במשך מרבית חיי התנהלתי תחת התפיסה שעליי לתת מעצמי כדי להיות אדם טוב, המסירות שלי לזולת הייתה חלק עיקרי בתקשורת שלי מול אנשים ובהרבה מובנים היא בעצם הגדירה את מי שאני. היה לי הרבה יותר נוח לתת מאשר לקבל והרגשתי שאני אדם מטפח מטבעי ושתחושות הסיפוק וההגשמה העצמית שלי מגיעות מנתינה לאחרים. התחושות האלו הובילו אותי להציע מזמני ומהאנרגיה שלי לאנשים הקרובים לי, ולעשות מאמצים כבירים כדי לרצות אותם באופן תמידי. ביום בו הבנתי שהנתינה שלי מגיעה דווקא מהרצון שיחבבו אותי – עשיתי החלטה ששינתה לחלוטין את חיי.
הכל התחיל בחג השבועות לפני כשנתיים, כאשר הזמנתי את כל המשפחה המורחבת שלי לארוחת חג בביתי, עליה עמלתי במשך ימים ארוכים. בערב החג כאשר הבית היה מסודר ומקושט ומהמטבח נפוצו ריחות תבשילים עליהם טרחתי זמן רב, הסתכלתי על השולחן הערוך והחגיגי והבנתי שפשוט לא כללתי במספר הסועדים גם את עצמי. הרגע הקטן הזה היה קריאת ההשכמה שלי והוא גרם לי להבין שמרוב שהייתי עסוקה בלהפוך את האירוע למושלם עבור כולם, שכחתי לחלוטין את עצמי. הרגש הראשון איתו התמודדתי היה כעס – האשמתי את עצמי על כך שפשוט שכחתי פרט חשוב שכעת יחייב אותי לשנות את כל סידור הישיבה והאדם השני שכעסתי עליו היה דווקא אימא שלי.
מבלי שהייתי מוכנה לכך צפו לי זיכרונות שלי כילדה, צופה באימי מקדישה את עצמה במסירות אין סופית לכולנו – תמיד נגישה, תמיד בעשייה, תמיד דואגת, תוך כדי שהיא גם עובדת במשרה מלאה. הדמות המדהימה של אמי עוררה בי לפתע התנגדות גדולה ואת ההבנה שהפכתי להיות כמוה. לאימא שלי דווקא היה מקום סביב השולחן, אך היא ישבה בו לעיתים רחוקות בלבד. את רוב ארוחות השישי והחג היא הייתה מבלה בהתרוצצות בין המטבח לשולחן, בלהגיש לכולם, בלדאוג שהסועדים שבעים ומרוצים, פעם אחר פעם. אף שבתוך רגעי הכעס הרגשתי שבעצם הייתי רוצה שאימא שלי תלמד אותי להציב גבולות בריאים לנתינה, לעולם לא אוכל לבוא אליה בטענות מפני שהיא עשתה את הכי טוב שהיא ידעה ויכלה ולימדה אותי כיצד לתת ולאהוב מכל לבי.
את הבחירות והדרך שלי כאישה נשואה ובעלת משפחה משל עצמי עשיתי כבר לבדי, וכעת היה עליי לשנות הרגלים ולהבין שדאגה עצמית איננה אנוכיות, ושבדיוק כמו אחרים אני אדם שראוי לקבל אהבה, דאגה ותשומת לב, ושכל אלו יגיעו קודם כל מתוכי. אלו ההבנות שסיגלתי לתוך חיי החדשים לאחר ששיניתי את סדרי העדיפויות שלי וגיליתי איך להפסיק לחוש אשמה על הדאגה לעצמי:
לעשות יותר למען הנפש שלי
בדיוק כמו כולם, אני מרגישה הרבה פעמים שאין לי מספיק זמן פנוי ביום, בוודאי שלא לעצמי. הדבר שהשתנה בי הוא שכעת אני מתעקשת למצוא את הרגעים שאקדיש לדברים שעושים טוב לנפש שלי. לאחר שרתמתי את בן זוגי ואנשים נוספים במשפחה לטובת כמה שעות נוספות של טיפול בילדים, זכיתי לשעות שבועיות בהן אני מבלה עם עצמי ומתחברת חזרה לזהות ולנפש שלי. אלו השעות בהן אני משיבה לעצמי כוחות ומהרהרת בדברים שחשובים לי בחיים.
לפעמים אני עושה זאת בטיול קצר בטבע, מדי פעם לפעם אני יושבת לבד בבית הקפה השכונתי ולעיתים אני פשוט מנמנמת לי במיטה. אני מוצאת את עצמי מאזינה למוסיקה מרגיעה, מזמינה לעצמי עיסוי מפנק – דבר שלא עשיתי במשך שנים – וקוראת ספר שהמתין על שידת חדר השינה במשך חודשים. דבר מפתיע נוסף שהתרחש בחיי מאז שהתחלתי בשינויים, הוא שאני לא שומרת יותר את הדברים הטובים ביותר לאחרים אלא נהנית מהם בעצמי. זה גרם לי, לדוגמה, לפתוח את אריזת סט המצעים היוקרתיים ששמרתי במשך שנתיים עבור האורחים ולחנוך אותו במיטתי שלי – מתוך ההבנה שאני שווה את זה וצריכה ליהנות בעצמי מהתענוגות הקטנים והגדולים של החיים.
לדאוג לגוף שלי
רוב האנשים מפנטזים שיום אחד הם יחזרו לכושר וינהלו אורח חיים בריא, וגם אני חייתי עם אותה תקווה במשך שנים. כשהבנתי שהגוף שלי הוא המקדש של נפשי, המחשבה על תזונה בריאה ופעילות גופנית הפכה את תחושת הטרחה לחגיגה. אני משתדלת, ומצליחה ברוב המקרים, לא להכניס לגופי אוכל מתועש ולא מזין, ומקפידה על שתיית הרבה מים. אחרי אין סוף דחיות, קבעתי לעצמי תורים לבדיקות בריאותיות תקופתיות, כדי להקשיב לצרכים של גופי. אחרי ניסיונות שונים – מצאתי את הספורט האהוב עליי ואני מקפידה לצאת לריצות פעמיים או שלוש בשבוע ולאותת לכלי שנקרא גופי שאני עדיין מאמינה בו, משקיעה בו וסומכת עליו.
להציב גבולות בריאים לנתינה לסביבה
אחד מהדברים הקשים ביותר שהייתי צריכה ללמוד במסגרת המסע שלי היה כיצד להגיד "לא" ולסרב לבקשות מסוימות של אנשים בסביבתי. בהתחלה חששתי שאם לא אתן את כולי זה יעיד עליי שאני אדם רע שמרוכז בעצמו. רגשות האשמה תקפו אותי והם עדיין מצליחים לפעמים לחדור אליי ולגרום לי לפחד מכך שייתכן ופגעתי במישהו כשלא נעניתי לדרישתו. אך עם הזמן שיפרתי את ההבנה שזה לא פשע לסרב לדברים שגוזלים משהו שמאוד חשוב לי, ותוך כדי כך גם הצלחתי לייעל את היכולת שלי לקבל סירוב לדברים שאני מבקשת מאחרים.
אל תבינו אותי לא נכון, אני חושבת שנתינה היא דבר חשוב ונפלא ושהיא עדיין חלק מהמהות שלי, אני פשוט לא חייבת יותר להיות מסורה לחלוטין למשפחה ולחברים שלי כל הזמן, כאשר יש משהו שאני מעדיפה להעניק לעצמי. גם במקום העבודה שלי שיניתי הרגלים והתחלתי לסרב לבצע מטלות שלא היו חלק מהתפקיד שלי, והפסקתי לקחת על עצמי יותר מכפי שאני יכולה וצריכה. היה בי כמובן חשש, ולא אשקר ואגיד שהשינוי היה תמיד קל לעיכול, מכיוון שאנשים התרגלו לראות בי אדם שמסכים לכל משימה. אבל ברגע שהתעקשתי בענייניות ובאלגנטיות על הדברים שחשובים לי –גם הסביבה שלי הסתגלה לכך.
להפסיק לחפש את השלמות
אחד מההרגלים המגונים שקיימתי בעבודה היה להישאר ולעבוד שעות נוספות, בזמן ששאר האנשים היו עוזבים את המשרד לאחר שעות העבודה הקבועות. הסיבה שעשיתי את זה הייתה שלא הספקתי להשלים את המשימות שלי במהירות שלהם והרגשתי פחות יעילה וטובה מאחרים. התחושה הקשה הזאת הובילה אותי לפעמים להתנחם באוכל ולהפוך לזעופה יותר כלפי משפחתי. כאשר החלטתי לשנות את הגישה שלי לחיים ולהתחיל לדאוג לעצמי, צעדתי בחשש גדול למשרד של המנהל שלי ואמרתי לו שאני מרגישה שאני קורסת תחת נטל העבודה. התשובה המפתיעה שלו, שלא אשכח לעולם, הייתה שהוא מצפה ממני להכי טוב שאני יכולה אך לא לשלמות.
המשפט הזה הדהד בי במשך זמן רב מכיוון שהבנתי שצירוף המילים "הכי טוב שאני יכולה", מעולם לא היה באוצר המילים שלי. במאמץ שלי שלא לאכזב אנשים אחרים דחקתי את עצמי עד לקצה גבול היכולת, תחת המחשבה שאני חייבת להיות מושלמת בעשייה שלי. את השאיפה לשלמות זנחתי עם הזמן לטובת הסיפוק שמצאתי בהישגים טובים ולא מצוינים או מושלמים. כל עוד שאני שואפת להתפתחות במקום לפרפקציוניזם – אני יודעת שאני במסלול הנכון.
לחבב את עצמי ולא לחפש שכולם יחבבו אותי
אם אהיה אתכם כנה לחלוטין, אגיד שהרבה פעמים שמתי את הצרכים של אחרים לפניי צרכיי, לא בגלל שרציתי לעזור לכולם אלא בגלל שרציתי יותר מכל שיחבבו אותי. היה חשוב לי שיראו אותי כאדם בלתי מנוצח, חסר תחליף וחזק, ולחוש שאני חשובה, בעלת ערך ונדרשת. הבעיה העיקרית שלי הייתה המחיר ששילמתי על אותם הרגלים – הרגשתי שאני חיה תחת מסכה של תדמית מחייבת שמאחוריה מסתתרת מטרה אחרת ושזה משפיע לרעה על מערכות היחסים שלי. במבט לאחור אני מבינה שפעמים רבות השתמשתי באחרים ככלי שהעניק לי תוקף. את רוב הזמן היקר שלי השקעתי בסובבים אותי, כדי שימלאו את החלל שבתוכי ואת הרצון שלי להימנע מלממש את עצמי ולהתמודד עם חולשותיי ומגבלותיי.
כאשר הבנתי זאת, קלטתי שהאנשים אליהם התמסרתי באופן מוחלט, שימשו אותי כהסחה מעצמי. ברגע שלמדתי לקבל את עצמי ללא תנאי ולהתייחס לעצמי כאילו שאני החברה הכי טובה שלי, הפסקתי לרדוף אחרי הצורך שכולם יחבבו אותי. אף שאני עדיין זקוקה לאהבה והערכה מהקרובים לי, אני כבר לא זקוקה לאישור שלהם ולא מנסה לשלוט בדרך בה הם תופסים אותי. היום אני דואגת לעצמי, לגופי ולנפשי, וחשה מאושרת יותר, מאוזנת יותר ונמרצת יותר מכפי שהייתי אי פעם בעבר.
נגישות
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: