1. בית הכנסת מולא יואב – הראת, אפגניסטן
בעת הקמת מדינת ישראל, בשנת 1948, חיו בהראת כ-280 משפחות יהודיות, אולם אט אט הן התחילו לעזוב, עד שבשנת 2021 לא נותרו כלל יהודים באפגניסטן. החוקרים משערים שבית הכנסת מולא יואב נבנה בשנת 1939, ושמו מגיע מהרב הראשי שלו, כשבאפגניסטן לא השתמשו בתואר ״רב״, אלא בתואר ״מולא״. מבין ארבעת בתי הכנסת שהיו בהראת, מולא יואב הוא היחידי שנותרו שרידים ממנו, אולם כיום הוא כבר לא משמש כבית כנסת.
למבנה היו בעבר 2 קומות, הוא בנוי מלבני בוץ והייתה לו חצר פנימית. ארון הקודש היה בנוי בקיר המערבי, כך שפנה לכיוון ירושלים, וניכרת בבנייתו השפעה איראנית מובהקת, בין היתר מכיוון שבני יהדות אפגניסטן היו קרובים מאוד לבני יהדות איראן. הוא שוחזר בשנת 2009 במימון קרן אגא חאן לתרבות, כשאת שחזור הכיפה שלו מימנה הרפובליקה האסלאמית של אפגניסטן, אולם השחזור נפסק עם נפילתה וכיבוש מדינה על ידי הטליבאן. עם זאת, בשנת 2022 אפגניסטן יצאה בפרויקט בן 16 חודשים שמטרתו הייתה מניעת התרסקותו של מבנה בית הכנסת ושיקום המקווה הקהילתי, וכיום שרידיו של המבנה משמשים למגורים, כשחדר מרתף בצד המערבי של חצר בית הכנסת משמש כביתו של נציג המשרד לשימור אתרי מורשת בהראת.
2. בית הכנסת משמיע ישועה – יאנגון, מיאנמר
זהו בית התפילה היהודי האחרון שנותר בעיר התחתית של יאנגון, והוא למעשה בית הכנסת היחידי במיאנמר כולה, כשכיום הוא שוכן בין חנויות צבע הודיות וחנויות של סוחרים מוסלמים ברחוב קטן ליד מרכז העיר. המבנה הנוכחי עשוי אבן ונבנה בין השנים 1893-1896, אז הוא החליף מבנה עץ קטן יותר שהיה שם לפניו ושהוקם בשנת 1854. בית הכנסת עדיין משרת את מעט היהודים שנותרו במיאנמר – רובם צאצאים של יהודים ספרדים יוצאי עירק.
בזמנו הוא נבנה עבור האוכלוסייה ההולכת וגדלה של יהודים בגדדיים מהמזרח התיכון ויהודים קוצ׳ינים מהודו שהגיעו בתקופת העידן הקולוניאלי של מיאנמר. לפני מלחמת העולם השנייה, הקהילה הזו מנתה כ-2,500 איש, ובשנות ה-40׳ היא הגיעה לשיאה עם 4,000 יהודים ממוצא פרסי, עיראקי והודי. רבים מהם עלו לארץ ישראל או עזבו לארה״ב עקב הכיבוש היפני, ואילו אחרים עזבו במהלך שנות ה-60׳ וה-70׳ עקב השתלטות הצבא הבורמזי והלאמת עסקיהם.
בשנת 2002 היו בבית הכנסת כ-700 מקומות ישיבה ו-2 ספרי תורה עם כיסוי מכסף. בסמוך אליו היה מקווה שעם הזמן הפך למחסן, ולאור המתח שנוצר בין החונטה הצבאית לנזירים הבודהיסטים ותחושת הפחד של בני הקהילה היהודית, אותו מקווה-מחסן הפך למקום הלינה של שומר הלילה שהיהודים נאלצו לשכור כדי לשמור על בית הכנסת. המבנה ניזוק קשה עקב הציקלון נארגיס במאי 2008, והוא איבד את גגו וסבל מנזקי מים חמורים. כיום הקהילה היהודית במיאנמר מונה פחות מ-20 איש, אולם בית הכנסת נחשב לאחת מ-10 האטרקציות העיקריות של יאנגון לפי אתר TripAdvisor.
3. בית הכנסת אהל לאה – הונג קונג, סין
היהודים הגיעו להונג קונג בשנת 1842, כשהריבונות על המקום עברה מסין לבריטניה, ובית הכנסת הזה, יחד עם המרכז הקהילתי שצמוד אליו, מהווים את המרכז של הקהילה היהודית ״אהל לאה״ בהונג קונג. יש לו 2 קומות והוא בנוי בסגנון אדריכלות ספרדי-מורי, כשאבן הפינה שלו הונחה ב-7 באוגוסט 1901, והמבנה נחנך בשנת 1902. סר מתיו נייתן, שהיה מושל הונג קונג, נבחר בשנת 1904 לכהן כנשיא כבוד של בית הכנסת, והוא שימש בתפקיד זה עד לשנת 1907.
פעילותו של בית הכנסת נפסקה במהלך מלחמת העולם השנייה בשל כיבוש הונג קונג על ידי יפן, ובין השנים 1942-1945 המבנה שלו שימש כארווה של הצבא היפני. בשנת 1987 היו תכנונים להריסתו, ולשם שימורו והגנתו רשות העתיקות של ממשלת הונג קונג הציעה להכריז עליו כאנדרטה. עקב כך נערך הסכם שהציל את בית הכנסת בין רשות העתיקות ובעל המבנה, ובשנת 1988 המבנה שופץ בעלות של 6 מיליון דולר. בשנת 2007 בית הכנסת הוכרז באופן רשמי כמבנה היסטורי לשימור, כשכיום הוא מהווה בית תפילה בנוסח ספרד, ונערכים שם 3 תפילות ביום וכן תפילות בערבי וימי שבת וחג.
4. בית הכנסת חסד-אל – המתחם התכנוני ריוור ואלי, סינגפור
בית הכנסת הזה הוא השני שהוקם בסינגפור, בשנת 1905, אחרי שהראשון שבו (מגן אבות, שהוקם ב-1878) כבר לא יכול היה להכיל את מתפללי הקהילה היהודית ההולכת וגדלה, שמנתה כ-500 איש דאז. אך זו לא הסיבה היחידה להקמתו, מכיוון שבשלב זה בני הקהילה היהודית בסינגפור כללו יוצאי אירופה ויוצאי אסיה, ושתי העדות השונות האלו לא הצליחו להסכים בנוגע לסדרי התפילה ונושאים אחרים. לפי גרסאות מסוימות של הסיפור, האדם שהקים את בית הכנסת, מנשה מאייר, נקלע בעצמו לוויכוחים בנושא, והחליט פשוט להקים לעצמו בית כנסת פרטי ליד ביתו.
מאייר העסיק ״אנשי מניין״ בשכר על מנת שיוכל להשלים מניין, אולם נתקל בבעיות כאשר במהלך 1920 הם פתחו בשביתה ודרשו משכורות גבוהות יותר ו״דמי ריקשה״, כלומר כיסוי הוצאות נסיעות. כיום בית הכנסת מתפקד היטב וללא שום בעיות, כשהוא מנוהל על ידי חבר נאמנים, ויש לו אף אתר וחשבון פייסבוק בהם מתפרסמות דרשותיו של הרב הראשי שלו. כמו כן נערכים בו שיעורי תורה, תפילות בימי שישי, שבת ושני (בניגוד לבית הכנסת מגן אבות שפעיל במהלך כל השבוע), ויש בו מטבח ואולם הסעדה שמציע ארוחות בחינם לאחר התפילות.
קהילת היהודים בסינגפור הרבה יותר מאוחדת כיום, והיא מונה כ-300 תושבים קבועים ו-2,000 יהודים בכלל. שני בתי הכנסת פועלים בהרמוניה כחלק מקהילה אחת, ומתפללים שם בנוסח ספרד, זאת על אף שקהל המתפללים מגוון וכיום כמחצית מהם ממוצא אשכנזי. פרט טריוויה מעניין נוסף על בית הכנסת הזה הוא שזה אחד המקומות הראשונים בסינגפור שבהם השתמשו בגז לתאורה, ועל אף שכיום התאורה בו מתבססת על חשמל, צינורות המתכת שהובילו את הגז עדיין נמצאים באולם התפילה, מתחת לגג.
5. בית הכנסת מגן שלום – קראצ׳י, פקיסטן
בית הכנסת הזה הוקם בשנת 1893 על ידי ראש הקהילה היהודית בקראצ׳י, והורחב בשנת 1912 על ידי שני בניו, כשהוא שירת קהילה קטנה מאוד של יהודים אדוקים. בין השנים 1916-1918 הוא שימש גם כבית ספר יהודי-עברי, והלימודים התקיימו בחצר בית הכנסת, אולם בשנת 1918 הוקמו אולם ובניין שלם עבור התלמידים.
נגישות
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: