maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

"שתהיו אוהבים זה את זה.."

 

תלמוד תורה חשוב מביתר עילית קיים "יריד פורים" שבמהלכו נקנו הגרלות וחולקו פרסים שהגדול בהם היה קורקינט בשווי 200 ש"ח.

כמובן שהקורקינט היה משאת הלב של רבים מהילדים שהשתדלו לרכוש כמה שיותר כרטיסים להגרלה. בסיומו של היריד המוצלח נערכה ההגרלה שכולם חיכו לה.

מישהו שלף פתקים עם שמות הזוכים, היה מתח, היה עניין, היו פרסים, אך בהגרלה כמו בהגרלה, תמיד מעניין מי זכה בפרס הראשון וכולם המתינו בסבלנות לסיום חלוקת הפרסים האחרים.

ואז זה הגיע. בטקס רב רושם הודיעו כי הפתק שיישלף כעת יזכה את הכתוב עליו בקורקינט. הפתק נשלף, הנשימות נעצרו ושם הזוכה הוכרז: משה ס.

עיני הכל הופנו אליו. הוא ניראה מופתע וזה טבעי, אך משום מה לא זז ממקומו. כולם אמרו לו "זכית, התקדם לבמה וקבל את הקורקינט".

אך משה ס. לא מוכן לעלות לבמה.

אחד המחנכים ניגש לשאול מה קורה ולהפתעת כולם מכריז משה כי לא יכול להיות שהוא זכה בהגרלה שכן לא קנה אף כרטיס.

רחש עבר באולם. המחנך שאל אותו איך לדעתו הגיע שמו על הכרטיס הזוכה והוא ענה: "זה בטח שימי ה.".

משה ושימי הם חברים מאוד טובים. המחנך שאל את שימי אם נכון הדבר שהוא רשם את שמו של משה על כרטיס ההגרלה.

שימי ענה בחיוב "אני רשמתי את שמו".

"ומדוע עשית זאת?"

"מפני שהכסף היה של משה ולא שלי".

זו כבר דרמה, מנהל התלמוד תורה הוזעק לברר את העניין.

"איך הגיע הכסף של משה אליך?" הוא שואל.

"הוא התעקש לתת לי כסף שאקנה כרטיס הגרלה".

משה מאשר את הדבר.

"אז מדוע רשמת את שמו?"

"מפני שאני לא הסכמתי לקבל ממנו והוא לחץ עליי, אז הסכמתי וקניתי כרטיס אבל רשמתי את השם שלו כי זה מגיע לו".

"אם כך, אני חושב שהפרס הגדול מגיע לך" אומר המנהל לשימי, "הרי אתה זה שרכשת את כרטיס ההגרלה".

"הפרס הראשון שייך למשה" אומר שימי "הכרטיס הזוכה נקנה בכסף שלו, וגם השם שלו רשום עליו. הוא פשוט לחץ עליי לקבל את הכסף וזו הייתה הדרך שלי להשיב לו".

"מה פתאום" אומר משה "אני לא קניתי שום כרטיס הגרלה. הוא קנה והוא זכה ולא משנה מה הוא רשם על זה".

המנהל היה אובד עצות. מסביב סערה, לאיש אינו ברור מי הזוכה ושני הילדים מתעקשים כל אחד על זכיית חברו.

בשלב זה סיפר המנהל לילדים את הסיפור הידוע על שני היהודים שהלכו לארץ אחרת לצורך עסקים ונפלה עלילה על אחד מהם והוא נידון למוות. ביקש הנידון למוות לנסוע לארצו כדי להיפרד מבני משפחתו. אמרו לו: "מי ערב לנו שתשוב"?" ועל כך ענה חברו: "כלאוני ואשמש ערב לחזרתו", אמרו לו: "וכי מעלה אתה בדעתך שישוב כדי למות?" אמר להם: "חברים אנו בלב ובנפש ואין לי ספק שישוב".

קבעו לו יום ושעה שאם לא יגיע אליה - יומת חברו.

הגיע האיש לביתו וסיפר להם את הקורות אותו, ובני ביתו סירבו לתת לו לצאת ואף השקוהו בכדי שירדם. ברגע שהקיץ נטל את סוסו ויצא בדהרה אל הארץ השכנה כדי להספיק ולבוא בעוד מועד.

הגיע היום והמון גדול מתאסף והכל שחים ומדברים בחבר השוטה שחשב כי הנידון למוות באמת ישוב מחמת חברותם. הגיעה השעה והעניבה הונחה על צווארו, והנה נשמעו קולות פרסות וענן של אבק וצעקות "עיצרו עיצרו" המלך הורה לתליין לעצור את הליך ההוצאה להורג. החבר הגיע כל עוד נפשו בו עלה אל דוכן התלייה, נטל את החבל והניחו על צווארו באומרו "אני מצטער על איחורי, בס"ד הצלחתי להגיע בזמן" ואילו החבר אומר: "אתה לא הצלחת להגיע בזמן ומשעה שהונח החבל על צווארי הריני משול כמת" הוא נוטל את החבל על צווארו וכך מתקוטטים להם שני החברים עד שניגש אליהם המלך ואמר: "פוטר אני את שניכם ממיתה ובלבד שתכניסו אותי כחבר שלישי בתוך חברותכם".

ובתנא דבי אליהו רבה פרק כו' נאמר: "כך אמר להם הקב"ה לישראל: בניי, מה אני מבקש מכם אלא שתהיו אוהבים זה את זה ומכבדים זה את זה".

בשלב זה פנה המנהל לשני הילדים ואמר להם בזו הלשון: אני רוצה לנהוג בדיוק כמו בסיפור. אני אתן מכיסי 200 ש"ח ואקנה לשניכם קורקינט אבל אני רוצה שתכניסו אותי גם בחברות שלכם".

ולאחד הילדים שהוא יתום מאביו אמר המנהל: "אביך רואה אותך, שמח בך ומתכבד בשמיים בך ובמעשיך".

אכן, מדובר בסיפור אמיתי. אנשים מתקשים להאמין למעשים אציליים ובלתי נתפסים, לא ברור מדוע, בהתחשב בכך שלשמועות רעות ודברי רכילות לדאבונינו בני אדם נוטים יותר להאמין.

המסר בסיפור הוא: אם ילדים, שנמשכים באופן טבעי למשחקים ולפרסים - יכולים לוותר כך על שלהם לטובת השני, יש כאן תביעה לכל אחד ואחד.

אין זה סוד, בבתי הדין ישנם טענות ותביעות שרובם על דברים שהם בבחינת צרות עין, שכלל לא שייכים לאדם כי אם לזולתו (כגון בנייה וכדומה) וגם דברים שיש בין שני אנשים, שבקלות עם קצת נכונות ללכת זה לקראת זה יכלו להתפשר בניהם, ובכל זאת אינם עושים זאת אם בגלל כסף ואם בגלל מידת הנצחנות. מה שברור, שלמידת הוותרנות אין פופולריות גדולה.

שאל פעם אחד מגדולי הרבנים בדור הקודם מדוע כאשר אני פוסל שחיטת פרה, דבר הכרוך בממון רב, איש אינו בא בטענות והקצב זורק אותה לפח למרות הפסד של הון עצום, ואילו אותו אדם כאשר מגיע לדין ודברים עם חברו בנושא ממוני ואני מחייבו עשרה רובל, הוא יוצא מכאן בחרפות וגידופים וטענות לשוחד ומרמה, ולאחר מכן מסרב לשלם ורק באיום של כתב סירוב הוא נותן את הכסף ושוקע בכעס ובעצבות ימים ארוכים?

והשיב: את הפרה הוא זורק לפח ואף אחד לא נהנה ממנה ואילו את עשרת הרובלים הוא צריך להעביר לחברו. זה משהו שהוא אינו יכול לסבול.

דווקא שני הילדים הללו מביתר עילית מחייבים את כל אחד ואחד, לוותר לאחר, להתפשר, ללכת לקראת ואפילו לתת את שלנו לזולתנו..

 

"ואם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו, על-ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות, והעולם עמנו יבנה, על-ידי אהבת חינם" (הרב קוק)

 

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: