בסוד הנשמה – מודעות עצמית לפי ספר התניאסדרה שביעית - שיעור רביעי – ייחודים עליונים

למעבר לשיעור השלישי בסדרה השביעית - חסד יבנה - לחצו כאן!

ייחודים עליונים

בפעם הקודמת הסברנו כי מידת הגבורה המצמצמת והמעלימה, היא גם מידה אלוקית. מכיוון שגם היא מידה אלוקית כמו מידת החסד, היא לא פחות עוצמתית, וממילא אף על פי שהקב"ה נמצא בכל מקום, הנבראים לא מרגישים את זה. אך זהו רק מצד הנבראים, מצד הקב"ה, אין הסתר כלל.

עולם

מהו המכנה המשותף שנמצא בכל הנבראים בעולם שלנו? על איזה מציאות אפשר להגיד שבלעדיה אין קיום לעולם? אם למשל נוציא את הצבע הכחול מהנבראים, הם ימשיכו להתקיים? מה כן אפשר להוציא מהעולם ובכך לגרום לעולם להפסיק להתקיים?

גבול

המכנה המשותף לכל הנבראים הוא הגבול. לכל נברא בעולם יש גבול, כל נברא מתחיל במקום אחד ומסתיים במקום אחר. כל נברא התחיל בזמן מסוים ויסתיים בזמן אחר. זמן ומקום הם שני המרכיבים העיקריים של הגבול. אין בעולם הגשמי נברא שיכול לומר שבשבילו מחר ואתמול זה אותו הדבר. אין נברא שיכול לומר שצפון ודרום זה היינו הך. כיוון שההגדרה של העולם ושל הנבראים היא, שהם בעלי גבול, אם נוציא את הגבול מהעולם, אם לא יהיה בעולם מקום וזמן (מקום וזמן תלויים אחד בשני ולא יכולים להתקיים אחד ללא השני), לא יהיה יותר עולם.

ספירת המלכות

ספירת המלכות היא הספירה הנמוכה ביותר בעולם האצילות (ראה: סדרה רביעית פרק שלישי), רק ממנה מתחיל להיברא העולם. רק מספירת המלכות מתחיל עניין הגבול. רק מספירת המלכות יש כבר זמן ומקום. למעלה מספירת המלכות בספירות העליונות (מחכמה עד יסוד) אין עדיין מציאות של זמן ומקום. אם לא היה את ספירת המלכות, העולם לא היה קיים.

כפי שהסברנו בפרק השני, גם הזמן והמקום נבראו על ידי הקב"ה. הם לא תמיד היו קיימים. ראשית קיומם מתחיל, כאמור, בספירת המלכות. בזכות ספירת המלכות האור אינסוף יכול להתגלות גם בתוך הגבול, גם בזמן ובמקום. וזאת, מכיוון שהקב"ה רצה עולם שירגיש נפרד ממנו (ראה הסבר באריכות בסדרה הרביעית).

ייחודה עילאה

אומנם מידת המלכות היא ראשית הגבול, ראשית הזמן והמקום, אך גם היא חלק מעשר הספירות. גם היא מיוחדת ומאוחדת באור אינסוף. אומנם היא שייכת כבר לעניין הגבול אך היא כשלעצמה בטילה לספירות העליונות.

וממילא יוצא, שמכיוון שהעולם בטל לספירת המלכות, וספירת המלכות בטילה לקב"ה, אז גם העולם בטל כלפי הקב"ה.

וכך העולם נראה מזווית הסתכלותו של הבורא – לא קיים.

שמע ישראל – הוי' אחד

ההתבוננות בשמע ישראל היא, שהוי' הוא אחד. לפי הפירוש הפשוט הכוונה היא שאין עוד אלוקים, אין עוד כוח מלבד הבורא. אך בעומק יותר, נסביר את המילה 'אחד' בצורה קצת שונה.

א' – אלופו של עולם, הבורא.
ח' – בגימטריה שמונה מייצג את שבעת הרקיעים (על פי התלמוד השמיים מחולקים לשבעה רקיעים) ואת הארץ (שבעה רקיעים + ארץ אחת = שמונה),
ד' – ארבע כנפות הארץ.

כאשר אומרים את המילה אחד צריך לכוון ולהתבונן שה'ח' (ז' רקיעים + ארץ), והד' (ארבע כנפות הארץ) הם בטילים לא' (אלופו של עולם).

במילים אחרת בפסוק שמע ישראל, ההתבוננות היא בייחוד העליון, בהסתכלות של הקב"ה על העולם, שהעולם מבחינתו בעצם לא קיים. – אלוקות זה הכל.

ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד

מיד לאחר שמע ישראל, אנחנו ממשיכים ואומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", כלומר אומנם מצד ההסתכלות של הקב"ה העולם בטל ולא קיים, אך מצד ההסתכלות שלנו, העולם קיים, אלא שכל המציאות שלו היא אלוקות – הכל זה אלוקות.

כלומר, בעיניים של הקב"ה אין עולם. גדרי המקום והזמן בטלים לספירת המלכות שבטלה לספירות העליונות. אך בעיניים שלנו, גדרי המקום והזמן קיימים, אלא שאינם קיימים מעצמם, הם נבראים על ידי הבורא, והוא נמצא בתוכם ממש.

ביטול היש וביטול המציאות

שתי התבוננויות אלו יביאו את האדם לשתי דרגות שונות בביטול שלו לבורא.
כאשר מסתכלים בייחוד התחתון (ייחודה תתאה – הכל זה אלוקות), אז מרגישים את הקיום שלנו רק שמבטלים אותו לבורא. כלומר, האדם מרגיש את הרצונות שלו, אך כיוון שמבין שהכל זה אלוקות, הוא מוותר עליהם בשביל הבורא.

אך כאשר מתבוננים בייחוד העליון (ייחודה עילאה – אלוקות זה הכל), אז לא מרגישים את הקיום שלנו כלל ואין בכלל את מי לבטל לבורא. כלומר, האדם מלכתחילה לא מרגיש רצונות עצמיים כלל.

אני הוי' לא שניתי

הפירוש הפשוט הוא בפסוק "אני הוי' לא שניתי" הוא שהקב"ה לא משנה את הדיבור שלו, את ההתחייבויות שלו כלפינו. אך בעומק יותר, הפירוש הוא שבריאת העולם לא פעלה שום שינוי בקב"ה, הוא אותו דבר לפני בריאת העולם ולאחר בריאת העולם.

זאת מכיוון שהצמצום והגבול היוצרים את ריבוי הנבראים, אינם דבר נפרד מהקב"ה וגם אינם הסתר אמיתי על הקב"ה. הצמצום הוא גם חלק מהבורא. ריבוי הנבראים לא מסתיר על הקב"ה, להיפך, הוא מגלה אותו.

שבלול

כמו שבלול שנמצא בתוך קונכייה. אי אפשר לומר שהקונכייה מסתירה עליו כיוון שהקונכייה זה גם השבלול. ואי אפשר לומר שהקונכייה מסתירה על השבלול.
כך גם אדם לא יכול להסתיר על עצמו. אי אפשר להניח את היד על הראש שלנו כתחליף לכיפה. כיוון שהיד והראש זה חלק מאותו גוף, אז אי אפשר לומר שהיד מכסה את האדם, גם היד היא חלק מהאדם. כך גם לגבי הקב"ה, כיוון שההסתר זה גם הוא, אי אפשר לומר שיש הסתר, כיוון שהכל זה אלוקות.

יחוד שם הוי' ושם אדנ-י

בסידורים רבים מופיעים שם הוי' ושם אדנ-י אחד בתוך השני י-א-ה-ד-ו-נ-ה-י, לפעמים שם הוי' הוא הראשון ולפעמים להיפך.

שם הוי' מייצג את הספירות העליונות, ושם אדנ-י את ספירת המלכות. ייחוד השמות האלה הוא שני סוגי הייחוד המדוברים. כאשר שם אדנ-י הוא בתוך שם הוי' זה הוא ייחודה עילאה, המלכות מתייחדת עם הספירות העליונות והעולם מתבטל – אלוקות זה הכל. כאשר שם אדנ-י הוא הראשון זה ייחודה תתאה, שם הוי' מתגלה בתוך המלכות, בתוך העולם.

אז יש עולם או אין עולם?

מצד ההסתכלות העליונה, אין עולם, אך גם מצד ההסתכלות התחתונה לפיה יש עולם, אין הכוונה כפשוטה.

מציאות, חוסר מציאות ומציאות שאינה אמיתית

בין מציאות לחוסר מציאות יש דרגה נוספת – מציאות שאינה אמיתית. העולם הוא מציאות אך מציאות שאינה אמיתית.

אנחנו רגילים לדבר על הבריאה במושג "יש מאין", שהקב"ה שהוא "אין" בורא אותנו שאנחנו "יש", אך בנקודת מבט מלמעלה המצב הוא הפוך. הקב"ה הוא ה"יש" האמיתי ואנחנו "אין" כלפיו.

כיוון שהמציאות שלנו אינה מציאות אמיתית כמו של הבורא, אי אפשר לומר שהעולם הוא מציאות. מצד שני, כיוון שהקב"ה בורא את העולם, אי אפשר לומר שאין לעולם מציאות, ולכן הפשרה היא באמצע. העולם הוא מציאות אך לא מציאות אמיתית.

הקיום של העולם אינו מעצמו, אלא מהקב"ה, כלשון הרמב"ם – הנבראים נמצאים מאמיתת הימצאו. קיום העולם נובע מכך שהקב"ה בורא את העולם כל רגע מחדש. העולם תלוי תלות מוחלטת בבורא.

הוא היודע והוא המדע והוא הדיעה

אמנם, הבנו כי אין שינוי בקב"ה לאחר בריאת העולם, ואין זה ממעיט מכוחו או משנה מיכולותיו, אך עדיין היה אפשר לחשוב כי יש שינוי בדעתו. כלומר, קודם הבריאה לא היה עולם שצריך לדעת אותו, ועכשיו יש עולם, לכן היה אפשר לחשוב שהדעה שלו השתנתה.

אצל האדם אפשר להפריד בין האדם (היודע), השכל (המדע) וההשכלה (הדיעה), שלושתם אינם מאוחדים, אך אצל הקב"ה הם דבר אחד ממש. אחדות פשוטה. כלומר לא שלושה דברים נפרדים שהתאחדו ביחד אלא דבר פשוט אחד מלכתחילה.

"דמיונות"

אם אדם יושב ומדמיין לעצמו דמיונות במוחו, אפשר לומר שיש את האדם המדמיין, יש את המוח איתו הוא מדמיין, ויש את הדמויות אותן הוא מדמיין, אך שלושתם אינם מאוחדים. אצל הקב"ה שלושתם מאוחדים. כאשר הקב"ה "מדמיין" את העולם (אותנו), אז הוא, "הדמיון" ואנחנו זה דבר אחד. ולכן, אין העולם מוסיף בדעת שלו.

העולם הוא לא משהו שנמצא מחוץ לקב"ה. הקב"ה לא מסתכל על העולם מבחוץ, אם זה היה כך, אז היה אפשר לחשוב כי העולם משנה את הדעת שלו, אך מכיוון שהוא והעולם זה דבר אחד, זה לא פועל בו שינוי כלל.

אין כח בפה לאומרו

זה שאצל הקב"ה, בשונה מאדם, היודע, המדע והדיעה הם דבר אחד, לא ניתן לתפיסה בשכל האנושי. אין כוח בפה לומר, אין האוזן יכולה לשמוע ואין הלב יכול להכיר. בדרך כלל כדי להבין מציאות שמחוץ לנו, אנחנו מבינים כיצד היא בתוכנו ומשליכים כלפי חוץ. אך במקרה זה, מכיוון שאין זו המציאות אצלנו, אצלנו המציאות היא הפוכה, יש הפרדה בין היודע, למדע ולדיעה, אין לנו אפשרות לקלוט את זה.
אנחנו יכולים לתפוס שיש מציאות של בורא, אך לא יכולים לתפוס את המהות שלו.

שתי טיפות מים

טיפות מים שרצות על חלון יכולות להתחבר ביניהן ולהפוך לטיפה אחת. בטיפה הזו שנוצרה לא נוכל להבחין כי היא מחברת שתי טיפות נפרדות, אלא זה יראה לנו כטיפה אחת. אומנם זה יכול להוות כמשל לאחדות, אך מאידך הטיפה החדשה המורכבת משתי הטיפות, היא עכשיו גדולה יותר. אצל הקב"ה כאמור, התוספת בדיעה לא מוסיפה בו כלום. כדי "לדעת" את העולם הוא לא צריך לדעת משהו מחוצה לו, אלא פשוט לדעת את עצמו.

השגחה פרטית

מכאן אפשר ללמוד על עיקרון ההשגחה הפרטית לפי שיטת החסידות.
התפיסה החסידית היא שהקב"ה נמצא בכל מקום, הוא המקום בעצמו. הוא לא צריך להשגיח עלינו מלמעלה, הוא זה אנחנו ואנחנו זה הוא. אלוקות זה הכל והכל זה אלוקות.
לכן, לא יכולה להיות פינה בה הוא לא נמצא. ולא יכול להיות נברא הקיים מבלי שהקב"ה יברא אותו.

נמלה באמזונס

יש השואלים, כיצד הקב"ה משגיח על כל פרט, איך הוא יודע מהרעב של נמלה ביערות האמזונס, איך הוא רואה ייצור כל כך קטן.

לפי ההסברים האמורים, התשובה היא פשוטה, הוא לא צריך להסתכל עליה מהחלל, הוא נמצא גם באמזונס, גם הנמלה היא חלק ממנו, בזה שהוא יודע את עצמו הוא יודע גם את אותה נמלה. אפשר להשוות (רק כדי לסבר את האוזן) למוח האדם ש"יודע" כל תא בגוף ומרגיש אותו, ואינו זקוק להשקיף עליו מלמעלה.

אך מכיוון שהבנה זו היא למעלה משכלנו ולמעלה מהבנתנו, לעיתים אנחנו "שוכחים" להסתכל כך, ומדמים לעצמנו שהקב"ה לא בכל מקום, ושיש דברים שקורים ללא השגחתו חס ושלום. לא רק אנחנו טועים בזה, גם גדולי ישראל עלולים לטעות בזה. לכן כל כך חשוב לימוד החסידות והחדרת ההכרה העל שכלית הזו לתוך שכלנו, עד כמה שאפשר. ולפחות לימוד חוזר ונשנה בנושא.

סובב וממלא

המציאות של הקב"ה בעולם מתוארת בספרי הקבלה בשני אופנים. באופן בו הוא סובב את העולם (סובב כל עלמין) ובאופן בו הוא ממלא את כל העולם (ממלא כל עלמין).
סובב אין הכוונה מקיף מבחוץ, גם האור הסובב נמצא בעולם. ההבדל הוא באופן הימצאותו.

האור הסובב (הספירות שלמעלה מהמלכות), מכיוון שהוא אור בדרגה גבוהה יותר, אין העולם יכול לקלוט אותו, ולכן הוא רק מהווה את מציאות העולם אך לא יורד לפרטים. כלפיו אין הבדל בין הפרטים השונים בבריאה.

האור הממלא את העולמות (ספירת המלכות) לעומת זאת, הוא בערך לעולם, ו"מתלבש" בתוך העולם, בפרטים, בכל נברא לפי ערכו. אך גם האור הממלא כל עלמין אינו נתפס בעולם. הוא מקומו של עולם (הקב"ה הוא ה"מקום" בו העולם נמצא), אך אין העולם מקומו, הימצאותו בעולם ובפרטים אינה פועלת בו שינוי.

לסיכום

מצד אחד יש עולם מצד שני אין עולם, מצד שלישי זה גם וגם...


למעבר לשיעור החמישי והאחרון בסדרה - לחצו כאן!