1. שלב הינקות (גיל 0-1) – אמון לעומת חשדנות
השאלה הקיומית: "האם אני יכול לסמוך על העולם?"
מאחר שהתינוק תלוי באופן מלא באימו, כאן מתבסס האמון שלו בה ובאנשים שמטפלים בו באופן כללי, זאת בהתאם לאיכות הטיפול שקיבל. התינוק דורש אוכל, אהבה, חום, ביטחון וטיפוח, ואם האדם שמטפל בו לא מצליח להעניק לו אותם, התינוק יגדל להרגיש שהוא לא יכול לבטוח באנשים המבוגרים שבחייו. אם הילד מפתח אמון כמו שצריך, הוא ירגיש בטוח ומוגן בעולם, אולם אם יקבל טיפול שאינו עקבי, אם ההורים שלו לא יהיו פנויים אליו רגשית או אם הוא יחווה דחייה, זה יפתח אצלו חוסר אמון שיוביל לפחד ולאמונה שהעולם הוא מקום לא צפוי ומסוכן.
כמובן שאף ילד לא גדל עם תחושת ביטחון או ספקות מלאים ב-100%, לכן אריקסון מאמין שמה שצריך זה איזון בין השניים. כשאכן קיים איזון שכזה, התינוק זוכה בתחושת אמון בסיסי בזולת, יחד עם יכולת לפתח תקווה כשהוא חש מאוכזב. ניתן לראות את זה למשל במקרה שבו הילד מצליח להישאר רגוע גם אם ההורה מתרחק ממנו ונעלם מעיניו לרגע.
2. שלב הילדות המוקדמת (גיל 1-3) – אוטונומיה לעומת בושה
השאלה הקיומית: "האם זה בסדר להיות אני?"

כעת הילד מתחיל לבצע דברים מסוימים בעצמו וגם לקבל החלטות מסוימות שתואמות להעדפותיו. אם מאפשרים לילדים לקבל שליטה שכזו על עצמם, ניתן לעזור להם לזכות בתחושת עצמאות. זה נכון הן מבחינה נפשית והן פיזית, ואחד הדברים הקריטיים בשלב זה הוא היכולת של הילד ללמוד לשלוט על סוגריו.
עולה בפני הילד דילמה חשובה יותר ממה שנדמה לרבים – האם "להחזיק או להרפות" את הסוגרים, וזה מביע המון על יכולת השליטה של הילד, וכן משפיע על תחושת העצמאות שלו. כמובן שבו זמנית גם בחירת מזון, צעצועים או בגדים הן משמעותיות עבורו, אך בעיקרון, ילדים שנאבקים בשליטה על הסוגרים ושהוריהם מביישים אותם בנוגע לכך נותרים עם תחושת בושה ואי-מסוגלות, ולעומת זאת הצלחה מובילה לעצמאות.
3. שלב גיל המשחק (גיל 3-6) – יוזמה לעומת אשמה
השאלה הקיומית: "האם זה בסדר מבחינתי לזוז, לעשות ולפעול?"

בשלב הזה הילד מתחיל להפעיל כוח ולשליטה על העולם בעזרת משחק ובאינטראקציות חברתיות, והוא מאופיין בגילוי יוזמה וסקרנות. העצמאות שהילד זכה בה בשלב הקודם מרכזת אותו במאמצים להרחיק מתחרים פוטנציאלים, ולכן הוא עלול לפתח קנאה לאביו או לאימו ותחושת שנאה להורה השני, שנתפס כמתחרה שלו. הרצון של הילד בעצמאות וההתאהבות באחד ההורים עלולים להוביל להשפעה של רגשות אשמה, לכן ההורים צריכים לתמוך בילד, לאפשר לו ליזום ולא להגיב בחומרה על העוינות שהוא מפתח כלפי אחד ההורים.
מה שכן אפשר לעשות זה לכוון אותו למטרות מקובלות יותר ובאופן כללי לסייע לו להציב לעצמו מטרות. אם הוא יוכל לעשות את זה מבלי שיפריעו לו, מבלי שירגיש אשם ומבלי שיפחד מעונש, תהיה לו תחושת מטרה גם בהמשך החיים ואופי של מנהיג.
4. שלב החביון (גיל 6-12) – יצרנות וחריצות לעומת רגשי נחיתות
השאלה הקיומית בשלב החביון: "האם אני יכול להצליח בעולם של אנשים ודברים?"

הילד כעת מוצא את עצמו במסגרת חברתית שהיא מחוץ למשפחה – בית הספר – והוא מבין את החשיבות של עבודה יצרנית ואת תוצאותיה, כמו גם את הדרישה של החברה ממנו ליצרנות. הילד מתמודד עם המשימות שניתנות לו בבית הספר, ואם יתמודד היטב עם האחריות שמוטלת עליו, הוא ירכוש מיומנות, ועקב כך גם ערך עצמי ותחושת מסוגלות.
אם מנגד הוא ייכשל, הוא יסבול מרגשי נחיתות וחוסר מסוגלות עצמית, וירגיש בהמשך כאדם שנידון להיות בינוני. לכן עליכם לעודד את ילדכם למצוינות ולא לאפשר לו לוותר לעצמו, גם אם הוא מתקשה, מכיוון שהעידוד שלכם הוא מה שיאפשר לו להשקיע, להגיע להישגים והרגיש טוב עם עצמו בסופו של דבר. זכרו שיש לספק עידוד, לא לחץ ודחיפה מוגזמת, אחרת עלול להיגרם יותר נזק מתועלת.
5. שלב גיל ההתבגרות (גיל 12-18) – זהות לעומת טשטוש זהות
השאלה הקיומית: "מי אני ומה אני יכול להיות?"

הילד מתחיל לחוות שינויים גופניים והוא מחליף את הזהות שהייתה לו כילד בזהות של בוגר. זה למעשה שלב שמסכם את כל ארבעת השלבים הקודמים וכעת הילד צריך לגבש את כל המידע שצבר על מנת ליצור לעצמו אישיות, ולפי התיאוריה, גם את המיניות הרצויה לו. אם הוא לא יצליח לגבש זהות אישית כמתבגר, הוא יסבול מטשטוש זהות, שמוגדרת בתחושת בלבול בתפקידים וספק עצמי. זה עלול לגרום להרסנות, אדישות לסביבה ובעיות נוספות. למשל, הילד עלול לפתח זהות שלילית של עבריין, ולתייג את עצמו כאדם שעובר על חוקי החברה מתוך כוונת תחילה – כי זה מי שהוא רוצה להיות.
זה גם השלב שבו מורגש המרד בהורים, והמטרה של המרד הזה היא לבנות זהות אישית. לפי אריקסון, זהו תנאי הכרחי ליצירת קשר אינטימי עם בן או בת זוג בהמשך ללא חשש מאיבוד הזהות. אריקסון טוען שיש להתייחס בסלחנות למרד הנעורים הזה, מכיוון שהוא יוצר לא רק נאמנות עצמית, אלא גם נאמנות לזולת, וחשוב מאוד לקיום יחסים חברתיים תקינים. ובכל זאת, אי אפשר לאשר כל סוג של התנהגות מרדנית, ותוכלו ללחוץ כאן כדי להכיר כמה התנהגויות שלא כדאי לאשר ושצריך לטפל בהן בזמן.
6. שלב הבגרות המוקדמת (18-35) – אינטימיות לעומת בדידות
השאלה הקיומית: "האם אוכל לאחד את עצמי עם אדם אחר?"

כעת האדם הבוגר מבסס את עצמו בעזרת עבודתו ועל ידי ניתוק הקשרים התלותיים שהיו לו עד כה, כמו אלו שהיו לו למוסדות חינוכיים, אך גם להורים. הוא צריך להחליט דברים חשובים מאוד, כמו באיזה מקצוע יעסוק או מי יהיה בן או בת הזוג שאיתם יחלוק את חייו, וכאן עולה קונפליקט שבין הרצון להיות אדם ייחודי, לבין האינטימיות והקרבה של הזוגיות. בשלבים הקודמים לא היה כמעט שום חשש מאיבוד הזהות האישית עקב יצירת קשרים אינטימיים, אולם כעת האדם מבין שעליו "להקריב" משהו מעצמו כדי לקיים יחסים תקינים.
אם לא מתמודדים עם זה נכון, זה עלול להוביל לפחד מקשרים, לחוסר יכולת להחזיק בקשר לאורך זמן ואף לתחושת בדידות והסתגרות. מה שנדרש זה להרחיב את תחושת ה"אני", ללמוד שאינטימיות מצריכה אכפתיות ומחויבות, ורק אם האדם יקבל את זה, הוא ילמד כיצד לאהוב באמת.
7. שלב הבגרות (35-50) – פוריות לעומת קיפאון
השאלה הקיומית: "האם אוכל לגרום לחיי להיות חשובים?"

בשלב זה האדם חווה קונפליקט בין הצורך ביצירה ופיריון בכל תחום – בעבודה, בבית ובחברה – לבין העדר היצירה ותחושת קיפאון בחיים. אם האדם מפסיק לפתח עניין במסגרות חברתיות, בטיפוח צאצאים או בעיסוקו, זה סימן לכישלון בשלב זה, מה שנקרא בפי רבים "משבר אמצע החיים". לעומת זאת, פתרון חיובי בשלב זה יגרום לאדם להיות אכפתי ודואג יותר לסביבתו, וכן ישרה בו תחושת הישג. כדי לצלוח את השלב הזה צריך להמשיך לבנות את החיים ולא לעצור, ולהתרכז בקריירה ובמשפחה.
8. שלב הבגרות המאוחרת (גיל 50 ומעלה) – שלמות לעומת ייאוש
השאלה הקיומית: "האם זה בסדר – מה שהייתי?"
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: