maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

צילה ניב (שרון) ז"ל

הרצל דוסטן

צילה (צ'ילי), בת סלי ואריה שרון, נולדה בתל אביב בי"ד בתשרי תשכ"ב (24.09.1961). 

צילה למדה בבית ספר "פרדס" (היום "מורדי הגטאות") ואח"כ בתיכון "בליך" במגמת ערבית מוגברת. בשנים אלה התמידה ללכת לתנועת צופי ר"ג, תחילה כחניכה ואח"כ כמדריכה.

צילה ניב נרצחה במוצאי שמחת תורה, כ"ג בתשרי תשס"ה (07.10.2004), כשסמוך לשעה עשר, פוצץ מחבל-מתאבד מכונית תופת בכניסה למלון "הילטון טאבה" במצרים, מעט דרומית לאילת.

לזכרה

נר זכרון

צילה (צ'ילי), בת סלי ואריה שרון, נולדה בתל אביב בי"ד בתשרי תשכ"ב (24.09.1961). בילדותה עברה המשפחה לגור ברמת גן, ושם גרה רוב שנותיה. הייתה הבת השנייה אחרי דבורית, הבכורה ממנה בשנה. אח"כ נולדו רמי והבת הקטנה עליזה.

המשפחה מצד האימא ותיקה מאוד בארץ, הם הגיעו לארץ מספרד בזמן האינקוויזיציה ובמשך דורי דורות גרו בחברון, עד למאורעות תרפ"ט (1929). ענף אחר הוא של חלוצים מרומניה, שעלו לארץ בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת כדי לייבש ביצות, לסלול כבישים ולבנות את הארץ בזיעת אפם. הסבא של צילה, רחמים כהן, שגדל בחברון, השפיע עליה רבות בכל הנוגע לשפה הערבית, לתרבות ולדת האיסלאם, וכמובן שכל האווירה בבית הייתה יהודית וציונית.

 

בילדותה הייתה צילה שובבה בצורה בלתי רגילה, בגיל שנתיים נהגה לקפוץ מהספה לרצפה ללא הפסק, תמיד נפצעה והיה צורך לרוץ איתה למגן דוד אדום. זה לא שינה לה - תמיד הייתה קופצת תוך כדי דקלום "עוד פעם אני לא אעשה דבר כזה", לשווא. בגיל שש איבדה את עינה השמאלית, ונותרה עם עין אחת, אשר הראייה בה הידרדרה במשך השנים עד למספר משקפיים של 6.5. דבר זה רק הגביר אצלה את הרצון להצליח ולהצטיין בכל, כדי שלעולם לא ירגישו בבעיות העיניים שלה.

צילה למדה בבית ספר "פרדס" (היום "מורדי הגטאות") ואח"כ בתיכון "בליך" במגמת ערבית מוגברת. בשנים אלה התמידה ללכת לתנועת צופי ר"ג, תחילה כחניכה ואח"כ כמדריכה. מילדות למדה בלט קלסי וג'ז, והייתה 3 שנים חברה בלהקת הריקוד "פעמי אביב" של עיריית תל אביב. אחרי השירות הצבאי, אותו התעקשה לעשות, למדה 4 שנים במכללת לוינסקי במגמה לחינוך, לשון וערבית, וסיימה בתואר B.ED - בהצטיינות. היא נשארה לעבוד בסמינר עוד שנתיים כעוזרת של הד"ר רחל פסטרנק, תוך שהיא לומדת ומשלימה תואר B.A בערבית באוניברסיטת בר-אילן.

צילה נישאה לזוהר ניב והקימה בית למופת ברקפת, ישוב בגליל המערבי. הייתה אם לתאומות שרון ויעל, ילידות סוף 1986, לגילעד, שנולד בשנת 1993, ולליאור יליד 2001. היא הייתה יפה ומטופחת, לבושה טיפ טופ ומבושמת בבשמים הטובים ביותר, כך דאגה שגם הבנות תהיינה תמיד מטופחות ומסודרות ושהבנים יהיו נקיים ומסודרים. צילה הייתה מסיעה את הילדים לכל מיני חוגים. במיוחד רצתה ששרון ויעל ילמדו לנגן על פסנתר וכך למדו 10 שנים. היא הסיעה את הילדים לחברים, להצגות ולפעילויות שונות, במשך כל אחה"צ והערב ועד הלילה, וקראו לה תמיד "שירותי צילה - הסעות". ימי ההולדת שעשתה לילדים היו לשם דבר. צילה וזוהר בנו קומה שנייה בבית לשרון ויעל, ועליית גג לגילעד. לבנותיה נהגה להגיד שכשהן תתחתנה הן חייבות לגור למעלה, כדי לא להיפרד ממנה לעולם, ושאם הבחור לא יסכים לכך - שייפרדו ממנו. האהבה לריקודי עם הייתה תמיד בביתם וכולם: היא, הבעל והבנות רקדו. צילה הייתה 13 שנה בלהקת המחול הייצוגית של משגב, ושרון ויעל היו שנים רבות בלהקת משגב ואח"כ בלהקת "כרמיאל".

בכל שבת נהגה המשפחה לטייל ברחבי הגליל והגולן ובחופש הגדול נהגו לנסוע לחופשות קצרות בחו"ל, תמיד עם הילדים ולשמחתם. צילה הייתה נדיבה ומכניסת אורחים לחברים, לשכנים, והבית היה שוקק בהם. את צילה יזכרו כולם כאחת שתמיד, תמיד, מופיעה עם מאפה מעשה ידיה, או עם כיבוד אחר. תמיד על עקבים מרעישים, בידה האחת תיק עבודה גדול וכבד מלא בקלטות וידיאו, קלטות אודיו, עיתונים, דפי עבודה ומבחנים, התיק היה כה מלא עד כי היה פתוח תמיד, והיה כבד יותר ממנה. בכתף השנייה היה תלוי תיק יד ענק מלא בתרופות לכל הילדים ובשלל דברים. גם תיק זה היה כה מלא עד שלא נסגר. בידה הייתה נושאת את ליאור, ממנו לא נפרדה לדקה. הסלולארי היה נשען על הכתף שלה ואיך שהוא החזיקה גם ספל קפה, אותו נשאה למכונית, ואם הייתה אפשרות הייתה נושאת גם כמה שקיות ניילון מלאות. צילה הייתה מלאה בפעילויות כרימון, אין לדעת איך הספיקו לה 24 שעות היממה, וכל מעשיה היו תמיד מכל הלב ובמושלמות. היא טיפלה בחברה חולה ובישלה לה כל שביקשה, עזרה לנפגעי טרור וממש הכריחה אותם להתאושש. היא אימצה את משפחת החייל עומאר סואעד מהכפר הבדואי סלאמה, שהוא ושני חיילים נוספים נלקחו בשבי החיזבאללה ואח"כ התברר שהם נפלו בקרב, וטיפלה בהם במסירות. צילה הייתה מרכזת המגמה בבית הספר התיכון במשגב וכן בחטיבת הביניים, כמו כן הייתה מנחה של מורים לערבית בגליל ביחד עם חברתה אלישבע טהור. בשנת 1999 הוסיפה לעצמה גם את המגמה המוגברת בערבית בבי"ס "אורט - כרמים" בכרמיאל.

צילה לא הסכימה שתלמידיה במגמת הערבית המורחבת ינשרו מהמגמה ועזרה להם ככל יכולתה. הציונים בבגרות היו חייבים להיות מ- 90 ומעלה. ואכן תלמידיה נחטפו למודיעין בצבא והיו ידועים כמי שבאמת יודעים ערבית. כדי להשיג זאת היא הייתה מזמנת את כל הכיתה לביתה כמה פעמים לפני בחינות הבגרות למשך שעות לימוד ארוכות ומרוכזות, תוך הגשת ארוחות חמות וכיבוד - כמובן ללא תשלום. כל תלמיד יכול היה להתקשר אליה כאוות נפשו ולשאול שאלות. תלמידים שהתקשו למרות הכול הייתה מזמינה לביתה אף בשעה עשר בלילה, והיו יושבים ללמוד עד שממש נרדמו. כיום אין תלמיד שלא זוכר אותה כמורה שאין דוגמתה. תמיד גם הייתה מתעניינת בבעיות גיל ההתבגרות שלהם, ומייעצת להם ולהורים. עד לפרוץ האינתיפאדה בשנת 2000 הייתה צילה הולכת למספרה בסכנין, שם הכירה את משפחתה של הספרית והם לימדו אותה את הקוראן ואת הפרשנויות השונות שלו. פעמים רבות נשארה בביתם ללמוד, או שהם השאילו לה ספרים יקרי ערך והדריכו אותה איך ללמוד מהם. בסכנין ביקרה במסגדים וקשרה קשרי ידידות רבים.

צילה הייתה בת בית בכפרים ערביים רבים בגליל וכן בכפרי הדרוזים והבדואים, שהעריכו אותה מאוד והיא אותם. אביה של צילה היה חבר "דן" ומורה דרך, ולכן בילדותה ובבגרותה טיילה כל המשפחה בכל רחבי הארץ וינקה את אהבת הארץ. גם חצי האי סיני היה אז בידי ישראל, והמשפחה קיימה עשרות טיולים עם חוג מטיילים מ"דן" בכל רחבי סיני. את יום ההולדת ה- 17 של צילה חגגו לרגלי סנטה קטרינה, כשבלילה טיפסו לפסגה. את נואייבה, היא נביעות, אימצה המשפחה כמקום מגורים, ובכל שנה בחופש הגדול היו נוסעים לשם, וחיים חודשיים באוהל - כך במשך שנים. באחד הטיולים האחרונים צילמו את מלון "אביה סונסטה" בעת בנייתו, מלון שלימים היה ל"הילטון טאבה", בו נרצחו צילה ושני בניה.

כמה שבועות לפני הנסיגה מסיני (1982) נפרדה המשפחה מהמקום ב"מחווה לאופירה" - פעילות צלילה של 3 ימים באופירה, היא שארם א-שייך. מאז אף אחד מהמשפחה לא היה מסוגל לבקר בסיני - כל השנים הללו. רק בשנת 2004 הצליח זוהר לשכנע את צילה לנסוע לטאבה. היא הסכימה, התחרטה ושוב הסכימה, כשחיכו בתור באילת לעבור לטאבה התייאשו ורצו להישאר באילת, ואז - מעשה שטן - פתאום התחיל טור המכוניות לחצות את הגבול במהירות, ובתוך דקות מצאו את עצמם בטאבה.

במוצאי שמחת תורה, כ"ג בתשרי תשס"ה (07.10.2004), סמוך לשעה עשר, פוצץ מחבל-מתאבד מכונית תופת בכניסה למלון "הילטון טאבה" במצרים, מעט דרומית לאילת. בפיגוע נהרס חלק גדול מהמלון, ונפגעו אורחים ועובדים רבים. 31 אנשים נרצחו במקום ובהם תשעה ישראלים, שביניהם היו צילה והבנים גילעד וליאור. כשעה וחצי אחרי הפיגוע פוצץ מחבל מכונית תופת בראס א-שטן שבסיני, שם נרצחו עוד שלושה ישראלים. ביום האסון בילתה משפחת ניב את כל היום באילת, ארוחת ערב אכלו ב"רפי נלסון" ובשעה 21:30 בערב עלו לחדרים כדי לנוח מעט, להתלבש ולרדת להופעה בלובי המלון. ההורים, גילעד וליאור נכנסו לחדרם מס' 902 ושרון ויעל לחדרן מס' 904. צילה וגילעדי שכבו למראשות המיטה ונחו, וזוהר וליאור ישבו למרגלות המיטה כשזוהר רוכס את נעלי ליאור. בעת הפיגוע נפל זוהר 9 קומות ונפצע, ליאור נשמט ונפל לקומה 3 שם נמצא ביום שבת ע"י המחלצים כשהוא שרוף לחלוטין.

צילה וגילעד נהרגו בנפילה ונמצאו בקומת המרתף ביום ראשון בערב - אחרוני ההרוגים שנמצאו. שרון ויעל לא נפגעו. בעת הפיגוע, יעל הייתה עסוקה באיפור, ושרון הייתה מוכנה ועמדה לעזוב את החדר ולהצטרף לחדר ההורים. בהיותה בדלת צלצל הסלולארי, יעלי הייתה עסוקה, ושרון פנתה לענות - ואז אירע הפיצוץ. החדר החשיך, אבק ועשן כיסו את כל החלל, כל החלונות והדלתות נשברו והחמור מכל היה, שחצי חדר נטה ליפול. שאר הרצפה הייתה סדוקה בחריצים ומשם ראו את השריפה שהייתה למטה. צעד בלתי זהיר, בחושך, היה עלול להסתיים באסון. הבנות זעקו לעזרה, אך רק אחרי כשעתיים הגיעו כמה מצרים לחלצן, ועזרו להן לקפוץ מעל התהום הלוהטת ולהגיע בשלום לחלק הקטנטן שנשאר מהמסדרון. כששרון ויעל פנו אחורה לראות את חדר ההורים הן ראו שאין חדר - מקום ריק ושחור היה במקום שהיה פעם חדר ההורים והאחים. הן התעלפו, והיה צורך לשאת אותן למטה דרך המדרגות הלולייניות באגף השני של המלון. אחרי כמה שעות נפגשו עם האב הפצוע בבית החולים יוספטל באילת.

צילה הייתה בת 43 במותה. הותירה בעל ושתי בנות, הורים, אח ושתי אחיות. הובאה למנוחות בבית העלמין בחולון, לצד שני בניה. "צילה אהבה את החיים וחיה אותם בצורה אינטנסיבית כל כך כאילו ידעה שזמנה קצוב", ספדו הוריה, "היא אחזה בחיים בכל כוחה ומיצתה כל רגע ורגע. כך גידלה גם את ילדיה. גילעד הספיק בימי חייו הקצרים מה שילדים אחרים מספיקים ב- 20 שנה, וליאור הקטן הספיק בחייו הקצרצרים מה שילדים אחרים מספיקים ב- 13 שנה. צילה'לה שלנו - כמה קשה לנו להספיד אותך. את היית בן אדם - ואל האדמה שבת בטרם עת. היית אשת חייל אמיתית, אישה יפה ומטופחת, אימא מסורה למופת, דואגת ואוהבת. היית ילדה טובה ומסורה, נכדה דואגת לסבא רחמים, אחיינית מסורה לדודתך כרמלה, עד שרצית לתרום לה כליה כדי להציל אותה.

היית אחות נאמנה לאחייך דבורית, רמי ועליזה, דודה אוהבת מאין כמוה לאחיינים דניאל ויואב, כלה טובה, בת משפחה נאמנה לכל בני המשפחה המורחבת, תמיד עם חיוך ותמיד אדיבה ונדיבה. חברה נאמנה לידידייך, עשית מעשים טובים לאין ספור. יכולת הנתינה וההענקה שלך לבני משפחתך ולכל אדם ומטרה בכלל הייתה בלתי נתפסת וללא גבולות, עד כדי ביטול עצמיותך. ניחנת בנפש עדינה ורגישה, על כן היית פגיעה מצד אחד, ובעלת יכולת לחוש את הזולת, צרכיו ורגשותיו מצד שני. תכונה נפלאה ונדירה שאפיינה אותך הייתה מידת החמלה שמילאה אותך. היית כל כך קשובה ורגישה לצרכי הזולת ולא יכולת לראות בסבלם של אחרים. תמיד שאפת לצדק המוחלט, חיפשת את האמת והשוויון ולא יכולת לסבול מעשי קיפוח, אפליות ועוולות. היו בך יושר אישי ואמות מוסר על-אנושיים. כך יזכרו אותך כולם. כל כך חבל שלא זכית להיות סבתא - גולת הכותרת של חייך, אין ספק שהיית יכולה להיות סבתא נהדרת.

יחד אתך נרצחו גם בניך: גילעד - בן 11, ילד יפהפה ונהדר, חכם ומוכשר וגור אריות. אין ספק שהיום הוא המלאך היפה והטוב ביותר בשמים. וליאור - בן 3, היפה והמתוק, שמחת המשפחה שהיה אינטליגנטי בצורה בלתי רגילה, ואין ספק שהיום הוא המלאך המתוק והחייכן ביותר בשמים. ינעמו לכם רגבי עפרכם - אדמת הקודש, ותנוחו בשלום על משכבכם לקץ הימים: אימא צילה - פרח מפואר, והניצנים היפים גילעד וליאור, שלא זכו לפרוח בארץ ועתה כולכם פורחים בגן עדן - עד שנתאחד".

 

מנציחה: דבורית שרון

יהי זכרה ברוך
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: