רב טוראי יעקב (קובי) פוליקר ז"ל

בן רחל ומשה. נולד ביום כ"ט באלול תשכ"ט (8.9.1972) בקרית חיים. החל את לימודיו בבית-הספר היסודי א.ד. גורדון בקרית חיים והמשיך בבית-הספר התיכון  בקרית חיים.

את שנת לימודיו האחרונה עשה במסגרת  ''מישלב'' בבית-הספר היה תלמיד טוב ואהוב על מוריו.

יעקב, שהיה מכונה בפי קרובים וחברים 'קובי', היה נער יפה תואר עניים כחולות, חסון וחברותי, בעל תכונות של מנהיג מלידה, מוקף תמיד בחברים.

לאחר סיום לימודיו בבית-הספר התיכון יצא לטיול בחוץ-לארץ עם רחל אימו. יעקב התעקש לנסוע לטיול. הוא היה חובב ספורט נלהב והקדיש את כל זמנו הפנוי לתחביבו ולטיפוח חזותו וכושרו הגופני.
הענף הספורטיבי האהוב עליו היה ריצה למרחקים ארוכים.

הוא גויס לשירות חובה בצה"ל בנובמבר 1990 והוצב לשרת בחטיבת גבעתי. לאחר סיום
הטירונות, עבר קורס קשרים והיה לקשר מ"מ.

יעקב נפל בעת מילוי תפקידו ביום כ"ו באב תשנ"א (6.8.1991) והובא למנוחת-עולמים
בחלקה הצבאית צור שלום בחיפה. הניח הורים, אחות ואח - שרית ויוני.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו, שקובי היה חבר וחייל מצוין, שהתבלט
כמנהיג בקורס המ"כים. חבריו, שכתבו שיר לזכרו, ציינו את שמחת החיים שלו ואת טוב
לבו המיוחד. כתבות רבות אודות היפגעותו ומותו הטרגי של קובי הופיעו בעיתונות
הישראלית.

צילמתי את קובי יושב על המעקה במרפסת המלון ששהינו בו בשוויץ ב-1990, (תודה לאלוהים שקיבלתי את הזכות להיות במחיצתו כמעט חודש ימים - הוא התעקש שאסע איתו לטיול לאירופה  לפני הגיוס, וגם הציע שהטיול יהיה על חשבונו.

אין בעולם שמחה שיכולה להחליף את השמחה שנלקחה.

בן יקר שלי, מהיום הארור  שהודיעו לנו על מותך נשאתי אותך בתוכי,
לא יכולתי לקבור אותך,לא רציתי, ואתה רק בעוד חודש תהיה בן 19,
לא התאפשר לי להתאבל עליך, לא אפשרו לי, לא השלמתי עם מותך.
והייתי צריכה להיות חזקה בשביל כולם, כך אמרו לי כל אלה שבאו לנחם אותי.
נשאתי בקרבי את הכאב, ואת זיכרונך, ולפעמים אני בוהה בתמונתך, יפה תואר שלי.
ואני נבלעת בתוך עינך הכחולות, ולרגע אני מרגישה קלילה ומרחפת בים אן סופי,
עד שלפתע אני מתאפסת ומגלה שנותרתי לבד במערכה, ויום הזיכרון מגיע,
והצפירה מפלחת את ליבי המדמם, ואני עומדת לבד ומרכינה ראש,
ומתפללת לא לשכוח את החיוך המתוק שלך,
ואין לי איש שישאל לשלומי, ואין איש שיחבק אותי, ברגע שהלכת ממני משהו מת בתוכי,
ואני צריכה להתמודד לבד עם הכאב והצער.
אי אפשר  לתאר את הכאב הנורא הזה.
אימך,
רחלי פוליקר משעלי.