בסוד הנשמה – מודעות עצמית לפי ספר התניאסדרה שביעית - שיעור ראשון – להאמין ולהבין

למעבר לסדרה השישית - לחצו כאן!

ידיעה והרגשה

רגש האדם נוצר מידיעה. כאשר אנחנו יודעים שמשהו טוב לנו, אז אנחנו נמשכים אליו (רגש של אהבה), וכאשר אנחנו יודעים שמשהו הוא לא טוב לנו, אז אנחנו נדחים ממנו (רגש היראה).

חתונה

בחתונה של חבר קרוב, אנו שמחים בשמחתו, כמה שהוא קרוב יותר השמחה גדולה יותר. אם נעבור ליד חתונה של מישהו שאנחנו לא מכירים, לא נשמח מכך. הידיעה שהחתן הוא חבר טוב יוצרת את רגש השמחה.

דע את אלוקי אביך

על אדם הראשון מסופר ש"ידע" את חווה, דהיינו שהתקשר אליה, שהתחבר אליה. כך גם בנפש, לדעת משהו, הכוונה היא להתחבר לדבר, להרגיש שזה קשור אליי ושייך אליי.
ידיעת השם מולידה את הרגשות כלפיו. כמה שנרגיש יותר קרובים אליו, כמה שנרגיש יותר שהוא "משהו" טוב לנו, נרגיש יותר אהבה אליו ויותר משיכה אליו. מאידך, נרגיש דחייה וסלידה, מכל מה שמסתיר עליו ומעלים אותו.

גנב במחתרת

לכן אמונה לבדה אינה מספיקה. אם אני רק מאמין אבל לא יודע, לא מבין, אז האמונה לבדה לא תיצור את הרגשות. הרגשות נוצרים דווקא מהידיעה ומההבנה השכלית. כמו אותו גנב, עליו מספרת הגמרא, שכאשר הוא יורד לגנוב, הוא לא עושה זאת לפני שמתפלל להשם שיצליח את דרכו. האם אותו גנב אכן מאמין? אם כן, מדוע הוא גונב, הרי התורה מצווה שלא נגנוב, ואם לא, מדוע הוא מתפלל?

אכן הוא מאמין, אך האמונה אצלו היא באופן "מקיף" – כלומר היא עוד לא חדרה לשכלו, הוא לא מבין זאת ולא יודע זאת. כתוצאה מכך, זה עדיין לא משפיע על הרגשות שלו, הוא לא נרתע מלעבור על ציווי הבורא, ולכן גם בפועל עובר על כך.

אמונה וידיעה

אמונה היא דבר מופשט, אמונה היא על שכלית, היא אינה מובנת בשכל. אנו מאמינים בבורא עולם אף על פי שאנו לא רואים אותו. אומנם, אפשר להפעיל את השכל ועם קצת היגיון בריא להבין כי לא יכול להיות ציור ללא צייר, נברא ללא בורא, עולם ללא הקב"ה. אך יחד עם זאת, עדיין, כאשר אנו מאמינים בבורא עולם אינסופי הנשגב מבינתנו, שלמעלה מהשגתנו, אי אפשר להסתפק בהיגיון בריא, ויש להפעיל את מנגנון האמונה, הנמצא בתוכנו.

אמנם האמונה מתחילה במקום בו נגמר השכל, אך על מנת שהאמונה תשפיע על חיי היומיום שלנו, תשפיע על ההנהגה שלנו בחיים הפרטיים, יש צורך לקרב אותה אל השכל. אדרבה, ככל שנבין אותה יותר, ככל ש"נדע" יותר, כך יוצרו בנו מידות אהבה ויראה חזקים יותר כלפי הקב"ה, מידות שיגרמו לנו לעשות מצוות ומעשים טובים.

ידיעת השם – אהבה ויראה

הרמב"ם בספרו "היד החזקה" (ספר המכיל בתוכו פירוט של כל המצוות) מסביר כיצד לקיים את מצוות אהבת ויראה השם. על ידי שאדם יתבונן בגדולת הבורא יולדו בו רגשות האהבה והיראה. ככל שהתבוננות תהיה חזקה יותר, כך גם הרגשות שיולדו יהיו חזקים יותר. כלומר, כאשר התורה מצווה אותנו להרגיש אהבת ויראת השם, היא בעצם מצווה אותנו להתבונן בגדולת השם. לאחר שנתבונן בגדולתו, ונתבונן בכך, שעל אף גדולתו הוא דואג לנו, נתעורר באהבה אליו. מאידך, התבוננות בכך שהוא מהווה ומחיה אותנו תוליד בנו את רגש היראה.

אהבה – עשייה, יראה – שביתה

רגש האהבה והמשיכה להתאחד ולהתחבר עם הבורא, יביא אותנו לקיים את מצוות העשה, המצוות שמחברות אותנו אליו. רגש היראה והרתיעה להתנתק ממנו, החשש "לאכזב" אותו, ימנע מאיתנו לעשות את אותם מעשים שציווה שלא נעשה – מצוות הלא תעשה. הרגש מחיה את המעשה, מצווה שלא נעשית מתוך רגש, נעשית בצורה טכנית בלבד, בצורה מכאנית, ללא חיות. אנחנו עושים את הפעולה, אבל "אנחנו" לא שם. קיום אמיתי הוא קיום עם כל המנגנונים שבנו, האמונה, הרצון, הידיעה, הרגש והמעשה.

יסודות האמונה

אם כך, לא מספיקה האמונה המופשטת כי יש בורא לעולם, יש צורך להבין במה בדיוק אנחנו מאמינים, מה הכוונה שישנו רק אלוקים אחד, מה הכוונה אין עוד מלבדו.
לאחר שנבין זאת כראוי ונפנים זאת היטב, נוכל אכן להוליד את אותם הרגשות הרצויים.

אחד היה אברהם

כאשר אברהם אבינו הבין כי האלילים אותם עובדים בני משפחתו והעולם כולו, אינם בעלי כוחות באמת. כאשר הוא הבין כי אין עולם ללא בורא, כי חייב להיות בעל בית לבירה, הוא שבר את הפסלים של אביו. לאחר מכן הוא יצא עם משפחתו והתחיל ללמד את כל העולם כי יש בורא לעולם, בורא אחד בלבד, הכל מגיע ממנו ואין עוד מלבדו. אין טעם לעבוד את האלילים כיוון שאין להם כוח משל עצמם, אין עוד אלוקים מלבד הקב"ה, דהיינו שאין למישהו כוח שלא מגיע מהקב"ה.

אין עוד מלבדו

אך יש גם פירוש עמוק יותר.

לא רק שאין עוד אלוקים, אלא שאין שום מציאות נוספת מלבד הקב"ה. כלומר גם העולם שאנו רואים אינו נפרד מהבורא. ולא רק שהוא טפל כלפיו, אלא שביחס אליו הוא אינו קיים כלל. ולכן אנו אומרים כי "אלוקות זה הכל" ו"הכל אלוקות" - אין פינה בעולם הפנויה מהקב"ה, אין מקום בו הוא לא נמצא.

יתרה מזו, העולם לא פועל שום שינוי על הקב"ה, כלומר הקב"ה לא השתנה בגלל בריאת העולם. לפני בריאת העולם ואחרי בריאת העולם זהו אותו בורא ללא שינויים כלל.

אך כיצד זה ייתכן? שהרי כאשר אדם עושה פעולה מסוימת (למשל בונה שולחן), הוא לא נשאר אותו דבר, הוא מתעייף כתוצאה מאותה עשייה. בנוסף, קודם העשייה לא היה שולחן ועכשיו יש...?

הוא אמר – ויהי

את ההסבר לכך כבר הבאנו בפרקים הקודמים (חלק ראשון - סדרה שניה - פרק שני). נקודת העניין הייתה שהקב"ה הוא אינסוף, אין לו סוף. העולם לעומת זאת הוא מוגבל, הוא מתחיל במקום אחד ומסתיים במקום אחר (הן מבחינת הזמן, שהעולם נברא בזמן מסוים, והן מבחינת מקום. לעולם יש גבול גשמי, אומנם מאוד גדול אבל בכל זאת זהו גבול). כאשר משווים את היחס בין אינסוף וסוף, בין גבול ובלי גבול, מגלים שהיחס ביניהם הוא אינסופי. כלומר, כשם שהיחס בין אינסוף לכל מספר סופי הוא יחס של אינסוף, וממילא, כמה שלא נעלה במספרים ה"מרחק" מהאינסוף יישאר אותו דבר.

במילים אחרות, המספר הגבולי לא תופס מקום כלפי המספר הסופי אין ביניהם קשר. כך גם בין הבורא האינסופי לבריאה המוגבלת. העולם לא תופס מקום אצלו. ממילא הקב"ה יכול לברוא את העולם (וגדל ככל שהוא יהיה) זה לא "יעייף" אותו ולא ישנה אותו.
כיוון שהעולם הוא גבול אז בשביל הקב"ה לברוא גרגיר חול אחד וגלקסיה שלמה זה בדיוק אותו דבר, ביחס לאינסוף אין הבדל ביניהם.

דבר השם

לכן גם בריאת העולם היא על ידי הדיבור של השם. הדיבור כאן הוא משל ליחס שבין הבורא לבריאה. כשם שבאדם דיבור אחד שיוצא מפיו הוא חסר משמעות ביחס ליכולת האדם לדבר, הוא לא מחסיר מיכולת האדם לדבר, כך בריאת העולם לא פועלת שינוי בבורא, לא מחסירה ממנו ולא "מעייפת" אותו.

עד כאן חזרנו על ההסבר שכבר נתנו, בפעם הבאה, ניגש להסביר זאת מכיוון קצת שונה...


למעבר לשיעור הבא - לחצו כאן!