על אוטומט - כיצד מתמודד המוח עם קשיים

סוף יום העבודה. אתם נכנסים לרכב ונוסעים לכיוון הבית. הכביש קצת עמוס אבל התנועה עדיין זורמת. המחשבות מתחילות להתרוצץ בראש: אתם חושבים על סוף השבוע המתקרב, על פרוייקט בעבודה שתקוע באמצע, על הטיול הגדול למזרח לפני עשר שנים. מחשבות חדשות מתווספות לראש מבלי שהישנות מפנות את מקומן. פתאום אתם "מתעוררים". לא במלוא מובן המילה, כמובן. בכלל לא ישנתם. אתם הרי הייתם ברכב במשך כל הזמן הזה, ערים ובשליטה, פשוט המחשבה שלכם ריחפה למחוזות אחרים. אתם זוכרים שזה כבר קרה בעבר, אפילו בתחילת השבוע. אתם ממשיכים לחשוב על כך שהדרך נראתה לכם קצרה מהרגיל, אפילו קצת מתפלאים שלא גרמתם לתאונה בדרך...
כשאתם נכנסים הביתה, בן/בת הזוג שלכם שואלים "זכרתם להביא חלב?" ברור שלא זכרתם, הראש שלכם היה במקום אחר כשהם ביקשו. אתם על טייס אוטומטי.

נדידת המחשבות (Mind Wandering) היא תופעה שכיחה אצל בני האדם. מחקר חדש בשם "A Wandering Mind is an Unhappy Mind", שנערך על ידי דניאל גילברט ומת'יו קילינגסוורת', מאשר את מה שהיה נדמה לרבים כעובדה ברורה: אנחנו נמצאים על "טייס אוטומטי" כמעט מחצית מהזמן!  46.9%, ליתר דיוק. במהלך הזמן הזה אנחנו לא מרוכזים במה שמתרחש מסביבנו ופשוט שוקעים לתוך המחשבות שלנו בכל פעם שאנחנו נתקלים בסיטואציה מוכרת שחוזרת על עצמה.

למה זה קורה?
אלא אם כן אתם עובדים כסוכנים סמוים, או לחלופין מכהנים כשגרירים במדינה שכנה, רוב הסיכויים הם שאתם נמצאים בשגרה קבועה, בה סדר היום שלכם פחות או יותר מוכתב על ידי עבודה, צבא או לימודים. סביר להניח כי במהלך היום-יום אתם נדרשים ללא-מעט פעולות מונוטוניות, שגרתיות וחוזרות על עצמן. מדובר על עבודה, הכנת ארוחת ערב, צפייה בחדשות, שיחת "איך היה היום שלך?" עם בן/בת הזוג והמשפחה, וכו'. ככל שאנו מתרגלים יותר לשגרה הפעולות הללו הופכות לשכיחות יותר וקשה לנו להעניק להן תשומת לב בכל פעם מחדש. המוח שלנו מתקשה להתמודד עם הרוטינה ומעדיף להימנע מלבזבז "משאבים" יקרים כמו הקשבה, חשיבה או דיבור על סיטואציות שהוא כבר מכיר. במקום לנתח סיטואציה מוכרת ולחשוב עליה בכל פעם מחדש, המוח שלנו מעדיף שלא להתמודד עמה מלכתחילה. הוא עושה זאת על ידי נדידה למחוזות אחרים ובכך מגן על עצמו. מעבר לעצלנות של המוח, יש לכך שתי משמעויות חשובות נוספות:

א. ברוב המקרים האנשים הקרובים לנו ביותר - בן/בת הזוג / משפחה / חברים הם אלו שגורמים לנו לרצות "לברוח".
ב. אם במהלך כמעט 50% מהיום המוח שלנו נודד למקומות אחרים, אז כמעט מחצית מהזמן אנחנו לא מאושרים!

כך תדעו שאתם על טייס אוטומטי
- אתם בטוחים שנעלתם את הדלת כשיצאתם מהבית, אבל אתם מתקשים לזכור את הנעילה עצמה.
- אתם מתקשים לשחזר את הצעדים האחרונים שלכם כאשר איבדתם חפץ מסוים.
- חברים ומכרים מעירים לכם על כך שאתם "מרחפים" כשמדברים אתכם. לרוב מדובר במכרים ותיקים.
- אתם נוטים לזכור מאורעות בלתי שגרתיים רק באופן כללי, וזונחים את הפרטים הקטנים שבהם. למשל, אתם תתקשו למנות פרטים ספציפיים מתוך חופשה משפחתית (צלילה, טיול רגלי בהרים), ותזכרו רק את אלו שהם חלק בלתי נפרד מחופשה, כמו טיסה, צ'ק אין במלון וכו'.

"...ערב טוב, יובל, מדבר הקברניט שלך. בשם הצוות אני רוצה לומר לך ברוכים הבאים לטיסה 252 שנמצאת בתוך הראש שלך. אנחנו המראנו משטיפת הבית המשעממת ובעוד מספר דקות ננחת בתקופת השירות הצבאי בשנת 1999. השעה כעת היא 04:00 לפנות בוקר, מזג האוויר שרבי ואתה בדיוק עולה לשמירה..."

בואו נבין לרגע כיצד המוח שלנו עובד: אנחנו משתמשים לעתים בתקשורת ברירת מחדל, אשר נשלטת דרך המוח שלנו מאיזור שאחראי גם על הזיכרון. תקשורת כזאת מתבצעת כאשר שום פעילות משמעותית אחרת לא מתרחשת, מה שמוביל את המחשבות שלנו לנדוד. זה עשוי להתרחש בזמן הכנת ארוחת הערב, בזמן הישיבה בשירותים, בזמן שקידה על מטלה שגרתית ומשעממת בעבודה, בזמן נהיגה במסלול הקבוע הביתה, בזמן טיול עם הכלב, בזמן שיחה מכרים וכדומה. המשותף לכל הדוגמאות הללו הוא שכולן פעילויות שגרתיות. אנחנו מורגלים לבצע אותן ביום-יום ולכן אנחנו לא נדרשים (או לא רוצים) להתאמץ ולהיות יצירתיים בהן.

סוג נוסף של תקשורת שבה אנחנו משתמשים הוא תקשורת ישירה - כאשר אנחנו מבחינים בפרטי מידע שונים (מקום חדש, אדם חדש) הופך האינסולה, שהוא האיזור במוח שלנו שאחראי על התפיסות המוחשיות, לפעיל וגורם למוח שלנו להתרכז במידע שמשודר אלינו באופן מלא. במילים אחרות: קל לנו להתרכז בעיקר כשמדובר באירוע מעניין ושונה מהרגיל.

"כן, כן. ברור שאני מקשיב. דבר"
ניקח לדוגמא מצב בעבודה שבו הבוס מעדכן אתכם במטלות שצריך לבצע. היות וככל הנראה מדובר במצב שגרתי ומוכר, המוח שלכם יקלוט את הבקשה הכללית אבל המחשבות שלכם תחלנה להשתולל: "מה דרוש לי כדי לבצע את המטלה..? כמה זמן זה ייקח לי...? אני בטח אצטרך לקחת את העבודה הביתה... אבל הבטחתי לבן שלי קצת זמן איכות... אני בטח אצטרך לפצות אותו על זה... כמה שעות לא יספיקו לכך... אני חייב לקחת יום חופש... איזו נפלאה הייתה החופשה באילת.." והופ - הבוס שלכם דיבר אתכם (או יותר נכון - אליכם) במשך שלוש דקות תמימות ואתם הנהנתם ומילמלתם מבלי לשים לב בכלל. כמובן שאם לפתע הוא היה זורק מילה בנוגע להעלאה שאתם צפויים לקבל, הייתם חוזרים בין רגע להתמקד בשיחה. זאת, כמובן, במידה והייתם מצליחים לקום מרצפה.

בטח כבר ייצא לכם לשטוף כלים תוך כדי מחשבות והרהורים, מבלי לשים לב שאתם שוטפים את אותה הצלחת שוב ושוב, או מניחים את הכוסות המלוכלכות במתקן הייבוש. זה קורה משום שהאונה הימנית במוח שלנו, שאחראית על עיבוד המידע היצירתי, פועלת חזק יותר מהאונה השמאלית, שאחראית על ההגיון ועל החושים. במצב כזה אנחנו "לכודים" בתוך המחשבה ולמעשה אנו שומעים ורואים פחות. אפילו חוש הטעם שלנו עלול להיפגם.

ומה עכשיו?
אז האם ניתן בכלל להימנע ממצב של טייס אוטומטי, או שלנצח נשמש כרובוטים אשר בעל כורחם נאלצים לעבד פיסות מידע בלתי רצויות?
ובכן, המחקר מציע דרך שתטפל בטייס האוטומטי שפיתחנו לעצמנו: החוקרים גילברט וקילינגסוורת' טוענים שכאשר נתרגל את עצמנו להשתמש כדרך קבע בתקשורת הישירה, נוכל להתרכז בדברים המוחשיים, הפיזיים שעומדים מולנו. את המחשבות הנודדות שלנו, שמתפקדות כפילטר לסינון מידע מפחיד/שגרתי, תחליף ההתמקדות בפרטים שמולנו. גילברט וקילינגסוורת' טוענים שניתן לתרגל זאת: דרך אחת היא באמצעות התמקדות בחושים הספציפיים שדרושים לכם על מנת להיות בפוקוס: אם מדובר בשיחה עם אדם, יש להתמקד בחוש השמיעה; אם מדובר בקריאת מייל, יש להתמקד בחוש הראיה. דרך נוספת לתרגול היא לקיחת הפסקות כדי לאפשר למוח לנוח מהמאמץ של עיבוד מידע ישן, וכדי לאפשר לחושים ולרמת תשומת הלב להתחדד. אמנם קשה ליישם זאת במקום העבודה ובמהלך איטראקציה עם אנשים אחרים, אך זה אפשרי במהלך פעולות בזמן הפנאי, בהן אתם נמצאים לבד.

מחשבה שנודדת היא טבעית לחלוטין. רובנו הגדול נכנסים בשלב מסוים למסגרת, שאף על פי שהיא תובענית ויכולה לשעמם לפעמים, היא חיונית לנו, אחרת היינו מאבדים שליטה. אין טעם לנסות ולהילחם בנדידת מחשבות, משום שזו דרכו הטבעית של המוח לאותת לנו שהוא צריך הפסקה. רק בפעם הבאה שהמוח שלכם נכנס למצב של טייס אוטומטי, תדאגו שהוא ינחת בשלום.

כתב וערך: לירון בארי.