5 סיפורי סכסוך ופיוס של אישי ציבור מוכרים בישראל

שורשי הסכסוך: זוהי כנראה אחת מהיריבויות הפומביות המפורסמות והמוכרות ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית. מצד אחד יצחק רבין – הצבר הג'ינג'י שהיה לרמטכ"ל הניצחון במלחמת ששת הימים, ומן הצד השני שמעון פרס – יליד פולין שלא שירת מעולם בצה"ל אך הפך ליד ימינו ואיש סודו של דוד בן גוריון והיה למנכ"ל משרד הביטחון כבר בגיל 30. השאיפות הפוליטיות הגדולות של שני ההפכים המוחלטים הללו, שהיו חלק מהותי ממפא"י ההיסטורית ובהמשך ממפלגת העבודה, התנגשו פעם אחר פעם ברעש גדול. העימותים, שהחלו מהרגע שבו התמודדו השניים זה נגד זה בבחירות הפנימיות לראשות המפלגה ב-1973, הפכו להתנצחויות פומביות שבהן תקפו האחד את השני מילולית. רבין כינה את פרס "חתרן בלתי נלאה" בספרו האוטוביוגרפי "פנקס שירות" משנת 1979, ופרס החזיר לו בנאומו המפורסם משנת 1990 בפני מרכז מפלגת העבודה, אז פנה אל רבין בפני כל הנוכחים והטיח בו: "איזה בעיות של אמינות יש לך איתי, יצחק רבין? אני כתבתי נגדך ספר? אני קראתי אותך בשמות?".

זמן סליחות: רק לאחר שנים רבות של יריבות, בעת כהונתו השנייה של יצחק רבין כראש ממשלה בשנת 1992, הבינו השניים כי לטובת מדינת ישראל עליהם לשים את המשקעים מאחור ולשתף פעולה. רבין מינה את פרס לשר החוץ והשניים שילבו כוחות בהתנעת שיחות השלום עם הפלסטינים והירדנים, תהליך שהסתיים בחתימת הסכמי השלום ובקבלת פרס נובל לשלום. היריבות הסתיימה רשמית ב-1995, כ-4 חודשים לפני רצח רבין, עת חתמו השניים על הסכם פיוס סודי, שהושג בזכות מעורבותם של מכרים משותפים שתיווכו להשגת פשרה בין שני היריבים המיתולוגיים. בהלווייתו של רבין, הרעיף עליו פרס בנאומו מילות שבח ואף קרא לו "אחי הבכור".

2. שושנה דמרי – יפה ירקוני: קרב הזמרות הסתיים בשיתוף פעולה

שורשי הסכסוך: זה לא היה סכסוך גלוי ופומבי, אך במשך שנים כולם דיברו על כך ששושנה דמארי ויפה ירקוני, שתי "הגברות הראשונות" של הזמר העברי לדורותיו, היו יריבות מרות ומסוכסכות. הסיבות לעימות המשוער הזה היו ברורות לכולם: ירקוני, ילידת הקווקז, וגם דמארי, ילידת תימן, עלו ארצה במהלך שנות ה-20, התברכו בקול ייחודי ולאורך כל הקריירה שלהן היה נדמה שהן מתחרות ביניהן על אהבת הקהל, על הערכת המבקרים ועל פרסי הוקרה שונים. ירקוני, שזכתה לכינוי "זמרת המלחמות", ודמארי בה דבק התואר "מלכת הזמר העברי", לא הכחישו או אישרו בזמנו את דבר הסכסוך ביניהן, מה שרק הגביר את חרושת השמועות וגרם למעריציהם של השתיים לדבוק בקנאות בהעדפתם.

זמן סליחות: הסכסוך בין השתיים, כך הסתבר שנים מאוחר יותר, התבסס בעיקר על עבודת יחסי ציבור ולא על איבה אישית. כדי להוכיח את כוונותיהן הטובות, שתי הזמרות אף יצאו למספר הופעות משותפות במהלך שנות ה-80. הפיוס בין השתיים קיבל תוקף נוסף בשנת 1996, עת הקליטה דמארי שיר משותף יחד עם ירקוני, עבור אלבום דואטים של "זמרת המלחמות". יחד עם זאת, הידידות הקרובה שנרקמה בין דמארי לירקוני לוותה בעקיצות קטנות פה ושם, בעיקר מצידה של "מלכת הזמר". בהופעה משותפת של השניים, כאשר ירקוני אמרה "סוף סוף הקהל יראה 2 זמרות על הבמה" ענתה לה דמארי: "אני רואה רק זמרת אחת". במקרה אחר, כך סיפרה ירקוני, כאשר עלו שתי הזמרות יחדיו לאחד ממופעיהן המשותפים, אמרה דמארי: "יפה רוצה שנעשה מופע ביחד אז אמרתי לה: בסדר יפה, אני אשיר ואת תדברי". 

שורשי הסכסוך: יריבות אידאולוגיות ופער עמוק בין תפיסות עולם היו מאז ומעולם כר פורה לאינספור סכסוכים מרים, אך נדמה שבין שניים מגדולי האומה הישראלית – דוד בן גוריון ומנחם בגין – נחצה לעיתים הגבול, והסכסוך האידאולוגי גלש והפך לעימות אישי חריף ונוקשה. ראש הממשלה הראשון, מנהיגה של מפא"י והאיש שהכריז על הקמת מדינת ישראל, תפס את בגין כממשיך דרכו של ז'בוטינסקי, שגם איתו הייתה ל"זקן" מחלוקת מרה. עם הקמת המדינה הפך בגין, מנהיג האצ"ל לשעבר, לגורם האופוזיציה הבולט ביותר כנגד בן גוריון ולא היה קשה למצוא את שני אלו מתקוטטים ביניהם מילולית ופומבית בעת ישיבות הכנסת. באחת הישיבות, שהתקיימה בשנת 1956, טען בן גוריון שהוא "לא יודע את מי בגין שונא יותר – את הממשלה האנגלית או את הממשלה היהודית" ובגין לעומתו העיד על עצמו כגיבור, בעוד שלבן גוריון קרא "מלשין בישראל".

זמן סליחות: יחסיהם של שני האישים ידעו עליות ומורדות רבות, אך הפשרת היחסים ביניהם נעשתה רק לאחר פרישתו של בן גוריון מהפוליטיקה בשנת 1963, ושיבתו מאוחר יותר לזירה כמתנגד לשלטונו של לוי אשכול. ב-1967, זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים, בגין אפילו הציע להחזיר את בן גוריון לראשות הממשלה על חשבונו של אשכול. בעקבות צעד זה, שלח בן גוריון אל בגין אגרת בה כתב: "התנגדתי מאוד לכמה עמדות ופעולות שלך... אבל מבחינה אישית לא הייתה לי אף פעם טינה אישית נגדך". כמו כן ציין בן גוריון באיגרת שרעייתו, פולה, רחשה חיבה גדולה למנהיג הימין. לאחר שקיבל בגין את המכתב מיריבו, סיפר שהתחיל להרהר עם עצמו בשאלה האם "דברים רבים, טרגיים ואפילו נוראים, היו נמנעים מאיתנו, לו בן גוריון ז”ל ואני היינו מכירים איש את רעהו יותר”. 

4. טומי לפיד – זהבה גלאון: האמירה השערורייתית שהובילה להתנצלות פומבית

שורשי הסכסוך: יוסף "טומי" לפיד, היה ידוע לשמצה בחרצובות לשונו. העיתונאי יליד הונגריה, שהפך בבגרותו לפוליטיקאי מן המניין, יו"ר סיעת "שינוי" ואף לשר בממשלתו של אריאל שרון, לרוב לא ריסן את דבריו כלפי שלל יריביו, הפוליטיים והאישיים. אחת הפעמים הידועות ביותר שבהם הסתבך טומי באמירה שאיננה במקומה קרתה בשנת 2004, אז בעת ישיבת סיעת "שינוי" הוא התבטא בחריפות כנגד חברת הכנסת זהבה גלאון ממרצ, שביקרה אז את פעילותה של מפלגתו. "איני רוצה לומר לכם מה אני חושב על מקצועה של גלאון" אמר לפיד, במה שהובן כרמיזה לכך שחברת הכנסת עוסקת במקצוע העתיק בעולם. גלאון עצמה הגיב לדברי לפיד, קראה לשפתו "שפת ביבים" וטענה כי הוא "האיש הכי נמוך בכנסת".

זמן סליחות: לא עבר זמן רב עד שטומי הבין שהלך צעד אחד רחוק מדי – גינויים על אמירתו הגיעו עוד באותו היום משלל קצוות הקשת הפוליטית, חברי וחברות כנסת כאחד. בערבו של אותו יום כבר עלה לפיד לראיון בקול ישראל והתנצל קבל עם ועדה בפני גלאון. אמנם הוא טען שחברת הכנסת היא "זאת שהתחילה" אך מכיוון "והואיל ואני ג'נטלמן אירופי אני מצטער אם היא נפגעה וחוזר בי מהביטוי הזה". גלאון קיבלה את התנצלותו של לפיד והבהירה כי "לא מדובר בעלבון אישי", אך דאגה להדגיש שלא תהסס להמשיך ולמתוח ביקורת לגיטימית כאשר יידרש. 

5. אברהם גרנט – שלמה שרף: האיבה היוקדת בין מאמני הכדורגל הסתיימה בסולחה מרגשת