אל תדחו למחר את מה שאפשר לעשות היום!

רבים מאיתנו בוחרים לדחות את הדברים שעלינו להתמודד איתם. מאמינים שמחר יהיה לנו החשק שחסר לנו היום, ויש לנו סיבה טובה להרגיש כך; לא בהכרח בגלל שמחר יהיה יותר טוב אלא בעיקר בגלל שמחר הוא פשוט לא היום. זה גלגל שקשה לעצור, ובכל זאת - איך עושים את זה? נקודה למחשבה!

יש הרבה דברים שאנחנו צריכים לעשות אבל לא מוצאים את החשק, הרצון או הכוח לעשות אותם. רק המחשבה על המשימות הללו מתסכלת אותנו. גם כאשר יש לנו כוונה לעשות את הדברים הללו עכשיו ואנחנו יודעים שאם נדחה אותם, המצב רק יחמיר, אנחנו פשוט לא מצליחים לעשות את זה. ומה קורה אז?

אז מתחילים להתפתח בנו רגשות שליליים...

מכיוון שאנחנו לא אוהבים רגשות שליליים, אנחנו מחפשים להיצמד לדברים שעושים לנו טוב. פרויד קרא לזה עקרון העונג, והסביר זאת כהשתוקקות להנאה מיידית. זה לא חדש, אחד המאפיינים הבולטים של החברה המודרנית הוא צורך בתגמול מיידי, בפתרונות מהירים ובהנאה מהרגע. כך שבמקום להרגיש נורא עם המשימה שאנחנו לא רוצים לבצע, אנחנו מרגישים נפלא כי אנחנו לא מבצעים אותה. זה פשוט עניין של פרספקטיבה...

כשאנחנו דוחים את המשימה, גם אם מתעוררים בנו רגשות אשם, הרי שבזה הרגע אנחנו מרגישים טוב, כיוון שאיננו צריכים להתמודד עם הדבר הזה שעושה לנו כל כך רע. בנוסף, אנחנו לא מתייחסים לזה כאל התחמקות או דחייה, אלא בחירה - אנחנו בוחרים לעשות את הדברים - מחר.

כעת, שימו את שני הדברים האלה יחד:

הרגשה טובה לא לעשות את זה עכשיו
+
כוונה טובה לעשות את זה מחר
=
פיתרון מושלם

האומנם כך? האם אתם באמת חושבים שמחר יהיה לכם החשק, הכוח והרצון להתמודד עם מה שאתם לא רוצים להתמודד איתו היום?

בדיחה מפורסמת על איש שעובר ליד מסעדה ורואה בכניסה שלט גדול: "מחר! מבצע מיוחד! אכול כפי יכולתך ב-20 ש"ח!" האיש הנרגש מזמין למחרת את כל המשפחה והחברים למסעדה, פותח שולחן גדול ומזמין מכל טוב התפריט. בסוף הארוחה, הוא מקבל חשבון של 800 ש"ח. חשכו עיניו! הוא ניגש למנהל בזעם "שיקרתם לי!" הוא צועק "כתבתם שמחר ייערך מבצע מיוחד!" הוא מראה למנהל את השלט בכניסה. "לא שיקרנו" עונה המנהל בתום לב, "זה באמת מחר!"

תופעת הדחייה נובעת מהעובדה שרובינו לא טובים בחיזוי רגשי לעתיד. מחקרים פסיכולוגיים הוכיחו זאת שוב ושוב ושוב. אנחנו צופים שמחר נרגיש שבא לנו לעשות את מה שלא בא לנו לעשות עכשיו, ומטפחים תחושה טובה סביב הרעיון הזה. נוסף על כל זה, אנחנו יודעים הרי שאנחנו פועלים היטב תחת לחץ (מה, עשינו את זה כבר מאה פעמים לפני כן... אנחנו לא יודעים ולא זוכרים לעשות את זה אחרת...)
כך שבסופו של דבר, זה לא שאנחנו דוחים את הדברים למחר, אלא בוחרים לעשות את זה מחר, וחושבים שיש לנו שליטה מלאה על המצב.

כאן מסתתר שורש הבעיה. קוראים לזה סחבת וזהו סוג של כישלון ויסות עצמי. המקום בו אנחנו חושבים שאנחנו מפעילים שלטה מלאה על המצב, הוא בעצם מקום של היעדר מנגנון בקרה. אנחנו מתחילים תהליך רציונליזציה בו אנחנו מטייחים את היעדר כוח הרצון ומצדיקים את ההתנהגות שלנו. העניין הוא שבעוד שחלקנו נמנעים מביקורת עצמית, אחרים מצליחים להתעלות מעל הצורך בריגוש מיידי וחוסר יכולת לדחות סיפוקים, מפעילים מנגנון של שליטה עצמית ועושים את הדברים "היום". מה שאומר שזה אפשרי לפעול אחרת. 

האם מחר נהיה חכמים יותר? אמיצים יותר? פנויים יותר? לא. קרוב לוודאי שמחר נהיה מבוהלים יותר, לחוצים יותר ורוויים בהאשמה עצמית. קרוב לוודאי שמחר נמצא מליון סיבות מדוע עדיף לנו להמשיך ולדחות את הדברים למחר שיבוא, ולמחר שאחריו, ולמחר שבעצם, אף פעם לא יגיע.

הבחירה היא שלנו. אולי זה לא בחירה קלה, אבל אל תטעו, זו בחירה. בחירה שיכולה להוציא אותנו ממלכודת הסחבת ולעזור לנו לבסס מנגנון של שליטה ובקרה עצמית. רק תחשבו על זה...