הכלב המכוער

מאת: נ. ר. פרימן

באדיבות www.aish.co.il
אתר עם חכמת חיים

הגב שלי כאב מהמשא הכבד שסחבתי, כשצעדתי בין שכונות העיר בה גרתי. חילקתי עיתונים באזור הצפוני, שלא היה נחשב לאזור הטוב ביותר. תושבי העיר שגרו בצידה המערבי של העיר, הידוע כאמיד יותר, הרגישו לא בנוח להסתובב כאן, והקפידו לנעול את דלתות רכביהם כשנאלצו לעבור דרך השכונות הצפוניות המוזנחות והישנות.

אולם אני לא גרתי בצד המערבי. אני באה מהאזור הצפוני, ושם גרתי במשך כל חיי. הוריי היו אנשים פשוטים ומאמינים, אנשים צנועים ועניים. הם עמלו קשה כדי שיהיה להם אוכל לשים על שולחנם, והמצב אף החמיר לאחר שאבי נפגע מפציעה קשה, משתקת, שמנעה ממנו לשוב לעיסוקו המכובד.

אם היה משהו שהשתוקקתי לו, משהו שהיה מעבר לצרכים הבסיסיים שלי, הייתי צריכה להשיג אותו בכוחות עצמי. לא התמרמרתי על כך. ידעתי שיש אנשים שחייהם קשים יותר משלי. ומכיוון ששמחתי מאוד על כל הזדמנות שהייתה לי לצאת החוצה אל האוויר ואור השמש, חלוקת העיתונים הייתה בדיוק הדבר שאפשר לי לקנות לעצמי את הדברים היקרים יותר שרציתי, כמו גרביים שלא נלבשו קודם על ידי ילדים אחרים, או עט יפה לבית הספר.

אולם בשביל נערה שברירית בת 14, סחיבת העיתונים הייתה משימה קשה לאין ערוך מבחינה פיזית, מנטאלית, רגשית ורוחנית.

לפעמים היו נדרשים שני אנשים כדי להעמיס את המשקל העצום של עיתונים על שתי כתפיי. בדרך כלל התרמיל שקל עשרות קילוגרמים, מה שכמעט גרם לי להתהפך. בקושי יכולתי לזוז. אך איכשהו הצלחתי, בעודי מזכירה לעצמי שכל עיתון שאוציא מהתרמיל ואחלק לבעליו, יקל במעט את המשא שעל גבי.

בזמן שעבדתי, נתקפתי לעתים בחרדה בגלל שהייתי לגמרי לבדי, ובמצב פגיע. לא רק שהייתי נערה, אלא גם לא נראיתי כמו שאר הנערות שם. לבשתי בגדים צנועים, שגרמו לי לבלוט כמו עצם בגרון בשכונות הקשות שבאותו האזור. התפללתי לקב"ה שישמור עליי, והאמנתי באמונה שלימה שהוא אכן יגן עליי, אבל אמונתי העזה לא תמיד מנעה את הופעתם של גלי החרדה שמדי פעם תקפו אותי.

היה זה יום חם, ולא חשבתי על איך אני נראית או אם אני נראית יוצאת דופן בין שאר האנשים ברחוב. בסך הכל ניסיתי לעשות את העבודה שלי. הזיעה זלגה ממצחי, צרבה את עיניי וטפטפה לי מהסנטר.

ואז ראיתי אותו. זה היה הכלב המכוער ביותר שראיתי בחיי. הוא היה כל כך מכוער, עד שמראהו כמעט גרם לי לבחילה. הצבע שלו היה תערובת מחליאה של מין חום וכתום; הפרווה שלו הייתה סבירה ותו לא. הכלב בעל המימדים הבינוניים היה נראה עזוב ומסכן באופן מביך, אבל היה שם משהו בעיניים שלו. היו לו עיניים של יונה. יכולתי להבחין שהוא כלב עדין וטוב. למרות תנאי מזג האוויר הקשים ששררו באותו היום, ולמרות העובדה שבקושי הצלחתי לצעוד תחת המשא הכבד, של מאות העיתונים שהיו תלויים על כתפיי השבריריות, גררתי את רגליי לעבר הכלב המכוער, דיברתי אליו חרישית, ליטפתי את ראשו בעדינות וגם מאחורי אוזניו. הצטערתי שלא יכולתי להעניק לו יותר תשומת לב, אך הייתי חייבת להמשיך הלאה.

במשך שבועות הקיץ הבאים, הייתי רואה את הכלב לעיתים קרובות באותה הסמטה שטופת שמש, בה פגשתי בו לראשונה. ובכל פעם שראיתי אותו, הקפדתי לומר לו שלום, ללטף את ראשו, ולהקדיש לו מעט תשומת לב.

יום אחד לא ראיתי את הכלב, אז המשכתי הלאה, ועברתי ליד שורה של שיחים שעמדה בהמשך הדרך. לפתע שמעתי רחש חזק שהבהיל אותי, וצפיתי באימה כיצד כלב קטן ומרושע פורץ מבין השיחים, בוקע מבין הענפים היישר לכיווני, כשהוא חושף שיניים ועיניו הקטנות אדומות ומאיימות.

הכלב האכזרי זינק לעברי; הייתי כמעט משותקת, בגלל המשקל העצום שסחבתי על גבי. שמעתי את לבי הולם בחוזקה והרגשתי כיצד קצב דפיקות הלב שלי נוסק. התנדנדתי על מקומי, מנסה לשמור על שווי משקל בעודי מחפשת מפלט.

לפתע, תנועה מהירה תפסה את עיניי; נהמה מאיימת ושקטה הגיעה לאוזניי. היה זה הכלב המכוער! אוזניו היו שטוחות, אפו היה רחב, הוא חשף את שיניו, סימר את פרוותו, מתח את גופו, דרוך, ומוכן לצאת לפעולה. הוא עמד בנחישות של ממש ביני לבין הכלב התוקף, כמעין חומה של אבנים. הכלב הקטן השמיע יללה מופתעת, תוקפנותו נעלמה והוא פנה לאחור במהירות ובזעף, עד שנעלם בין השיחים הכהים שמתוכם הגיח.

הוצפתי בתחושות של הכרת תודה והקלה עצומה. ניצלתי.

הודיתי מעומק לבי לכלב המכוער, שפשפתי את אוזניו, עיסיתי את צווארו וליטפתי את ראשו. לעולם אהיה אסירת תודה ומלאת הערכה כלפיו.

כשהתרחקתי משם, שרתה עליי תחושה של יראת כבוד, ודמעות חמות זלגו על פניי, בעודי מודה לקב"ה על שהגן עליי. וחשבתי לעצמי, תראי כמה השפעה הייתה לזה שגילית אכפתיות וחביבות ליצור אומלל כמו הכלב המכוער הזה.

זה היה הרגע בו עשיתי את ההחלטה המודעת, לקבל את פניהם של כל בני האדם, אפילו של אנשים זרים מהצד השני והעשיר של העיר, בספר פנים יפות ובחיוך מאיר.