מיד תועבר לדף המבוקש
נגישות
נגישות
נגישות
|
לפני שנים רבות, חי בעיירה אחת איש עשיר אך קמצן מאוד. בגלל שלא עזר מעולם לאנשי העיירה העניים, כולם שנאו אותו מאוד. אך לאותו עשיר הייתה אישה טובת לב שאהבה מאוד את בעלה, וכאבה את היותו שנוא כל כך.
לזמנים, פקד את העיירה רעב גדול. בצאתו של העשיר את העיירה, פנו אנשיה אל אישתו הרחומה ואמרו: "אנא עיזרי לנו בהלוואה זמנית וברגע שיתאפשר נפרע אותה במלואה."
האישה הרחומה חשה לעזרתם של אנשי העיירה וללא ידיעת בעלה סיפקה להם את ההלוואה הדרושה ואף אמרה שאין כל צורך להחזיר דבר. אנשי העיירה התעקשו להחזיר את הלוואתם ולכן ביקשה האישה הטובה שיעשו זאת רק לאחר מות בעלה.
בנו של העשיר שמע על הדבר מפי אחד מאנשי העיירה וכאשר חזר האב לביתו, סיפר לו על המעשה. האב הכועס פנה אל אשתו ושאל: "מילא העלמת ממני את דבר ההלוואה, אך האם מבקשת את ליהנות לבדך מכספי לאחר מותי?"
הסבירה לו האישה:
"בעלי היקר, יודע אתה על שנאתם הגדולה של אנשי העיירה אליך, אנשים אלו עניים וקשי יום ולעולם לא יצליחו להחזיר את הלוואתם ולכן, מעתה והלאה, הם יתפללו בכל יום ויום שתאריך ימים על פני האדמה..."
מוסר ההשכל:
|
איור: Mitchell Smith, OpenClipArt
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: