maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

מלאך מעבר לגדר - סיפורו של הרמן רוזנבלט

את הסיפור המרגש הבא שתקראו כתב הרמן רוזנבלט, יהודי פולני ששרד את השואה ונפטר בחודש פברואר 2015. סיפורו מבוסס על חוויותיו מתקופת השלטון הנאצי, בה שהה במחנה ריכוז ושרד בזכות תקווה אחת ויחידה שהייתה לו. המשך הסיפור שלאחר מכן אינו מתבסס על המציאות, אך הרמן מעולם לא שכח את נקודת האור היחידה שהייתה לו בתקופה הנוראית בחייו, ובזכותה זכה לפרסם סיפור מקסים שכזה, אשר זכה בפרסום בגרסה לילדים, ברומן המבוסס על הסיפור המרגש ובעיבוד קולנועי שמופק בימים אלו.

הרמן רוזנבלט ואשתו מחזיקים את ספר הילדים המבוסס על סיפורו

אוגוסט 1942. פיוטרקוב, פולין.

השמים היו קודרים באותו בוקר כשחיכינו בקוצר רוח. כל הגברים, הנשים והילדים של הגטו היהודי של פיוטרקוב הוצעדו לכיכר. השמועה התפשטה שמעבירים אותנו. האבא שלי מת רק לאחרונה בעקבות מחלת הטיפוס, שהשתוללה בגטו הצפוף. הפחד הגדול ביותר שלי היה שהמשפחה שלנו תופרד. "מה שלא תעשה," לחש לי איזידור, אחי הבכור, "אל תגיד להם מה גילך. אני אומר להם שאתה בן שש עשרה."

הייתי נער גבוה כבן 11, כך שזה יכול היה לעבוד. ככה אני הייתי עשוי להיחשב כעובד יקר ערך. איש אס אס ניגש אליי, מגפיו נקשו על הרצפה. הוא הביט בי מלמעלה למטה, ולאחר מכן שאל לגילי.
"שש עשרה," אמרתי. הוא שלח אותי לצד שמאל, שבו כבר עמדו שלושת האחים שלי וגברים צעירים ובריאים אחרים.

האמא שלי הייתה בצד ימין עם נשים אחרות, ילדים, חולים וקשישים. לחשתי לאיזידור, "למה?", אך הוא לא ענה. רצתי לצד של אמא ואמרתי לה שאני רוצה להישאר איתה. "לא," היא אמרה בתקיפות. "התרחק. אל תהיה מטרד. לך עם האחים שלך." היא מעולם לא דיברה אלי כל כך בחריפות בעבר. אבל הבנתי שהיא שומרת עליי. היא אהבה אותי כל כך הרבה שרק הפעם, היא העמיד פנים שלא. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה.

ילד יהודי נפרד מאמו בגטו לודז'

אני ואחיי הועברנו בקרון לגרמניה. הגענו למחנה הריכוז בוכנוואלד לילה אחד מאוחר מאוד והובילו אותנו לצריף צפוף. למחרת, הביאו לנו מדים ומספרי זיהוי. "אל תקראו לי הרמן יותר", אמרתי לאחיי, "קראו לי 94983. " שלחו אותי לעבוד במשרפות של המחנה, לשים את המתים במעלית המונעת ביד. הרגשתי מת בעצמי.

לאחר זמן קצר, אחיי ואני נשלחנו לשליבן, אחד ממחנות המשנה של בוכנוואלד, קרוב לברלין. בוקר אחד חשבתי ששמעתי את קולה של אמי. "בן," היא לחשה בשקט אך באופן ברור, "אני הולכת לשלוח לך מלאך". ואז התעוררתי והבנתי שזה היה רק חלום, כי במקום הזה לא יכולים להיות מלאכים. הייתה עבודה בלבד, רעב ופחד.

כמה ימים לאחר מכן הסתובבתי במחנה בין הצריפים, ממש ליד גדר התיל בנקודה שבה השומרים לא יכלו לראות בקלות. הייתי לבד. בצדה השני של הגדר ראיתי ילדה, תלתליה זהרו באור. היא הייתה חבויה למחצה מאחורי עץ ליבנה. העפתי מבט סביבי כדי לוודא שאף אחד לא ראה אותי, וקראתי לה בשקט בגרמנית. "יש לך משהו לאכול?" היא לא הבינה. התקרבתי עוד קצת לגדר וחזרתי על השאלה בפולנית. היא צעדה קדימה. אני היה רזה וכחוש עם סמרטוטים כרוכים סביב רגליי, אבל הילדה נראתה חסרת פחד. בעיניה, ראיתי את החיים.

היא הוציאה תפוח ממעיל הצמר שלה וזרקה אותו אל מעבר לגדר. תפסתי את הפרי, וכשהתחלתי לברוח שמעתי אותה אומרת ברכות, " נתראה מחר." מאז חזרתי לאותה הנקודה ליד הגדר באותה השעה בכל יום. היא תמיד הייתה שם עם משהו לאכול עבורי - חתיכת לחם או, יותר טוב, תפוח.

לא העזנו לדבר אחד עם השני או להתעכב יותר מדי. להיתפס משמעותו מוות לשנינו. אני לא יודע עליה כלום, רק שהיא ילדת חווה, פרט לכך שהיא מבינה פולנית. מה היה שמה? למה היא סיכנה את חייה למעני? התקווה הייתה מצרך נדיר כל כך, והילדה הזאת בצד השני של הגדר נתנה לי לטעום ממנה, כמזינה דרכה לחם ותפוחים. כמעט שבעה חודשים מאוחר יותר, אחיי ואני נדחסנו אל תוך קרון פחם ונשלחנו למחנה טרזינשטט בצ'כוסלובקיה. "אל תחזרי," אמרתי לילדה באותו יום. "אנחנו עוזבים." פניתי לכיוון הצריפים ולא הבטתי לאחור, אפילו לא אמרתי שלום לילדה הקטנה שאת שמה מעולם לא למדתי, הילדה עם התפוחים.

היינו בטרזין במשך שלושה חודשים. המלחמה הייתה קרובה לסיום וכוחות בעלות הברית התקרבו, אך עדיין הגורל שלי נראה חשוך. ב-10 במאי, 1945, הייתי אמור למות בתאי הגזים בשעה 10:00.

בשקט של השחר ניסיתי להכין את עצמי. המוות היה מוכן לתבוע אותי כל כך הרבה פעמים, אבל איכשהו נשארתי בחיים. עכשיו, המזל שלי נגמר. חשבתי על ההורים שלי. חשבתי על כך שלפחות נוכל להתאחד. אבל בשעה 8:00 התחילה מהומה. שמעתי צעקות, וראיתי אנשים רצים לכל עבר. חיילים רוסים שחררו את המחנה! השערים נפתחו. כולנו רצנו, ולמרבה הפלא, כל האחים שלי שרדו.

אני לא בטוח איך. אבל ידעתי שהילדה עם התפוחים הייתה המפתח להישרדות שלי. במקום שבו היה רק רוע הגיע עכשיו ניצחון, הטוב הלב של אדם אחד הציל את חיי, ונתן לי תקווה במקום האחרון שבו ניתן היה למצוא אותה. אמא שלי הבטיחה לשלוח לי מלאך, והמלאך בא.

 

בסופו של דבר עשיתי את דרכי לאנגליה, שם, בחסות צדקה יהודית, שהיתי בהוסטל יחד עם נערים אחרים ששרדו את השואה. התעניינתי והתמחיתי בתחום האלקטרוניקה. לאחר מכן הגעתי לאמריקה, שבה גר כבר אחי סם. שירתתי בצבא ארצות הברית במלחמת קוריאה, וחזרתי לעיר ניו יורק לאחר שנתיים. באוגוסט 1957 פתחתי חנות משלי לתיקון מכשירי אלקטרוניקה. התחלתי להתיישב בעיר.

יום אחד, חבר שלי סיד, אותו הכרתי באנגליה, קרא לי. "יש לי דייט, ויש לה חברה יהודייה מפולין. בואו נארגן מפגש כפול." פגישה עיוורת? לא, זה לא היה בשבילי. אבל סיד המשיך להציק לי, וכמה ימים לאחר מכן נסענו עד ברונקס על מנת לקיים את הדייט הכפול. היה עליי להודות, בתור פגישה עיוורת זה לא רע כל כך. רומי, הבחורה שסיד סידר לי, הייתה אחות בבית חולים בברונקס. היא הייתה אדיבה, חכמה. יפה, עם תלתלים מתערבלים חומים ועיניים דמויי שקד שנצצו בצבע ירוק מלא חיים.

ארבעתנו נסענו לקוני איילנד. עם רומי היה קל לדבר והיא הייתה מאוד חברותית. התברר לי שגם היא לא הייתה בטוחה בקשר לפגישה העיוורת. שנינו פשוט עשינו טובה לחברים שלנו. יצאנו לטייל בטיילת, ונהנינו מהאוקיינוס האטלנטי המלוח עם משבי הרוח הקרירים שלו, ולאחר מכן אכלנו ארוחת ערב על החוף. אני לא זוכר שביליתי זמן טוב יותר מזה.

נכנסנו בחזרה למכוניתו של סיד, רומי ואני ישבנו במושב האחורי. כיהודים אירופיים ששרדו את המלחמה, היינו מודעים לכך שהרבה לא נאמר בינינו. היא העלתה את הנושא, "איפה היית," שאלה בשקט, "בזמן המלחמה?". "במחנות," אמרתי. הזיכרונות הנוראיים עדיין חיים, האובדן בלתי הפיך. ניסיתי לשכוח, אבל לא אוכל לשכוח לעולם. היא הנהנה ואמרה, "המשפחה שלי הסתתרה בחווה בגרמניה, לא רחוק מברלין. האבא שלי הכיר כומר, והוא השיג עבורנו ניירות אריים." דמיינתי איך היא, כמוני, בטח סבלה ופחדה, ובכל זאת, הנה שנינו היינו הניצולים, בעולם חדש.

"היה מחנה ליד החווה." רומי המשיכה. "ראיתי ילד שם ונהגתי לזרוק לו תפוחים כל יום". איזה צירוף מקרים שהיא עזרה לאיזה ילד אחר. "איך הוא נראה?" שאלתי. "הוא היה גבוה, רזה, ורעב. אני הייתי חייבת לראות אותו כל יום במשך שישה חודשים." לבי פעם בחוזקה. לא יכולתי להאמין. זה לא יכול להיות. "יום אחד הוא אמר לך לא לחזור יותר, כי הוא עוזב את שליבן?" שאלתי. רומי הסתכלה עליי בתדהמה. "כן!"

"זה הייתי אני!" הייתי מוכן להתפרץ בשמחה וביראה, מוצף ברגשות. לא יכולתי להאמין לזה! המלאך שלי! "אני לא אתן לך ללכת." אמרתי לרומי. ובחלק האחורי של המכונית שבפגישה העיוורת, הצעתי לה נישואים. לא רציתי לחכות. "אתה משוגע!" היא אמרה. אבל היא הזמינה אותי לפגוש את ההורים שלה לארוחת ערב בשבת בשבוע שלאחר מכן.

הרמן ביום חתונתו, 1958

היו כל כך הרבה דברים שלמדתי לאחר מכן על רומי, אבל על הדברים החשובים ביותר תמיד ידעתי: כושר עמידתה וטוב לבה. במשך חודשים רבים, בנסיבות הקשות ביותר, היא הגיעה לגדר ונתנה לי תקווה. עכשיו כשמצאתי אותה שוב, אני לא יכול לתת לה ללכת. באותו יום, היא אמרה כן, ואני עמדתי במילה שלי. אחרי כמעט 50 שנות נישואים, שני ילדים ושלושה נכדים, מעולם לא נתתי לה ללכת.

הרמן רוזנבלט ממיאמי ביץ ', פלורידה.

 
מקור: אלעד מ.
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: