מחלת האלצהיימר והטיפול בחולה עם אלצהיימר

גיל סוזין

הכותב הוא בעל קליניקה שייעודה אבחון נוירופסיכולוגי וטיפול פסיכולוגי באנשים עם הפרעת קשב, פגיעת ראש, בעיות זיכרון או כל מצב משברי אחר הדורש התערבות פסיכולוגית.

מחלת האלצהיימר שייכת לקבוצה של מחלות מסוג 'דמנציה', השכיחות בעיקר באוכלוסייה מבוגרת. היא יכולה להופיע אף מוקדם (אלצהיימר בסימן מוקדם) בגיל 45, אך בממוצע היא מתחילה בגילאי 65 ומעלה. הדמנציות קשורות להתנוונות הדרגתית ובלתי הפיכה של תאי העצב במוח, או במילים אחרות, מוות נרחב של תאי מוח. המאפיין העיקרי של הדמנציות הוא ירידה משמעותית ונמשכת בתפקודים החשיבתיים (למשל: קשב, זיכרון, שפה) ופגיעה חדה ברמת התפקוד היומיומי (בעבודה, בניהול משק הבית, בניהול כספי, ביכולת החברתית וכו'). הפגיעה הבולטת ביותר, בשלביה הראשונים של מחלת האלצהיימר, הינה בתפקודי הזיכרון. האדם עלול לחזור על דבריו פעם אחר פעם, לשכוח דרכים מוכרות בשכונת המגורים, להשאיר את הסיר על הגז הדולק, לשכוח שמות של אנשים בסביבתו הקרובה וכו'.

בעוד שמרביתנו לוקים בזיכרוננו מפעם לפעם, אדם עם אלצהיימר יתקשה לנהל את חייו באותה האיכות בשל הבעיות הללו.
הדבר יכול לגרום לאדם לבלבול רב, לחוסר סבלנות, ולעיתים אף נטייה לכעס ועצבנות. הדבר קשה במיוחד לבני המשפחה, אשר צריכים להתמודד עם אדם אהוב שלאט לאט הולך לאיבוד ואיתו גם זיכרונותיו, התנהגותו ואפילו אופיו.

השלבים המתקדמים של המחלה יתאפיינו בהמשך הידרדרות של תפקודי הזיכרון: בעיות בשליפת מילים, קשיים בזיהוי וגם בשינויים רגשיים (למשל: דיכאון או חרדה) והתנהגותיים (למשל: אפאטיה, תוקפנות). במקרים רבים, התחושה היא שהאדם הולך ושוקע אל תוך מציאות מבולבלת ומפורקת. 

האלצהיימר הינה מחלה חשוכת מרפא ולמרות מחקר נרחב בנושא, אין עדיין תרופה שיכולה לעצור לאורך זמן את התהליך הניווני וודאי שלא 'להחזיר את הגלגל לאחור'. האדם החולה הולך ומאבד את דעתו, בעוד שבני משפחתו ובעיקר בן/בת הזוג משקיעים כמות הולכת וגדלה של משאבים כלכליים, רגשיים ואחרים בטיפול בו.

אבחנה של אלצהיימר ניתנת ע"י רופא פסיכיאטר או נוירולוג, בדרך כלל לאחר תהליך אבחוני, שנערך ע"י רופא או נוירופסיכולוג. האבחון סוקר את תפקודי החשיבה השונים (למשל: קשב, זיכרון, תכנון) באמצעות סוללה של מבחנים ייעודיים, שבסופה מתקבלת  הערכה לגבי מצבו של האדם.

טיפול נכון באדם שאובחן כחולה באלצהיימר דורש התערבות רפואית, סוציאלית ופסיכולוגית. הטיפול התרופתי עשוי לעכב לזמן מה את התקדמות המחלה ולהקל על התופעות הנלוות (דיכאון, עצבנות וכו'). בהיבט הסוציאלי, יש לבדוק מהם התגמולים והשירותים הניתנים ע"י ביטוח לאומי, ולהיערך לקראת קליטה של עובד זר או אשפוז במוסד גריאטרי.

ישנה חשיבות מרבית לכך, שהמטפל העיקרי בחולה (בן/בת הזוג או בן משפחה אחר) ישתלב במסגרת פסיכולוגית תומכת. הקושי בטיפול באדם החולה דורש מהמטפל העיקרי להכיר את התסמינים של המחלה, להתארגן מבחינת שגרת יומו, להתמודד עם סוגיות רגשיות (למשל: כעס או תסכול), להתאבל על אובדנו של היקיר בעודו בין החיים וכדומה. הטיפול באדם החולה עלול לעיתים, 'להעלות על פני השטח' קשיים וסוגיות רגשיות, שאינן קשורות באופן ישיר עם המחלה ועדיין דורשות מענה. התמיכה יכולה להינתן במסגרת קבוצת תמיכה לבני משפחה של חולי אלצהיימר או במסגרת מפגשים פרטניים אצל פסיכולוג הבקיא בנושא. הימצאותו של המטפל העיקרי בתוך מסגרת טיפולית תומכת היא לעיתים המרכיב המשמעותי ביותר בהתמודדות עם מחלת האלצהיימר.