|
לא זכיתי להכיר את לופו. הוא היה אחיה של סבתי.
סבתי כבר אינה עימנו, אך מדי שנה אנו מקפידים לעלות לקברו ביום הזכרון לחללי מערכות ישראל, ומעלים על נס את גבורתו ואת קורבנו.
הלוואי והיינו מוצאים מישהו שהכירו היטב והיה יכול לשפוך מעט אור על דמותו...
בן מלכה לבית פישר ובן-ציון (ניקו), נולד ביום ח' באדר א' תרפ"ד (13.2.1924) בעיר רומאן שבמולדובה, רומניה. זאב סיים 4 כיתות של בית-ספר יסודי ו-4 של בית-ספר תיכון ורכש ידיעות בכמה שפות.
בגלל מות אביו הפסיק את לימודיו, עבד בציור שלטים ופירנס את אמו ואת סבתו. מנעוריו נודע באומץ-לבו ובנכונותו המסורה לבוא לעזרת הזולת. פעם קפץ אל הנהר להציל אדם טובע ופעם אחרת הציל בדרך זו נערה שניסתה להתאבד בטביעה בנהר.
זאב עבר בשלום את מאורעות המלחמה ורדיפות היהודים ואחרי נפול השלטון הפאשיסטי ברומניה הצטרף לתנועת "גורדוניה" והתכוון לעלות ארצה. זמן מועט אחרי נישואיו יצא עם רעייתו ב"נתיב-הבריחה" לאיטליה והזוג הצעיר העפיל ארצה באונייה "כנסת ישראל" באביב 1946.
בחיפה, נאבק קשה בחיילים הבריטיים והוגלה לקפריסין עם כל המעפילים. בשנת 1947 עלה ארצה עם רעייתו, נתקבל לעבודה בחברת "יכין" והתיישב במגדיאל, ושם נולדה בתו. הוא התייחס במסירות לעבודתו והצטיין בה. כך התנהג גם בשירות המולדת בקרבות ההגנה על השרון הדרומי כלוחם בחטיבת "אלכסנדרוני".
באחד הקרבות נפצע בצווארו, שהה שלושה שבועות בחופשת-הבראה ולפני החלמתו הגמורה חזר לשירות, באומרו: "המולדת קוראת לי ולא אוכל לשבת בחיבוק ידים!" יומיים אחרי שובו, ביום ו' באב תש"ח (11.8.1948), השתתף בפעולה נגד האויב בקטע מגדיאל-ביר עדאס, נפגע בכדור בראשו ונפל. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות במגדיאל.
מנציחה: שרית לייבה-גלמן.
|
נגישות
