מיד תועבר לדף המבוקש
נגישות
נגישות
נגישות
זוג נזירים, מאסטר ותלמידו, יצאו ממנזר אחד לבקר במנזר אחר. כמנהגם של נזירים, השניים הירבו בהליכה אך המעיטו בשינה, במזון ובדיבור. ביום השלישי של מסעם הגיעו השניים לנהר שוצף וראו על גדת הנהר אישה צעירה ונאה לבושה בבגדי כלולות, שביקשה את עזרתם בחציית הנהר. "אינני רוצה להרטיב את בגדי כלולותי" פנתה האישה אל המאסטר, שהיה נראה כבעל הסמכות מביניהם, "התוכל לשאת אותי בזרועתיך?"
התלמיד רצה לסרב בשם מורו, שכן לא יאה לו לאדם כה חשוב לשאת אדם אחר על גבו כחמור עבודה, אבל לפני שהספיק לומר מילה, הסכים המאסטר לשאת אותה. הרים המאסטר את האישה על כתפיו על מנת שבגדייה לא ירטבו וחצה איתה את הנהר. התלמיד הביט במאסטר שלו, וכדרכם של נזירים, שתק. חלפו שלושה ימים נוספים של הליכה בדממה מעיקה מאוד עבור התלמיד, והנזירים התקרבו אל יעדם ואף יכלו לראות אותו בקצה ההר.
לפני שהחלו לעלות בשביל המוביל למנזר, עצר התלמיד ואמר למורהו: "זהו, אני לא יכול להמשיך. אני לא יכול להבין איך עשית את זה? איך נשאת את האישה על כתפיך?" חייך המאסטר אל תלמידו ואמר לו: "עוד רחוקה דרכך אל התובנה". "מה קשורה התובנה שלי לאישה?" שאל התלמיד.
"התובנה היא הדבר שמבדיל ביני לבינך", אמר לו המאסטר, "אני הרמתי אישה על כתפי ונשאתי אותה במשך שלוש דקות מצד אחד של הנהר לצד השני. כשהגענו לגדה הורדתי אותה מכתפי ושכחתי אותה. אתה לעומת זאת ממשיך לשאת אותה כבר שלושה ימים..."
כך גם אנו - מסע (או בעיקר מעמסה) שסיימנו והורדנו מכתפינו - רצוי שנשכח. דברים שעברו, ואין להם השפעה על חיינו העתידיים, לא צריכים להטריד אותנו יותר - איננו צריכים לשאת על כתפינו את שגיאות העבר ולא צריכים לשאת בליבנו את יסורי העבר - אלא להביט אל המחר מתוך תקווה וידיעה ששם טמון גורלנו...
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: