כלפי חוץ; היתה לו משמעת עצמית שהשפיעה על כל פקודיו. ולצד המשמעת היתה לו רוח חברית, אך לא 'חברמנית'. תמיד היה מרוצה, מעולם לא התאונן, תמיד ראיתיו כשעל פניו חיוך נעים. ואף כי היה מבוגר מחייליו בשנה או שנתיים הרגשתי כי הם אוהבים אותו כאהוב אב או אח בכור". קו אופייני לגבי אישיותו ציין הסמ"פ, שהוזכר לעיל, בספרו כי "גם המלים האחרונות ששמעתי ממנו באלחוט, כשראינו בדואים על אם הדרך, היו: 'אל תירו באזרחים, אין אנו נלחמים בהם!'" אחרי נפלו הועלה לדרגת סרן. בספר "יד לנופלים בני אשקלון" שהוציאה עיריית אשקלון, הוקדשו כמה עמודים עליו ולדמותו.
מנציח: בני פייקוב. |
|
| יהי זכרו ברוך | |
