maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

כפרי פשוט שהגיע לתפילה על בטן ריקה


 
מאת: ינקי טאובר
באדיבותאתר בית חב"ד
 
היו היה יהודי פשוט שלא ידע קרוא וכתוב, ולו בית מרזח בצומת דרכים המרוחק שבועות נסיעה רבים מן הקהילה היהודית הסמוכה. באחת השנים החליט מיודענו לנסוע לעיירה לראש השנה.
 
מעשה בצ'ולנט
 
כשנכנס לבית הכנסת בבוקר ראש השנה, היה בית הכנסת גדוש והומה מתפללים והתפילה הייתה בעיצומה. כיוון שבקושי ידע איך לאחוז בסידור התפילה, כרך את טליתו סביב ראשו ונעמד במקום לא בולט ליד הקיר האחורי.
 
חלפו שעות. הרעב החל לכרסם בבני מעיו, אך לא היה כל סימן לכך שהתפילות סביבו עומדות להסתיים. מחשבותיו על סעודת החג החגיגית הממתינה לו באכסניה גרמו לו לדמעות סוררות. מדוע אורכת התפילה כל-כך? האם לא התפללנו דיינו? אך התפילה נמשכה ונמשכה.
 
לפתע, כשהגיע החזן לקטע נוגע ללב במיוחד, פרצו כל חברי הקהילה בבכי תמרורים. מדוע כולם בוכים? תהה בעל בית המרזח. ואז הבין. כמובן! גם הם רעבים. גם הם חושבים על הסעודה המתמהמהת ועל התפילה שלא נגמרת. בפרץ מחודש של רחמים עצמיים פתח פיו ונתן ביטוי למצוקתו. הוא מירר בבכי, ויפחתו הצטרפה ליפחות האחרים.
 
לאחר זמן מה פסק הבכי ולבסוף השתתק, מלבד יפחות עמומות שבקעו מגרונותיהם של כמה מתפללים אדוקים במיוחד. לרגע התלהב בעל המרזח: הנה, התפילה עומדת להסתיים. אך כשהתפילה נמשכה עוד ועוד הוא תמה: מדוע הפסיקו המתפללים לבכות? האם אינם רעבים עוד?
 
ואז הוא נזכר בצ'ולנט! איזה צ'ולנט מחכה לו. כל דבר אחר שהכינה אשתו לסעודה החוויר בהשוואה לצ'ולנט. הוא נזכר בנתח הבשר העסיסי שרעייתו המסורה שמה בצ'ולנט והוא ידע היטב: ככל שהצ'ולנט מתבשל זמן רב יותר, כך הוא יהיה טעים יותר. עוד כמה שעות של כפות רגליים כואבות ושל קיבה ריקה הם מחיר קטן עבור הטעם המיוחד שמתפתח לו תחת למכסה הסיר...
 
כנראה שכך גם חושבים שאר המתפללים; גם בביתם יש צ'ולנט על הכיריים. אין פלא שחדלו מלבכות. תנו לתפילה להימשך, ניחם האיש את עצמו. ככל שתארך התפילה כן ייטב.
 
וכך נמשכו התפילות. ברכיו כבר חלשו מרוב רעב, ראשו כאב עליו, גרונו שרף מדמעות חנוקות. אך בכל פעם שחש שהוא פשוט לא יכול להחזיק מעמד אף רגע נוסף, הוא חשב על הצ'ולנט ותיאר לעצמו מה קורה לפיסת הבשר הזו באותו רגע ממש: כיצד היא הולכת ונעשית פריכה בחוץ, רכה מבפנים, טעמיה מתמזגים באלו של תפוחי האדמה, השעועית, הקישקע והתבלינים שבסיר. כל רגע נוסף שחולף, כך שב ואמר לעצמו, הוא עוד רגע שבו מתבשל הצ'ולנט על התנור ומשביח והולך.
 
מקץ כשעה פתח החזן בקטע שירה נוסף נוגע ללב במיוחד. כשצייר קולו הרועד את הסצנה הנוראה של יום הדין של מעלה בשמים, שוב פרצו כל המתפללים בבכי. בנקודה זו נפרץ הסכר בלבו של היהודי הפשוט, שכן הוא הבין היטב את המתרחש במחשבתם של שאר המתפללים: "מספיק ודי!" התייפח. "עזבו את הצ'ולנט! הוא התבשל כבר דיו! אני רעב! אני רוצה ללכת הביתה!..."
ההיסטוריה היהודית היא כמו צ'ולנט.
 
התלמוד אומר כי "לא הגלה הקדוש ברוך הוא את בני ישראל לבין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים" (פסחים פז, ב). ברמה הבסיסית ביותר, זו התייחסות לאותם לא-יהודים אשר במאות השנים של היותנו בתפוצות, באו במגע עם עם ישראל והחליטו להצטרף אליו. אך תורת החסידות מסבירה כי התלמוד מתייחס גם לכל ה"נשמות" האחרות שאותן התמרנו ורוממנו במהלך גלותנו – ל"ניצוצות הקדושה" המוכלים בבריאה הפיזית.
 
המקובל הגדול רבי יצחק לוריא (האר"י) לימדנו כי לכל ישות נבראת יש ניצוץ אלוקות בתוכה, פיסה זעירה של הוויה רוחנית, שהיא הנשמה שלה – כלומר, תפקידה וייעודה הרוחני. וכאשר אנו משתמשים במשהו כדי לשרת את הבורא, אנו חודרים בעד קליפת היומיום העוטפת אותו וחושפים את מהותו ותמציתו הרוחנית.
 
זוהי המטרה שלשמה התפזרנו על כל שש היבשות – כדי שנוכל לבוא במגע עם ניצוצות הקדושה הממתינות לגאולה בכל פינה בעולם. מכאן הגלות שלנו – גלותנו מארץ הקודש, היותנו כפופים לממשלות ולתרבויות זרות, הפסקת מעורבותו הפתוחה והישירה של אלוקים בחיינו, והפקרתנו, לכאורה, ליד המקרה והגורל. כל זה הוא "ירידה לצורך עליה", שליחות לנקודות הנידחות ביותר עלי אדמות – רוחנית וגיאוגרפית גם יחד – כדי להוציא משם את הניצוצות הגבוהים במיוחד המוכלים בהם.
 
כך, ככל שהגלות מכאיבה, ככל שהמבחנים שאנו עוברים בה קשים יותר, ככל שהיא מפגישה אותנו עם יסודות נקלים ונמוכים יותר – כן גדלה המתנה שנקבל בתמורה. כל רגע נוסף של גלות מייצג עוד ניצוצות קדושה שנגאלו, וכל ירידה נוספת מביאה ממד עמוק יותר לתכלית האלוקית.
 
אך מגיעה נקודה שבה כל יהודי צריך לקרוא ממעמקי ישותו: "מספיק! הצ'ולנט כבר התבשל דיו! אנו רוצים לשוב הביתה!"

מקור תמונה: Gilabrand

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: