print header

מצא אהבת אמת וגילה את ייעודו - על משמעות החיים לאחר השואה

העול שנושאים על עצמם ניצולי השואה חוצה את זיכרונות התופת והזוועה שהם סוחבים עמם, וניצולים רבים חיים עם השאלה המייסרת 'למה הם שרדו, בעוד שהרוב לא'? מי שמצא עצמו מתחבט בשאלה הזאת עשרות שנים הוא ניצול השואה סמי מודיאנו, שבדרך נס ניצל שוב ושוב מגזר דין מוות במחנה בירקנאו, בעוד שכל משפחתו נספתה שם. אחרי שנים של שתיקה, כאשר התקרב לגיל 80, הוא הסכים לספר את סיפורו לבני נוער איטלקים שיצאו למסע לאושוויץ. מאז חייו השתנו והוא הבין לבסוף מדוע הוא ניצל, "יש לי משימה והיא להעביר את המסר  – 'לעולם לא עוד'". זהו סיפורו של הילד שהפך לשליח.

סמי מודיאנו עם תלמידי תיכון איטלקים 

סמי מודיאנו עם תלמידי תיכון איטלקים
 
ניצולי השואה המעטים שנותרו בעולם הם אנשים מבוגרים שחצו את גילאי ה-80. ממרום שנותיהם, קשה לנו לעיתים לדמיין אותם כילדים שלמדו, שיחקו וחלמו בתמימות בטרם הגיעה אליהם אימת המלחמה. סמי מודיאנו היה ילד כזה שגדל באי רודוס בשנות ה-30, תלמיד מבריק שאהב לשחות, לשחק כדורגל ולצחוק וגדל בקהילה יהודית משגשגת. בגיל 8 התמימות בחייו מתנפצת כאשר הוא מגלה לראשונה את עובדת היותו שונה ומסולק מבית הספר בשל חוקי הגזע החדשים של שלטון מוסוליני. בעקבותיהם, כשני שליש מחברי הקהילה היהודית אליה השתייך נאלצו להגר מהאי. 3 שנים לאחר מכן, איבד את אמו למחלה ונותר עם אביו יעקב ואחותו הגדולה לוצ'יה אשר לקחה על עצמה חלק מתפקידי אמו. 
 
בספטמבר 1943 פלשו הכוחות הגרמניים לרודוס. קרוב לשנה אחרי, הם אוספים את היהודים במטה הגסטפו על ידי פרסום צו גירוש שקרי. 47 יהודים מושארים על האי, הודות למושל הטורקי אולקומן, שהינו חסיד אומות עולם, שאר היהודים - סמי ומשפחתו ביניהם - מועמסים על ספינות להובלת בקר ועורכים מסע לאיסוף שארית היהודים מאיי יוון.
 
"היו לנו 5 דליי מים עבור 400 איש באמצע החום של יולי", סמי נזכר. "הם ראו בנו חיות והחזיקו אותנו על ספינה עמוסה בגללים של בעלי חיים. אבי שהיה אז בן 45 נתן את חלקו במנת המים הקצובה, וכך גם עשו רבים אחרים שנתנו עדיפות לילדים ונשים". בתום שבועות ארוכים הם עוגנים בנמל פיראוס, ומשם מובלים במשאיות למחנה הריכוז חיידרי ומשם ברכבות למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו בפולין. רק בן 13 בשערי הגיהינום, סמי עובר סלקציה ראשונה – מי לחיים ומי למוות. ילדים ומבוגרים נשלחים למותם, אחרים לעבודות כפייה, שהיו הקדמה לאותו גורל סופי ושיטתי. סמי ואביו נשלחים לעבוד ואחותו מופרדת מהם ונשלחת לאזור הנשים.
 

מחנה אושוויץ בירקנאו

מחנה אושוויץ-בירקנאו
החיים במחנה קשים מנשוא; השפלות, מכות, רעב, כפור ועבודה בתנאים לא אנושיים. סמי צופה באסירים נמקים מדי יום. "לפעמים היית מתעורר בבוקר ליד גופה ומחבק אותה כדי להתחמם", הוא נזכר בכאב. הידיים העובדות של האסירים תפעלו את תעשיית המוות הנאצית שכללה: תאי גזים, תנורים לשריפת גופות, תאי עינויים, וחדרים לניסויים בבני אדם. מנת המזון היומית לאסיר הייתה פרוסת לחם במשקל 125 גרם וליטר מים מעופשים – שהגרמנים כינו מרק. הדבר היחיד שמעניק לסמי נחמה הוא המבט החטוף על אחותו מבעד לגדר הברזל. עד ליום שהוא כבר לא רואה אותה ומבין שנשלחה לתאי הגזים. "היא הייתה יפה וחכמה כל כך ואת הלחם מפיה נתנה לי. אהבתי אותה מאוד" הוא אומר בעצב.
 
לילה אחד, לאחר חודש וחצי של כליאה בבירקנאו, אביו חושף בפניו שבחר "ללכת למרפאה", שניהם יודעים שמדובר במסדרון הכניסה לתאי הגזים ולמעשה בגזר דין מוות. טרם פרידתו, האב מעביר לסמי מסר מצמרר שילווה אותו בחלומות ובסיוטים שנים רבות: "אני לא יכול יותר, אני הולך. אתה חייב להצליח לשרוד. אתה חזק, החזק מעמד".
 
אובדן משפחתו, מביא את סמי לכדי ייאוש והוא מתכנן פעמים רבות לרוץ לעבר גדר התיל ולבצע פעולת התאבדות. דבריו של אביו המהדהדים בראשו, מונעים ממנו לקחת את חייו בעצמו. לסלקציה הבאה הוא מגיע שבור, חלש ונראה כשלד. דינו נגזר להישלח לתאי הגזים. הוא מובל עם קבוצה של אסירים לחדר הכניסה למקלחות הגז וממתין שם. שעות רבות חולפות ושום דבר לא קורה. קצין נאצי פותח לפתע את הדלת ומורה לאסירים לצאת בשל "מצב חירום". 

גדרות מחנה אושוויץ-בירקנאו

גדרות מחנה אושוויץ-בירקנאו
 
סמי אומר בחיוך מריר כי מצב החירום הוא מטען של תפוחי אדמה שלצורך פריקתו נדרשו ידיים עובדות. "אני חי בזכות שקים של תפוחי אדמה". לאחר שסיימו את המלאכה, התפתח דיון ער בין הקצינים הנאצים על עתיד האסירים. קצין אחד דרש להשיב אותם לתאי הגזים והשני טען שמכיוון שהם כבר לבושים בפיג'מות המחנה ומכירים את חוקיו, עדיף לשלוח אותם חזרה לעבוד. את הגז הרעיל שהיה מוכן עבור סמי וחבריו, שמרו לבסוף עבור האסירים החדשים שהגיעו ברכבת הבאה.
 
למרות אופיו החזק, הזיכרונות גורמים לפניו של סמי להתעוות מכאב. "כשהצבא האדום התקרב למחנה, החיילים הנאצים פוצצו את תנורי המשרפות והרסו את מרבית העדויות למפעל ההשמדה שלהם, הם העמידו אותנו בשורה והוציאו אותנו למצעד המוות. כל מי שנפל, החליק או צלע, חוסל מיד ביריית אקדח. לקראת סוף המצעד, הייתי מותש ונפלתי על ברכיי. הבנתי שאני מת, שאיש אינו יכול לעשות דבר כדי להציל אותי. במקום יריית האקדח לה ציפיתי, שני אסירים שהיו זרים לי הרימו אותי מהידיים והרגליים והניחו אותי על ערמת גופות, כשאני מחוסר הכרה אבל חי", הוא משחזר את הרגע בו ניצלו שוב חייו. סמי בן ה-14 מתעורר לאחר זמן מה וצועד לכיוון בית שראה מרחוק. שם הוא מוצא ניצולים נוספים. ביום למחרת, שערי מחנה הריכוז אושוויץ נפרצים על ידי הכוחות הסובייטים. 
 
על אף שחיפש אותם, סמי מעולם לא גילה את זהותם של האנשים שהצילו את חייו ומה עלה בגורלם, "במקום בו כל אחד מוכרח לחשוב רק על עצמו כדי לשרוד. אלו היו מלאכים עם כוח לחשוב מעבר להישרדות של עצמם. אלוהים זכר אותי ונתן לי באותו רגע הזדמנות לחיות ולהכיר את אשתי".

סמי מודיאנו עם רעייתו סלמה במחנה הריכוז אושוויץ בירקנאו

סמי מודיאנו עם רעייתו סלמה במחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו
בתום המלחמה, הוא מגיע לאיטליה ומתחיל לשקם את חייו. מבין כ -1,800 יהודי רודוס, רק 151 שרדו את השואה. במשך שנים ארוכות מאוד שתק והתייסר בתוכו בשאלה אחת בלבד, "בסיוטים שלי ובשתיקה שלי ניסיתי להבין למה אלוהים הציל אותי ממוות, ולא את האחרים". את התשובה לכך הוא מצא רק כשדרך שוב על אדמת אושוויץ. לפני יותר מעשור, לאחר שכנוע מצד חבר למחנה, הוא החל ללוות מסעות של נוער איטלקי לאושוויץ. החזרה למקום אינה פשוטה עבורו אך הוא אוחז במטרה לשמה הגיע ולשמה שרד: "ראיתי פה מוות בכל מקום. כאן איבדתי את אבי ואחותי, את כולם. לא הייתי גבר עדיין אלא ילד שחי טרגדיה. הרגשתי מחוסל. אך יש לי משימה להעביר לכם את המסר אותו תיקחו אתכם הלאה – לעולם לא עוד". התלמידים הקשובים ניגשים אליו, אוחזים בפניו ומודים לו בחום.

סמי מודיאנו עם שחקן הכדורגל ג'אנלואיג'י בופון, במהלך ביקור נבחרת איטליה באושוויץ

סמי מודיאנו עם שחקן הכדורגל ג'אנלואיג'י בופון, במהלך סיור של נבחרת איטליה באושוויץ ב-2010
סמי, המתקרב לגיל 90, ממשיך להגיע לתיכונים ואוניברסיטאות ברחבי איטליה כדי לחלוק את סיפורו עם התלמידים ולהילחם בשכחת והכחשת השואה, לבל תשוב. מדי קיץ הוא מגיע עם רעייתו סלמה לרודוס ויחד הם מפעילים את בית הכנסת העתיק ביותר ביוון, "קהל שלום", שנבנה ב-1577 וממשיכים לשמור על גחלת הקהילה היהודית.

סמי מודיאנו ורעייתו סלמה בבית הכנסת "קהל שלום" ברודוס

סמי מודיאנו ורעייתו סלמה בבית הכנסת "קהל שלום" ברודוס
מדבריו של סמי על אשתו אפשר ללמוד הרבה על משמעות החיים לאחר חוויות התופת: "בתוך האומללות הרבה שלי, הייתי בר מזל למצוא אישה שאני קרוב אליה לאורך כל השנים. לחיות עם ניצול שואה זה לא קל. צריך לספוג הרבה, להיות סבלני, מלא חמלה ואוהב. מצאתי אהבת אמת, הייתי בר מזל".

סמי עם רעייתו במפגש עם האפיפיור פרנציסקוס בבית הכנסת של רומא

סמי מודיאנו עם רעייתו סלמה, במפגש עם האפיפיור פרנציסקוס בבית הכנסת של רומא ב-2016

 

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:
המשך עם: Google
בלחיצתך על "הרשם", הינך מסכים ל תנאי שימוש ו הצהרת הפרטיות שלנו ומאשר קבלת מיילים מהאתר.

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:
המשך עם: Google
בלחיצתך על "הרשם", הינך מסכים ל תנאי שימוש ו הצהרת הפרטיות שלנו ומאשר קבלת מיילים מהאתר.