זו התמונה שזעזעה אותי

התמונה הזאת היא של ברידג'יט ווייט, אמא אמריקנית, שנסעה לחופשה עם ילדיה. כשראתה את התמונה היא הזדעזעה מהמראה שלה. אבל כאשר היא גילתה מי צילם את התמונה, החלה לשנות את דעתה. זהו מכתב שברידג'יט כתבה לילדיה, ובו מסר חשוב ומרגש על אהבה של משפחה ואהבה עצמית.

כשראיתי את התמונה לראשונה הייתי בשוק. מי לעזאזל צילם אותי בצורה כזאת? שנאה עצמית וגועל פתאום עלו בתוכי וכמעט שגרמו לי להתחיל לבכות. כבר הייתי מוכנה ללחוץ על כפתור המחיקה, ואז הבן שלי נכנס לחדר.

"תגיד לי, מי צילם את התמונה הזאת שלי בחוף?" שאלתי אותו כשסובבתי את מסך הטלפון לכיוונו כדי שיראה.

הוא חייך חיוך גדול ואמר "אני צילמתי את זה בחופשה שלנו באגם טאהו. נראית כל כך יפה כששכבת שם על החול, הייתי חייב".

עניתי לו "אתה צריך לבקש רשות לפני שאתה משתמש בטלפון שלי".

"אני יודע" הוא השיב, "אבל אמא, תראי איזו תמונה יפה"

הבטתי שוב בתמונה וניסיתי למצוא את היופי הזה שהוא דיבר עליו והתלהב ממנו כל כך. בזמן שעשיתי זאת, בתי הצטרפה אלינו והביטה בתמונה גם היא.

"אפשר ממש להדפיס את התמונה הזאת בתור גלויה" הבת שלי חייכה ואמרה, "את ממש יפה. אני אוהבת את התמונה הזאת".

לקחתי נשימה עמוקה. והאמת שזה בדיוק מה שהייתי צריכה. ברירת המחדל שלי היא לראות ולהתמקד בפגמים ובחוסר השלמות שלי. ואני חושבת שברגע זה התחלתי לראות קצת מעבר לאלה.

אני עדיין רואה את הירכיים השמנות שלי, אבל אני גם רואה אמא שהתרסקה מרוב עייפות על החוף, אחרי שטיילה במשך שעות עם הילדים שלה סביב שמורת האגם.

אני עדיין רואה זרועות מלאות ונשפכות, אבל אני גם רואה זרועות של אמא שבזה הרגע תמכו בילדיה כשחצו את שדרת הסלעים והחול הרותח, על מנת שכפות הרגליים של אלה לא יישרפו.

אני עדיין רואה אישה שמנה לובשת בגד ים שחור, בתור ניסיון להסתיר את העובדה שהיא שוקלת יותר ממה שהיא הייתה רוצה להיות. אבל אני גם רואה אישה הרפתקנית שמוכנה להקריב בשביל הילדים שלה, שהיא כל כך אוהבת.

כמו נשים רבות, נלחמתי בבעיית המשקל שלי מאז שאני זוכרת את עצמי, וכנראה שזה משהו שלא ייגמר לעולם. אין לי גוף רזה, אף פעם לא היה לי, וגם אף פעם לא יהיה. כיום אני במשקל הגבוה ביותר שהייתי בו ב-10 השנים האחרונות.

החלטתי שאני לא אתן למשקל שלי לעצור אותי יותר. אני אלבש גופיות, שמלות קצרות ובגדי ים בכל הזדמנות שתהיה לי. אני רצה ומשחקת עם הילדים שלי, ככה נוח לי וזה מה שעושה לי טוב. ואפילו אני מתחילה להרגיש מושכת שוב. כן. מושכת.

האם זה מפני שהתבגרתי כבר? אולי זה מפני שיש לי דברים חשובים יותר לדאוג להם פרט לאיך שאני נראית? או אולי זה מפני שהילדים שלי מסתכלים עלי בכזאת הערצה? האמת שזה כבר בכלל לא משנה. אני כבר לא שונאת את הגוף שלי. זה קשה מאוד לחשוב על זה ובעיקר להודות בכך.

אני לא אפסיק במאמצים לרזות, לפתח את הכושר הגופני ולאכול בריא, הרי אני רוצה להמשיך לחיות, ולא אסכן את הגוף שלי. אבל כרגע, כמו שאני עכשיו, אני אוהבת את הגוף שלי, וזה מה שחשוב. מה שחשוב זה עכשיו, מה שהיה היה, מה שיהיה יהיה, אני חיה עכשיו, ואני רוצה להרגיש טוב עם עצמי עכשיו. אני רוצה לראות את עצמי כפי שהילדים שלי רואים.

תודה לכם ילדים אהובים שלי,

אמא

מקור: ברידג'יט ווייט