הומור וסאטירה

לאברהם בן ה-80 היה מנהג קבוע בכל יום שישי בבוקר, להיפגש עם חבריו הטובים והוותיקים לכוס קפה באחת ממסעדות העיר ולדבר על כל נושא שבעולם החל מפוליטיקה וספורט, ועד להעלאת זיכרונות מהעבר. לאחד ממפגשי הקפה האלו אברהם הגיע בדיוק אחרי שעבר עקירת שיניים מורכבת והתאמת שיניים תותבות, וביום הזה הוא בקושי היה יכול לדבר. בשבוע שלאחר מכן הוא כבר הצליח לדבר במשך כעשר דקות, והוא תרם משפט לשיחה מפעם לפעם. שבועיים לאחר העקירות אברהם דיבר במשך כ-20 דקות ואף סיפר סיפור או שניים לחבריו. שלושה שבועות אחרי הפגישה עם רופאי השיניים אברהם לא הפסיק לדבר במשך כל המפגש, נכנס לדבריהם של חבריו בהתלהבות ללא הרף והיה לו מה להגיד על כל דבר ונושא שרק עלה. חבריו היו מאוד מבולבלים מהתנהגותו של אברהם והם החליטו לשאול אותו על כך במפגש שנערך שבוע לאחר מכן. "תגיד לנו אברהם, מה קרה לך בשבועות האחרונים? קודם אתה בקושי מוציא מילה מהפה ואחר כך אי אפשר להשתיק אותך לרגע!" "יש לזה הסבר מאוד פשוט" הוא ענה, "בשבוע הראשון כאבו לי החניכיים ובקושי יכולתי לדבר, אז כמעט ולא אמרתי כלום. בשבוע השני התחלתי להתרגל לשיניים החדשות שלי והכאב ירד אז יכולתי לדבר יותר." "אבל איך קפצת ממצב כזה ללדבר בלי הפסקה במשך כמעט כל היום???" "כי בשבוע שעבר לקחתי בטעות את השיניים התותבות של אשתי..."

כמדי בוקר, דוד נוהג לקום לפני שאשתו הילה מתעוררת ולהכין לה ארוחת בוקר גדולה שכוללת 2 ביצי עין הפוכות, סלט ישראלי חתוך גס וכוס קפה גדולה. בוקר אחד, אשתו התפרצה לפתע למטבח בהפתעה: "זהירות!" היא צעקה, "אתה תרסק את הביצים, תעשה את זה ביותר בעדינות!" דוד היה מופתע מעצם העובדה שאשתו קמה לפני שהשעון המעורר צלצל ומההיסטריה שלה, אך הקשיב לה מבלי לומר מילה. "תוסיף עוד שמן למחבת לפני שהביצים ידבקו!" גערה בו הילה בזעם. דוד הביט בה בתדהמה אבל המשיך לעשות כדבריה. "אלוהים אדירים הביצים עוד רגע נהרסות! מה קורה איתך?! עוד שמן, עוד שמן!", היא המשיכה. כשהוא מופתע מן התגובות, החליט דוד להניח לביצים ועבר להכין את סלט הירקות שלו. "אתה לא נורמלי!" צעקה הילה, "אתה לא רואה שאתה עוד רגע נחתך מהסכין? איך אפשר לסמוך עליך?! מי לימד אותך להשתמש בסכין חיתוך?" אחרי שספג את תגובתה בשקט, הוא המשיך להכנת הקפה. "למה אתה שם כל כך הרבה חלב בנס קפה, אתה נפלת על הראש?!" דוד הפסיק הכל, הביט בה בזעם ושאל: "מה קורה איתך? אני עושה את זה מדי יום! מה לעזאזל גורם לך לחשוב שאני לא יודע להכין ארוחת בוקר?" אשתו הביטה בו במבט שליו ואמרה: "רק רציתי שתראה איך זה מרגיש כשאני נוהגת ואתה יושב לידי".

ד"ר לוי היה גינקולוג במשך 25 שנה והוא הרגיש שהעבודה שלו כבר הפכה לחלק בלתי נפרד ממנו, לכן הגיע הזמן לעשות הסבת מקצוע. למרבה ההפתעה של כל חבריו, הוא החליט להירשם ללימודי מכונאות רכב. "אחרי שעבדתי במשך כל כך הרבה שנים ב'תיקון' גוף האישה, המכונה המורכבת ביותר בעולם, אין לי ספק שאני אצליח להתמודד עם העבודה הזאת." הוא אמר, ונרשם ללימודי מכונאות בביטחון גמור שהוא יסיים אותם בהצטיינות וללא שום קושי. בסוף מסלול ההכשרה ניתנה לכל התלמידים משימה: לתקן בעיה מורכבת במנוע של מכונית. לכל תלמיד ניתן ציון מ-0 עד 100 על סמך המקצועיות והמהירות, וכמובן שגם על התקינות של המנוע. אחד אחרי השני כל התלמידים ביצעו את המבחן וכולם קיבלו ציונים בין 50 ל-80. כאשר הד"ר ניגש למשימה הוא עשה זאת בביטחון של רופא מנוסה, פירק בעדינות כל חלק וחלק, עבד במיומנות עם כלי העבודה השונים והצליח להגיע לכל פינה נסתרת במנוע של המכונית. לאחר שסיים הוא ניגש בגאווה רבה למדריך וקיבל ממנו דף משוב עם ציון מפתיע מאוד, אפס מאופס. "מה זה הדבר הזה?! אין לך בושה?" אמר ד"ר לוי למדריך, "אני עשיתי בדיוק את מה שהיה צריך! אני הייתי גינקולוג במשך שנים! נראה לך שאני לא יכול להיות מוסכניק?!". "מר לוי תירגע", אמר המדריך, "אין לי מילה רעה להגיד על התיקון עצמו, קיבלת 50 נקודות מלאות על הטכניקה ו-50 נקודות מלאות על תקינות המערכת בסיום. אני נשבע לך שבחיים לא ראיתי מישהו עובד ככה. הבעיה היא שירדו לך 100 נקודות על הזמן שזה לקח לך". "ברור שזה ייקח לי הרבה זמן! איך אתם מצפים ממני לעשות את זה יותר מהר?". "בפעם הבאה תנסה שלא לעשות את כל התיקונים דרך האגזוז...".

איציק תמיד החשיב את עצמו לגבר שבגברים, אדם שלא מפחד מאתגר, ממאמץ ובטח שלא מכאב. לכן לא הייתה לו שום בעיה להיכנס בביטחון אל המרפאה של רופא השיניים שלו לצורך טיפול עקירה... לאחר שאיציק נכנס והתיישב בכיסא הטיפולים, הרופא החל להכין את המזרק עם חומר ההרדמה שאותו תכנן לתת לאיציק לפני הטיפול. "ד"ר עזוב את המזרק הזה... אני לא סובל מחטים וגם ככה הכאב לא מפחיד אותי", אמר איציק. למשמע ההערה הזאת הרופא הניח את המזרק בצד, והרים מסיכת נשימה שהייתה מחוברת לבלון של גז צחוק. "ד"ר עזוב את השטויות האלה... גז צחוק זה בדיחה יותר גדולה מהעקירה הזאת". "אוקי אז אתה לא מוכן לקבל זריקה וגם לא גז צחוק" אמר רופא השיניים, "אתה תסכים לקחת כדור?" "ד"ר על מה אתה מדבר? איזה כדור נגד כאבים אני אקח עכשיו שישפיע לפני שנסיים כבר עם הטיפול הזה?" "ויאגרה." "מה?!" אמר איציק ההמום, "ממתי ויאגרה זה כדור נגד כאבים?" "זה לא כדור נגד כאבים" השיב הרופא, "אבל אם תיקח כדור אחד לפחות יהיה לך במה להחזיק בזמן שאני עוקר לך את השן".

דודי ושני נשואים באושר מזה שנתיים, אך מאז ששני החלה לעבוד שעות נוספות, דודי שם לב שהוא והיא רבים בלי הפסקה. לאחר זמן רב של התמודדות עם המצב, דודי החליט לעשות מעשה ומבלי ששני ידעה על כך, הוא נפגש עם יועצת נישואים כדי ללמוד כיצד ניתן לפתור את משבר הזוגיות שלהם. "מה לפי דעתך הבעיה?", שאלה יועצת הנישואים את דודי. "אני פשוט לא יודע מה לעשות. אישתי קורעת את עצמה בעבודה. אני יודע שהיא גם ממשיכה לעשות המון בבית וכל הלחצים האלה גורמים לה להיות חסרת סבלנות. אז לא משנה מה אני עושה, היא רבה איתי כל הזמן בלי שום סיבה", השיב דודי בייאוש. היועצת הרהרה לרגע במצב ולבסוף אמרה: "יש לי רעיון מעולה בשבילך. בפעם הבאה שאשתך חוזרת מהעבודה, תכין לעצמך כוס תה קמומיל ותגרגר בגרון כל לגימה לפני שאתה בולע". "ל... לגרגר תה קמומיל? זה הפתרון?", שאל דודי בהיסוס. "כן", השיבה היועצת, "תשתדל לגרגר את התה בכל פעם שאתה לוגם ממנו ולפחות עד שתסיים כחצי כוס". לאחר שבוע דודי נפגש בשנית עם יועצת הנישואים כשהוא שמח ונלהב: "זה היה רעיון מבריק! זה פשוט עבד! כל פעם כשאישתי נכנסה הביתה, גרגרתי את התה בגרון והיא אפילו לא ניסתה לריב איתי!" כשהיא שמחה ומרוצה השיבה לו היועצת: "אתה רואה? זה מה שקורה כשמדברים פחות ומקשיבים יותר!"

ליוסי החקלאי היה כשרון מיוחד, הוא ידע לשקם חוות ישנות ולגרום ליבול לפרוח איפה שפעם כלום לא גדל. הידיעה על הכישרון של יוסי נדדה עד אמריקה, שם ביקשו ממנו אנשי קהילה מקומית קטנה לשקם חווה נטושה שבעליה המקוריים נפטר. יוסי לא היסס לרגע ועלה על המטוס הראשון לאמריקה הגדולה כדי להתמודד עם האתגר. כשהגיע לעיירה ראה יוסי שהחווה הנטושה הייתה מלאה בעשבים יבשים, הבית התפורר, כל הציוד היה שבור וחלוד, גדרות הרוסות הקיפו את כל המתחם ושום דבר לא צמח או רעה בשדות. יוסי לא התרגש לרגע והתחיל לעבוד. זמן קצר לאחר שיוסי הגיע לחווה הכומר של העיירה עצר במקום כדי לברך את הדייר החדש: "מי ייתן ואתה וישו תעבדו יחד כדי ליצור את חוות החלומות!". יוסי הנהן בראשו בתודה לעבר הכומר והמשיך בעבודה הנמרצת שלו. אחרי כמה חודשים, הכומר חזר לחווה כדי לשאול לשלומו של יוסי והוא לא האמין למראה עיניו... בית החווה שופץ לגמרי והיה במצב מעולה, חיות המשק שגשגו ואכלו בשמחה עשב ירוק שגדל לצד עצי פרי עמוסים בכל טוב שנשתלו בתוך שטח מגודר היטב. "מדהים!" אמר הכומר, "תראה איזה דברים נפלאים אפשר לעשות כשישו עובד לצדך!" "זה נכון כבוד הכומר" השיב יוסי, "אבל תזכור איך החווה נראתה כשישו עבד פה לבד..."

כשרותי הקטנה בת ה-5 הגיעה לבקר את סבתא דבי היא התקבלה בחיבוקים ונשיקות וכמובן שגם בבובה חדשה. בזמן שרותי שיחקה עם הבובה, סבתה חזרה למטלות הבית השונות. "סבתא", שאלה לפתע רותי, "למה את עושה את כל הדברים האלה לבד? אין לך חבר שיעזור לך?" סבתא דבי ענתה: "אני כבר לא צריכה אף אחד שיעזור לי... היו לי כבר מספיק גברים ואנשים בחיים. היום יש לי את הטלוויזיה שלי. אני יכולה לשבת בחדר שלי ולצפות בה כל היום, היא אף פעם לא משעממת אותי, כשעצוב לי היא מצחיקה אותי, אני לומדת ממנה המון דברים והיא תמיד גורמת לי להרגיש טוב. בעצם אפשר להגיד שהטלוויזיה היא החבר שלי". "אז אולי נלך ונראה קצת טלוויזיה עכשיו?" שאלה רותי. הסבתא הסכימה והשתיים נכנסו לחדר השינה, התיישבו על המיטה והדליקו את הטלוויזיה, אך למרבה ההפתעה היא לא עבדה וכל מה שהשתיים ראו הוא מסך כחול והודעת שגיאה. "שוב הדבר הזה?!" אמרה הסבתא בכעס, קמה והחלה לבדוק את חיבורי הכבלים של הטלוויזיה. בזמן שהיא עשתה זאת לפתע נשמעה דפיקה בדלת. "לכי תפתחי את הדלת בבקשה, אני רק אנסה לסדר פה את כל החוטים האלה" אמרה הסבתא, והחלה להכות את צידה האחורי של הטלוויזיה בתקווה שהיא תחזור לחיים. רותי פתחה את הדלת וראתה את מר גליקמן השכן, שביקש לדבר עם סבתה. "סבתא עסוקה כרגע עם חבר שלה בחדר השינה", היא אמרה לו. "בכלל לא ידעתי שיש לה חבר", השיב מר גליקמן, "את חושבת שהיא תסיים בקרוב?" "אני חושבת שזה עוד ייקח לה הרבה זמן, כשיצאתי מהחדר היא עדיין דפקה אותו מאחורה..."

דני הוא פסיכולוג ילדים במקצועו ובמקביל הוא גם אב במשרה מלאה לזוג תאומים זהים ומתוקים. למראית עין, כמעט ולא ניתן להבדיל ביניהם למעט הבדל אחד עצום – אחד התאומים הוא אופטימיסט מטבעו שתמיד מצליח לראות את חצי הכוס המלאה ואילו השני הוא פסימיסט שתמיד שוקע במרה השחורה. ערב לפני יום ההולדת של ילדיו, החליט דני לערוך ניסוי קצרצר בשביל לראות עד כמה גדולים ההבדלים בין שני התאומים. בזמן שהם היו בבית הספר, הוא הניח בחדרו של התאום הפסימיסט שלל צעצועים חדשים ונוצצים, ואילו בחדרו של התאום האופטימיסט הוא שם שקית צבעונית ובתוכה גללים של סוס. כששני ילדיו חזרו מבית הספר, ניגש דני לחדרו של כל אחד מן התאומים בשביל לראות את תגובתם. בחדרו של התאום אשר רואה הכל באופן שלילי, הופתע דני לראות כיצד בנו בוכה ומתייפח: "מה קרה?", שאל דני בדאגה. "יש לי המון משחקים חדשים", מירר ילדו בבכי. "עכשיו אני צריך לקרוא מלא מדריכים בשביל לדעת איך לשחק בהם, לדאוג להחליף להם סוללות כשצריך וגם ככה בסופו של דבר הם ייהרסו ויישברו!". לאחר שהרגיעו, ניגש דני אל חדרו של התאום והופתע עוד יותר לראות את אחיו צוהל בששון ובשמחה למראה השקית הצבעונית עם גללי הסוס. "איזה יופי לראות אותך מאושר ככה!" אמר דני בסמוך לדלת חדרו של בנו. "מה קרה? על מה כל השמחה?" שאל בסקרנות. "תראה אבא!", אמר בנו. "הסוס שקנית השאיר לי הפתעות בכל החדר, עכשיו אני רק צריך למצוא אותו!". מוסר ההשכל: החיים מורכבים מאוסף האירועים המתרחשים בחיינו ומהאופן שבו אנו חווים ומפרשים אותם. אנחנו לא יכולים לשלוט בדברים שקורים לנו, אך אנו בהחלט יכולים לשנות ולו במעט, את אופן ההסתכלות שלנו עליהם וכך החיים יהפכו לצבעוניים ומהנים יותר!

לבני היקר, וגם לדבר הזה שאיתה התחתנת, שלום. שנה טובה ואל תדאג לי, אני בסדר גמור, בהתחשב בעובדה שאני לא יכולה לנשום או לאכול וכואב לי בכל הגוף. מה שחשוב זה שיהיה לך חג שמח איפה שאתה נמצא עכשיו, רחוק מאוד מאמא שלך. אני מצרפת את עשרת השקלים האחרונים שלי למכתב, אני מקווה שתבזבז אותם על הנכדים שלי. אלוהים יודע שהאמא שלהם אף פעם לא קונה להם משהו נחמד או מבשלת להם כמו שצריך. הם נראים כל כך רזים בתמונות, הילדים המסכנים. תודה רבה לך על הפרחים ששלחת לי ליום ההולדת. היה כל כך קשה לך לבוא לבקר? שמתי אותם בפריזר, שיישארו טריים עד שתצטרך אותם בשביל הקבר שלי. ובכן בני, הגיע הזמן שאני אזחל למיטה לישון, איבדתי את מקל ההליכה שלי בשבוע שעבר כשרדפתי אחרי ג'וקים, אבל אל תדאג לי. התרגלתי לשבת בחושך, כי אתה גר רחוק ואין מי שיחליף את הנורה שנשרפה. גם התרגלתי לקור מאז שהמזגן התקלקל ואין מי שיתקן אותו. יש לזה יתרונות, המיטה הקפואה בבית האבות כל כך קרה, שאני לא מרגישה את הכאבים בעצמות. אל תחשוב על לשלוח לי כסף, אני יודעת שאתה צריך אותו בשביל החופשות המשפחתיות היקרות אליהן אתה נוסע כל שנה. תמסור את כל אהבתי לנכדים המתוקים שלי וד"ש לזאת, איך שקוראים לה עם השורשים השחורים, שבגללה אתה לא גר איתי יותר... שנה טובה, אמא.

במשך כל 30 השנים שבהן הוא היה החזן בבית הכנסת של עירו, שמואל תמיד היה רואה את אליהו הזקן יושב ומתפלל במקומו הקבוע בכל יום. אך זמן קצר לאחר יום הולדתו ה-95, אליהו הפסיק להגיע לבית הכנסת... שמואל חשב בהתחלה שמדובר באירוע זניח, שכן מדובר באדם מבוגר מאוד, אך ככל שהימים עברו הוא הפך ליותר ויותר מודאג עד שיום אחד הוא החליט ללכת לביתו של אליהו ולדרוש בשלומו. למרבה הפתעתו של שמואל, כשהוא הגיע לביתו של אליהו היה זה הזקן בכבודו ובעצמו שפתח לו את הדלת כשחיוך גדול על פניו. לאחר חילופי דברים קלים, שאל אותו שמואל: "אמור לי אליהו, אין מאמין אדוק יותר ממך בקהילתנו, במשך 30 שנה ראיתי אותך בבית הכנסת כמעט מדי יום וכעת אתה נעלמת מבלי להגיד מילה. מדוע אינך מגיע יותר להתפלל איתנו?". אליהו הזקן הנמיך את טון הדיבור שלו וסימן לשמואל להתקרב אליו, "אני אסביר לך בדיוק מה קרה..." הוא אמר לו. "כשהגעתי לגיל 85 ציפיתי שאלקח אל השמיים בכל יום, אך למרות זאת המשכתי להגיע לבית הכנסת במקום להישאר בבית ולנוח כדי להבטיח את יחסיי הטובים עם בורא עולם. בגיל 90 הבנתי שכנראה זכיתי בחסדו, והמשכתי להגיע לבית הכנסת כדי להודות לו אך המשכתי לצפות למותי בכל יום. לפני כמה ימים, כשהגעתי לגיל 95, הבנתי שיושב במרומים כנראה קצת עסוק, ואין לו זמן לקבל את תודתי או לאסוף אותי לחיקו". "אני לא מבין מה הבעיה" אמר שמואל המבולבל, "אתה זכית לאריכות ימים וזה נראה שאתה בריא כשור למרות גילך המופלג, אז למה לא להגיע לבית הכנסת, להתפלל ולהגיד ליושב במרומים תודה?". "תראה..." אמר אליהו, "בשל גילי המתקדם אני מצפה למותי כבר הרבה מאוד זמן, אבל אם הקב"ה שכח אותי אני לא בדיוק להוט להזכיר לו...".

מעיין ומשה היו נשואים במשך 20 שנה, ועל פני השטח מצב הזוגיות שלהם היה מדהים; היו להם שני ילדים מקסימים, עבודות יציבות, בית גדול ושפע של חברים טובים. הייתה רק בעיה אחת... בכל פעם שהם קיימו יחסי מין, משה התעקש לכבות את האור בחדר השינה. הוא עשה זאת כשהם רק הכירו, בליל הכלולות שלהם, ובכל פעם שבני הזוג שכבו לאחר מכן. למרות שמעיין ביקשה ממנו פעמים רבות לשנות את ההרגל הזה, היא לא הצליחה לגרום לבעלה לעשות איתה אהבה באור. בשלב מסוים למעיין נמאס מהאובססיה של בעלה, והיא החליטה לקחת את העניינים לידיים שלה. באחד מלילות החורף הקרים, בעודם שוכבים זה עם זו, שלחה מעיין את ידה אל מתג האור במהירות ונדהמה ממה שהיא ראתה. בעלה "האהוב" ישב על המיטה כשהוא עדיין לבוש בתחתונים ובידו אביזר מין שבאמצעותו הוא עינג אותה. "מה זה אמור להיות?! חשבתי שאתה אוהב אותי! בגלל זה לא הסכמת שנדליק את האור במשך כל השנים האלו? אתה רוצה להגיד לי שבכל הזמן שאנחנו נשואים אף פעם לא שכבנו? תסביר את עצמך תיכף ומיד!" משה היה שקט במשך כמה שניות ולבסוף הביט היישר לתוך עיניה של אשתו ואמר בקול רגוע: "אין לי בעיה להסביר את מה שעשיתי במשך כל השנים האלו, אבל אחרי זה את תצטרכי להסביר לי איך יש לנו שני ילדים..."

ביום בהיר אחד, בעודה הולכת ברחוב, הרגישה רינה בת השישים כאב פתאומי בחזה והתמוטטה על הרצפה. היא הובלה במהירות לבית החולים, שם התגלה שעל הרופאים לערוך ניתוח מידי כדי להציל את חייה. בעודה שוכבת חסרת הכרה על שולחן הניתוחים, רינה לפתע הרגישה את עצמה עומדת לצד הרופאים. היא ראתה אותם עובדים במרץ כדי להציל את חייה ולפתע היא שמה לב שלצידה עומד לא אחר מאשר מלאך המוות. "זהו? זה הסוף שלי?" היא שאלה אותו. "עדיין לא", אמר מלאך המוות, "את תחיי עוד לפחות 20 שנה". ולאחר דברים אלו הוא נעלם ורינה איבדה את הכרתה... הדבר הבא שרינה זכרה הוא שהיא שכבה על מיטה בבית החולים כשהרופאים שלה העירו אותה וסיפרו לה שהניתוח עבר בהצלחה. הם סיפרו לה שהיא הייתה קרובה מאוד למוות, אבל במזל גדול מאוד היא זכתה בחייה מחדש. רינה זכרה היטב את מה שהיא חוותה בזמן הניתוח, ולכן היא החליטה לקחת ברצינות את דברי הרופאים ולחיות את 20 השנים שנשארו לה בצורה הטובה ביותר ומבלי לחסוך מעצמה דבר. לאחר שהיא החלימה מהניתוח, היא החליטה להישאר בבית החולים ולבקש מהרופאים הרמת פנים, הסרת משקפיים, זריקות קולגן, ניתוח אף, הסרת שיער, שאיבת שומן והגדלת חזה. היא אפילו ביקשה שספר יגיע במיוחד לבית החולים כדי לצבוע לה את השיער. וכך, אחרי תקופה ארוכה בבית החולים, רינה יצאה מהדלת הראשית כשהיא נראית צעירה יותר ב-20 שנה; גופה חטוב ומלא בכל המקומות הנכונים, שיערה שופע צבע וחיוך ענק על פניה. 5 דקות לאחר מכן רינה חשה כאב פתאומי בחזה והתמוטטה על הרצפה. פעם נוספת היא פתאום הרגישה שהיא עומדת ליד גופה בעוד צוות בית החולים מיהר להכניס אותה בחזרה פנימה, אך למרבה הצער הם לא היו מהירים מספיק ורינה נפטרה בדרך לחדר הניתוחים. פעם נוספת היא ראתה לצידה את מלאך המוות... "מה זה אמור להיות?! איך יכול להיות שאני מתה??? בפעם הקודמת אמרת לי שיש לי לפחות עוד 20 שנה!" מלאך המוות הסתכל עליה לרגע בפליאה ואמר: "רינה?! זאת את?! בכלל לא זיהיתי אותך..." מסקנה: אין שום דבר רע בטיפוח עצמי והקפדה על מראה, אבל אם אתם רוצים לחיות את החיים שלכם כמו שצריך, תחיו אותם כמו מי שאתם ואל תנסו להיות אף אחד אחר!

אבי ואיציק היו חברים טובים במשך שנים ארוכות, וכמעט בכל מפגש אבי תמיד היה מספר לאיציק על הבעיות והמריבות שהיו לו עם אשתו על בסיס כמעט יומי. בכל פעם איציק היה מרגיע את אבי ונותן לו כמה עצות, אך הוא אף פעם לא חלק איתו סיפורים דומים מחיי הנישואין שלו. יום אחד אבי החליט שהוא פשוט חייב לשאול את איציק למה הוא אף פעם לא מתייעץ איתו על בעיות ומשברים מחיי הזוגיות שלו. "זה פשוט בגלל שאנחנו לא רבים", סיפר לו איציק. "זה לא ייתכן", אמר אבי, "אין דבר כזה זוג נשוי שלא רב". "בעיקרון אתה צודק, אבל במקרה שלנו יש לי ולאשתי משהו מיוחד שעוזר לנו", אמר איציק. "אז אולי תספר לי מה זה כדי שגם אני סופסוף אקבל קצת נחת מהנישואים שלי?" "במקרה שלך זה כבר מאוחר יותר. הסוד לנישואים בלי ריבים קשור לדברים בעבר שלי ושל אשתי". "ומה זה הסוד הגדול הזה?" "השכלה", השיב איציק. "מה זאת אומרת השכלה? איזה קשר יש בין זה לבין נישואים?!" שאל אבי בתסכול. "לאשתי ולי יש מערכת יחסים בלי ריבים כי כל אחד מאתנו למד משהו אחר״ ענה לו איציק, ״לה יש תואר בתקשורת ואני למדתי משחק ותיאטרון. בגלל זה בכל פעם שמשהו מפריע לה היא מתקשרת איתי בצורה מעולה, מדברת במשך שעות ומסבירה לי על כל דבר קטן שמפריע לה לפחות ארבע פעמים". "ומה אתה עושה?" תמה אבי, ואיציק אמר לו בחיוך: ״אני משחק אותה כאילו שאני מקשיב, ככה כולם מרוצים!"

חזי, חיים ודוד תמיד היו יושבים ביחד בקיוסק השכונתי לפחות פעם אחת בכל שבוע לקפה וסיגריה, ובכל פעם שנפגשו הם היו מדברים על כל נושא שבעולם, מכדורגל ועד לשיחות על החיים. באחד מהמפגשים עלתה השאלה מה כל אחד מאנשי החבורה היה עושה לו היו נשארים לו רק עוד 4 שבועות לחיות... חיים התחיל ואמר: "אני אלך לבית הכנסת בכל יום, אתפלל ואבקש סליחה על כל הדברים הרעים שאי פעם עשיתי. בשאר הזמן אני אתנדב ואנסה לעזור לנזקקים כמה שיותר". חבריו הנהנו בראשם והסכימו שמדובר בתוכנית מעולה, ושחשוב מאוד לנקות את המצפון ולעזור לזולת כמה שיותר לפני שעוברים לעולם הבא. דוד המשיך ואמר: "הרעיון שלך טוב, אבל אני לא הייתי מבזבז זמן על זרים והייתי פשוט משקיע את כל זמני בבילוי עם המשפחה. בטח הייתי לוקח את הילדים לאיזו חופשה מדהימה או מתפטר מהעבודה ומבלה איתם בבית את כל ארבעת השבועות האלה". פעם נוספת כל החברים הסכימו שמדובר בתוכנית מעולה, ושהילדים הם באמת אחד מהדברים החשובים ביותר בעולם. חזי חשב במשך דקות ארוכות עד שלבסוף אמר: "אני הייתי מתקשר אל חמותי, בא אליה הביתה ולוקח אותה ואת אשתי בגרוטאה הישנה הזאת שהיא נוהגת עליה לטיול בכל רחבי הארץ. אני אשבור את הרדיו, נישן כל לילה בשטח, נאכל טונה ולחם, אני אפסיק לעשן וכל הדרך אני אסע רק על 60 קמ"ש". שני חבריו היו מבולבלים לחלוטין ולאחר רגע ארוך של שתיקה, חיים לבסוף שאל את חזי למה הוא ירצה לבלות ככה את החודש האחרון של חייו. "אהה זה קל מאוד להסביר", ענה חזי, "נכון אומרים שהזמן טס כשאתה נהנה? אז לפי כמות הסבל שאני הולך לחטוף, ה-4 שבועות האלה יעברו לי כמו 4 שנים!"

לאחר שחיכו לזה זמן רב, בעל ואישה צעירים שזה עתה נישאו הגיעו סופסוף לסוויטת ירח הדבש שלהם. האישה נראתה קצת מהורהרת ומרוחקת אז בעלה הלהוט התיישב לידה כדי לנסות ולהרגיע אותה. "הכל בסדר?" שאל הבעל, "כן" ענתה האישה, "פשוט יש לי מעט חששות לקראת העתיד", המשיכה. "אז דברי איתי יקירתי... ספרי לי מה מכביד על ליבך!" השיב הבעל בציפייה לעבור את השאלות ולהתקדם לשלב יותר מהנה. האישה הסתכלה עליו ואמרה: "אם כך... יש לי כמה שאלות חשובות ואני רוצה שתהיה כן איתי. אחרי זה נוכל... להמשיך". בעל: "סוף כל סוף! הגיע הזמן באמת!" אישה: "אתה רוצה שאני אעזוב?" בעל: "לא! אל תחשבי על זה אפילו!" אישה: "אתה אוהב אותי?" בעל: "כמובן! מאז ומתמיד ולא אפסיק לעולם!!!" אישה: "האם אי פעם בגדת בי?" בעל: "לא! למה שאני אעשה דבר שכזה בכלל?" אישה: "האם אתה מוכן לנשק אותי?" בעל: "בכל הזדמנות שתהיה לי!" אישה: "האם אי פעם תצעק עלי?" בעל: "כמובן שלא! את משוגעת?!" אישה: "האם אני יכולה לסמוך עליך?" בעל: "כן..." אישה: "הו יקירי!" זה היה לפני שנות נישואים רבות... רוצים לדעת איך הזוג הזה נשמע לאחר 20 שנים יחד? פשוט קראו את השיחה ביניהם מלמטה למעלה!