לזכור כדי לשכוח

מכירים את האימרה "אדם זוכר רק את מה שהוא רוצה לזכור?"
עכשיו יש ראיות שמחזקות את האימרה. 
מחקר חדש שנערך באוניברסיטת לונד בשוודיה מראה כי אנו יכולים לאמן את עצמינו לשכוח כל דבר שנרצה. השאלה היא האם נרצה?

הקליפ הקצר לקוח מתוך סרט הקולנוע "שמש נצחית בראש צלול" (2004).
הסרט מספר את סיפור אהבתם של ג'ואל וקלמנטיין, שאחרי שנתיים של אהבה גדולה, הם חווים פרידה קשה, שבמהלכה, קלמנטיין מבקשת למחוק את ג'ואל מזכרונה. הוא לעומתה מנסה להחזיר אותה אליו, אך כאשר הוא מושיט אליה יד ומגלה כי היא לא מכירה אותו, ובהמשך מבין כי עברה סידרת טיפולים כדי להשכיח אותו מראשה, הוא פונה אל אותה מעבדה ניסיונית ומבקש לעשות זאת גם - אלא שהשאלה האם עדיף לאבד דבר יקר מאשר לדעת שהוא כלל לא היה שלך, עומדת במרכז העלילה.
 

שאלה זו עומדת גם במרכז השיח הפסיכולוגי בנושא זיכרון ושיכחה. ההנחה שבני אדם מסוגלים לשלוט באופן מודע בזכרונות שלהם ובפרט, בזכרונות לא רצויים, נמצאת במחלוקת עוד מהימים בהם פרויד טען כי זה אפשרי ומומחים רבים טענו כי לא. כעת, חוקר פסיכולוגיה בשם ג'ארד תומאס וואלדהאוזר הוכיח בסידרה של מחקרים כי פרויד צודק.

"כפי שאדם יכול לשלוט בדחפים הבלתי נמנעים שלו לכאורה (כמו למשל להנחות את המוח לא לתפוס קקטוס שנופל משולחן), כך הוא גם יכול לאמן את המוח לא לזכור דברים מסויימים".

הבדיקות שערך וואלדהאוזר התבצעו בסביבת מעבדה שבה התבקשו מתנדבים לתרגל שיכחה או לנסות לשכוח עובדות. באמצעות מדידות שערך וואלדהאוזר בשיטת EEG (הקושרת בין פעילות חשמלית עם רגש או מחשבה מתמשכים), הוא הראה כי כאשר אנו רוצים לדכא זיכרון, המוח מפעיל בדיוק את אותם חלקים שהוא מפעיל כאשר הוא מתאמן על שליטה בדחפים בלתי נמנעים. כלומר, בעזרת אימון נכון וללא שימוש מכונות, אדם יכול להדחיק זכרונות עד כדי שיכחה.

נכון, המחשבה על זה מטלטלת ומצמררת, אך כאשר עוסקים במחקר מסוג כזה, יש לנטרל מחשבות רומנטיות. שלא כמו בסרט, האנשים אליהם פונה הטיפול אינם רק שבורי-לב, אלא סובלים מתופעות פסיכיאטריות לא פשוטות.

וואלדהאוזר מציין כי טכניקת השיכחה יכולה להיות מועילה עבור אנשים שסובלים מדיכאון או כאלה הסובלים מהפרעת דחק פוסט-טראומטית. בשני המקרים, מדובר באנשים אשר הנטייה שלהם להתעכב על מחשבות שליליות או טראומטיות, להדחיק כל מחשבה חיובית, ולהתקשות לפעול בהיגיון היא גדולה, וכך גם ההשפעה של נטייה זו על כל תחומי החיים. אימון שיכחה יכול להיות בגדר מציל איכות חיים.

יחד עם זאת, וואלדהואזר מודה כי ההשלכות האפשריות של הדחקה מכוונת עדיין לא ברורות. "אנחנו יודעים כי שיכחה או רגשות מודחקים נוטים להתבטא בתגובות פיזיולוגיות", אומר וואלדהאוזר, תוך שהוא מדגיש כי המתנדבים במעבדה אומנו לשכוח מידע נייטרלי מסביבה מבוקרת וכי הדרכה לשכוח אירוע טראומטי תהיה מורכבת הרבה יותר. האם אנחנו מוכנים לזה?

נכון להיום, מדובר בהישג משמעותי לחקר המוח; וואלדהאוזר לא רק הוכיח כי האדם מסוגל לשכוח דברים במכוון, אלא גם הצליח באמצעות טכניקת ה-EEG לזהות את הרגע המדויק שבו הזיכרון נעצר, מתעכב ויכול להיות מוטל בשיכחה.

"אומנם בשלב הראשון האימון של השיכחה תקף רק ל-3 שעות" אומר וואלדהאוזר, "אך אין ספק כי ככל שאדם יבצע את האימון לעיתים קרובות יותר, כך הוא יתקשה לאחזר את הזיכרון".

זכרונות אשר דוכאו במהלך תקופה ארוכה של זמן, כנראה ייעלמו לעולם...

האם זו התערבות מוגזמת של המדע או שמא פריצת דרך? האם היינו מוכנים לאמן את המוח שלנו לשכוח את מה שכואב, מכביד ומעכב אותנו בחיים? האם היינו מוכנים לחיות ללא הכאב הזה? ומי אנחנו ללא הכאב הזה? והאם היינו אוהבים את עצמינו יותר אם היינו אחרים לעצמינו?