הבקשה הנפוצה ביותר שמבטאים בני זוג במהלך טיפול היא הרצון לשינוי; בפועל, משמעות הבקשה הזו היא רצון שבן/בת הזוג ישתנו. לפעמים זה הדדי ולפעמים זו בקשה של צד אחד בלבד, לעיתים זה קורה אחרי כמה חודשי קשר ולעיתים אחרי עשר שנות חיים משותפות ושלושה ילדים. רבים מתארים אותה במינוח הנפוץ "בעיות תקשורת", אך מבט מעמיק חושף שזה בדרך כלל לא המצב. פעמים רבות מתברר כי הבעיה איננה תקשורת זוגית משובשת, אלא הרצון שבן הזוג יהיה אדם אחר - כזה שאת דמותו לרוב חווינו בתחילת הקשר, עת התאהבנו זה בזו, ואנחנו ממשיכים לראות בדמיוננו. במקרים כאלה לפעמים נוח ללכת להרצאות או מפגשים על תקשורת חיובית ומקרבת, אבל בפועל בבית דבר לא מתרחש. תהיינה המילים שנאמרות חיוביות ומקרבות ככל שאפשר - משמעות הוויכוחים והטענות ההדדיות הבלתי נגמרות היא אי קבלה של הפרטנר לחיים כפי שהוא.
הוא ממשיך להתלונן ולהעיר על איחורים בלתי נגמרים, היעדר סדר וניקיון אישי, היא ממשיכה להתלונן על קניות מיותרות, הערות בנהיגה ועיסוק בבני זוג מהעבר. הוא ממשיך לסמס בנהיגה ולקלל נהגים אחרים, היא שוכחת לשלם חשבונות באופן קבוע ולא מעניין אותה מה קורה בבנק. זה לא נגמר. כל אחד מצפה שהשני יעשה שינוי, כי הרי הוא צודק.
מעגל האכזבה והשליטה
על פניו, אם בודקים את טענות בני הזוג שניהם צודקים מאוד ואלו נושאים בעלי חשיבות - אז מדוע לא מתרחש שינוי? הסיבה פשוטה להבנה אך הלקח ממנה קשה מאוד להטמעה וביצוע. מספיק שבן זוג אחד הוא בעל תפיסה שזוגיות היא מקום לשליטה ולמאבקי כוח ואז כל בקשה קטנה מתפרשת כניסיון שליטה וקביעת תכתיבים. מנגד, כאשר בקשתי שלי לא מובילה לשינוי מהצד השני, זו הבעה של זלזול וחוסר כבוד עליה קשה לעבור בשתיקה. כמות ההערות הדדיות והתלונות הופכת עם הזמן להר גבוה ובלתי אפשרי לטיפוס, ל"ברוגזים" לעיתים תכופות, לשתיקות של ימים או שבועות, לנתק, פיצוץ, פיוס וחוזר חלילה.
למה זה קורה לי/לנו?
הסיבות לרוב לא נעוצות בזוגיות העכשווית אלא בתא המשפחתי בו גדלנו וחווינו מקרוב מערכת יחסים של מריבות על שליטה וכוח בין ההורים, זלזול, צינית, לעג או אלימות לכל סוגיה. ילד שצופה בזוג הוריו רבים ללא הרף, מבין כי את הרע מכל יעשו לו הקרובים אליו, האהובים שלו. לכן בבגרותו מושרשת בו התפיסה שעליו להדוף כל בקשה או הערה של בן/בת הזוג, שהם הגלגול העכשווי של האדם הכי קרוב והכי אוהב שיכול גם הכי הרבה לפגוע, להזיק או להתעלל. הפחד מפגיעה או מהשפלה מפעיל מנגנון הגנה מהעבר שנוצר כדי לשמור עלינו, והוא ממשיך לפעול גם בגרותנו; לרוב אין לאנשים מודעות לכך והתגובה שלהם לא קיימת כדי להזיק לאחר אלא כדי להגן על "העצמי החלש" לתפיסתם.
כיצד יודעים לזהות שזהו אכן מנגנון אוטומטי ולא תגובה הולמת למצב נוכחי בחיים?
התגובה תהיה בעוצמה רגשית לא סבירה למה שקרה, לרוב זה יהיה פרץ כעס או התקף זעם שאין לו כל קשר למציאות. למשל: בת הזוג השאירה מגבת רטובה על המיטה בבוקר וכאשר חזר בן הזוג הוא מצא את המיטה לחה ועם ריח מעט לא נעים. הוא חיכה לבת הזוג, צעק עליה בכעס רב ותקף אותה על הזלזול שלה בו, על הבית שאותו היא הורסת, על תחושתו שהוא מנוצל ועל כך שהוא היה צריך להחליף מצעים חדשים. תגובה מוגזמת אחרת היא שתיקה רועמת; בת הזוג נכנסת הביתה ומתח קשה באוויר, אין עם מי לדבר - שעות או ימים לפעמים יעברו עד שלשני הצדדים יהיה ברור מה קרה. כמובן שבלי פיצוץ גם כאן זה לא יעבור בשלום.
עוד דרך לעשות את ההבחנה בין מנגנון אוטומטי שאינו למעשה תגובה הולמת, היא בעזרת בחינת תפיסת בקשות מבן/בת הזוג או מטפל. במקרים שזהו משקע מהעבר, בקשות להמעיט בהערות או להבליג על חוסר שביעות רצון בתחומים מסוימים, נתפסות למעשה כדרישה לגלות נחיתות וכהענקת ניצחון לצד השני. אפילו מילות השיח הן "כשאת מבקשת ממני לא להגיב לכל אירוע, להבליג כאשר הכעס ירד, את נותנת נשק בידי בעלי." כל מילות השיח הן של מלחמה, ניצחון, ענישה וכמובן... מי צודק.
תגובה אחרת המעידה על נוקשות ואי רצון להשתנות היא התמקדות בזולת והדיפה אלגנטית של שיחה על נושאים הקשורים לשינוי אצל המתלונן. חוסר היכולת של אדם לראות את החלק שלו בקרב המתנהל בחיים וגם בחדר הטיפולים הוא גורם שמעיד כי אין מדובר במצב הקשור למציאות הזוגית של בני הזוג. בן זוג שלא מרפה מהצד הלוחמני ידבר רק על הזולת, כאילו שלו/לה אין קשיים. בעיות שליטה עקשניות שכאלה "תוקעות" את החיים ואת הטיפול הזוגי, אם הוא בכלל מתנהל. אם אחרי כמה חודשים שבני הזוג מנסים להתמודד עם הקשיים לא נרשמת הצלחה או אם לאחר 5-6 מפגשי טיפול אין שינוי מהותי ביחסים ואין פרידה מהצורך לשלוט ולהעניש את האחר, אזי לא מדובר בבעיות מציאותיות שכל זוג מתמודד איתן בחיים, אלא בניצול מצב העניינים כדי לנהל מלחמה בניסיון להכניע זה את זו.
איך הגענו למערכת יחסים כזו?
הסיבה פשוטה, בהתחלה היה טוב, אולי אפילו טוב מאוד; בחודש וחצי – חודשיים ראשונים של החיזור, ההתנהגויות שמצביעות על בעיה כמעט לא באו לידי ביטוי. לפעמים, בתחילתו של קשר, אנשים אפילו מתנהגים באופן הפוך ממי שהם כבר יודעים שהם. למשל, תגובות של כעס לא תופענה אם בת הזוג תאחר בעשרים דקות, והיא מצידה לא תתפוצץ אם הוא שכח כל מה שהיא ביקשה ממנו לקנות. הכל יעבור בחיוך ובהבנה ותהיה הרגשה של "מצאתי את האחד/אחת!". ההתרגשות, האושר, המשיכה המינית, התקוות והשמחה גורמים גם לעיוורון כלפי הרמזים להתנהגויות בעיתיות ו/או לבחירה להקל בהן ראש.
עם הזמן, צפות ועולות החרדות הישנות ואיתן גם התנהגויות לא מועילות. רמת האושר והשמחה הראשונית יורדת ופתאום ניצב לפנינו אדם אחר מזה שהכרנו. מכאן הדרך יכולה להסתעף למגוון שבילים… השביל הקשה ביותר הוא היאחזות בראש של התקופה הראשונית בקשר - "הפוטנציאל" האבוד של בן או בת הזוג. משמעות השביל הזה היא בעצם לייחל לכך שההכלה, שלא הייתה אמיתית למעשה, תשוב ותתקיים באופן מושלם. המצב עלול להיות חמור יותר בקרב אנשים שחוו נטישה בילדותם או כאלה שהם "מטפלים" בנטיית האופי שלהם ומוכנים לסבול הרבה כדי לקבל חזרה את בן הזוג המדומיין שלהם. הם יתקשו להיפרד, ובן או בת הזוג ימשיכו לפגוע בהם בשל דרישות לשינוי או סירוב להטמעת שינוי.
חומר לחשוב עליו
לרצות בן או בת זוג לחיים ולחשוב רק איך לשנות אותו זו לא זוגיות, זה "חינוך מחדש". גם אם לזוג יש משיכה מסוימת ועניין זה בזה, לא יכול להיות מצב שבו יש לבן זוג יותר משתי הערות או בקשות לשינוי תפקוד מהותי בשבוע. הערות רבות חוזרות ונשנות, לרוב מצביעות על כך שבן/ת הזוג הוא לא האדם של חייכם ואתם לא מתאימים - אי אפשר בכוח. בגיל מבוגר אנשים חויים יותר פחד, חרדה מבדידות, חרדה מהעדר ילדים ותחושות דומות שעלולות לגרום להחלטות לא תואמות מציאות. אם אתם מוצאים את עצמכם רבים ללא הרף, מתווכחים ללא סוף על אותם דברים, האשמות הדדיות הן חלק מסדר היום שלכם וזה לא משתנה תחת עבודה עצמית או בעזרת טיפול - אז עדיף להיפרד. לא צריך "להילחם על הקשר" (עוד ביטוי לוחמני של אנשים תאבי שליטה) צריך ליהנות בקשר, לשמוח, לארח חברים, לבלות, לטייל, לאהוב, לתת בכיף, לנשק ולחבק בלי התניות, לפרוח ולהרגיש שהלב מתפוצץ מאושר.
נגישות
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: