הומור וסאטירה

כמדי בוקר, דוד נוהג לקום לפני שאשתו הילה מתעוררת ולהכין לה ארוחת בוקר גדולה שכוללת 2 ביצי עין הפוכות, סלט ישראלי חתוך גס וכוס קפה גדולה. בוקר אחד, אשתו התפרצה לפתע למטבח בהפתעה: "זהירות!" היא צעקה, "אתה תרסק את הביצים, תעשה את זה ביותר בעדינות!" דוד היה מופתע מעצם העובדה שאשתו קמה לפני שהשעון המעורר צלצל ומההיסטריה שלה, אך הקשיב לה מבלי לומר מילה. "תוסיף עוד שמן למחבת לפני שהביצים ידבקו!" גערה בו הילה בזעם. דוד הביט בה בתדהמה אבל המשיך לעשות כדבריה. "אלוהים אדירים הביצים עוד רגע נהרסות! מה קורה איתך?! עוד שמן, עוד שמן!", היא המשיכה. כשהוא מופתע מן התגובות, החליט דוד להניח לביצים ועבר להכין את סלט הירקות שלו. "אתה לא נורמלי!" צעקה הילה, "אתה לא רואה שאתה עוד רגע נחתך מהסכין? איך אפשר לסמוך עליך?! מי לימד אותך להשתמש בסכין חיתוך?" אחרי שספג את תגובתה בשקט, הוא המשיך להכנת הקפה. "למה אתה שם כל כך הרבה חלב בנס קפה, אתה נפלת על הראש?!" דוד הפסיק הכל, הביט בה בזעם ושאל: "מה קורה איתך? אני עושה את זה מדי יום! מה לעזאזל גורם לך לחשוב שאני לא יודע להכין ארוחת בוקר?" אשתו הביטה בו במבט שליו ואמרה: "רק רציתי שתראה איך זה מרגיש כשאני נוהגת ואתה יושב לידי".

חזי, חיים ודוד תמיד היו יושבים ביחד בקיוסק השכונתי לפחות פעם אחת בכל שבוע לקפה וסיגריה, ובכל פעם שנפגשו הם היו מדברים על כל נושא שבעולם, מכדורגל ועד לשיחות על החיים. באחד מהמפגשים עלתה השאלה מה כל אחד מאנשי החבורה היה עושה לו היו נשארים לו רק עוד 4 שבועות לחיות... חיים התחיל ואמר: "אני אלך לבית הכנסת בכל יום, אתפלל ואבקש סליחה על כל הדברים הרעים שאי פעם עשיתי. בשאר הזמן אני אתנדב ואנסה לעזור לנזקקים כמה שיותר". חבריו הנהנו בראשם והסכימו שמדובר בתוכנית מעולה, ושחשוב מאוד לנקות את המצפון ולעזור לזולת כמה שיותר לפני שעוברים לעולם הבא. דוד המשיך ואמר: "הרעיון שלך טוב, אבל אני לא הייתי מבזבז זמן על זרים והייתי פשוט משקיע את כל זמני בבילוי עם המשפחה. בטח הייתי לוקח את הילדים לאיזו חופשה מדהימה או מתפטר מהעבודה ומבלה איתם בבית את כל ארבעת השבועות האלה". פעם נוספת כל החברים הסכימו שמדובר בתוכנית מעולה, ושהילדים הם באמת אחד מהדברים החשובים ביותר בעולם. חזי חשב במשך דקות ארוכות עד שלבסוף אמר: "אני הייתי מתקשר אל חמותי, בא אליה הביתה ולוקח אותה ואת אשתי בגרוטאה הישנה הזאת שהיא נוהגת עליה לטיול בכל רחבי הארץ. אני אשבור את הרדיו, נישן כל לילה בשטח, נאכל טונה ולחם, אני אפסיק לעשן וכל הדרך אני אסע רק על 60 קמ"ש". שני חבריו היו מבולבלים לחלוטין ולאחר רגע ארוך של שתיקה, חיים לבסוף שאל את חזי למה הוא ירצה לבלות ככה את החודש האחרון של חייו. "אהה זה קל מאוד להסביר", ענה חזי, "נכון אומרים שהזמן טס כשאתה נהנה? אז לפי כמות הסבל שאני הולך לחטוף, ה-4 שבועות האלה יעברו לי כמו 4 שנים!"

אבי ואיציק היו חברים טובים במשך שנים ארוכות, וכמעט בכל מפגש אבי תמיד היה מספר לאיציק על הבעיות והמריבות שהיו לו עם אשתו על בסיס כמעט יומי. בכל פעם איציק היה מרגיע את אבי ונותן לו כמה עצות, אך הוא אף פעם לא חלק איתו סיפורים דומים מחיי הנישואין שלו. יום אחד אבי החליט שהוא פשוט חייב לשאול את איציק למה הוא אף פעם לא מתייעץ איתו על בעיות ומשברים מחיי הזוגיות שלו. "זה פשוט בגלל שאנחנו לא רבים", סיפר לו איציק. "זה לא ייתכן", אמר אבי, "אין דבר כזה זוג נשוי שלא רב". "בעיקרון אתה צודק, אבל במקרה שלנו יש לי ולאשתי משהו מיוחד שעוזר לנו", אמר איציק. "אז אולי תספר לי מה זה כדי שגם אני סופסוף אקבל קצת נחת מהנישואים שלי?" "במקרה שלך זה כבר מאוחר יותר. הסוד לנישואים בלי ריבים קשור לדברים בעבר שלי ושל אשתי". "ומה זה הסוד הגדול הזה?" "השכלה", השיב איציק. "מה זאת אומרת השכלה? איזה קשר יש בין זה לבין נישואים?!" שאל אבי בתסכול. "לאשתי ולי יש מערכת יחסים בלי ריבים כי כל אחד מאתנו למד משהו אחר״ ענה לו איציק, ״לה יש תואר בתקשורת ואני למדתי משחק ותיאטרון. בגלל זה בכל פעם שמשהו מפריע לה היא מתקשרת איתי בצורה מעולה, מדברת במשך שעות ומסבירה לי על כל דבר קטן שמפריע לה לפחות ארבע פעמים". "ומה אתה עושה?" תמה אבי, ואיציק אמר לו בחיוך: ״אני משחק אותה כאילו שאני מקשיב, ככה כולם מרוצים!"

אריק השרירן היה ברמן בפאב שכונתי, שהיה משוכנע שהוא האדם החזק ביותר בעיר. למעשה, הוא היה כל כך בטוח בעצמו, עד שהוא היה מציע באופן קבוע לכל מי שחלק עליו להשתתף בתערבות על סך 1,000 שקלים... אריק המגודל היה לוקח לימון מהבר וסוחט ממנו את כל המיץ רק באמצעות הידיים שלו. לאחר מכן הוא היה נותן את הלימון לאדם שאותו אתגר, כדי לראות האם הוא יצליח לסחוט 5 טיפות נוספת של מיץ לימון. אריק הבטיח שוב ושב שהאדם הראשון שיעשה זאת יקבל ממנו את הכסף, אך במשך תקופה ארוכה אף אחד לא הצליח לנצח בהתערבות הזו. מרימי משקולות, ספורטאים מקצועיים, מאמני כושר וברמנים אחרים, אף אחד לא הצליח לסחוט אפילו 2 טיפות של מיץ מהלימון אחרי שאריק סיים איתו. יום אחד נכנס לפאב איש צעיר וכחוש שהרכיב משקפיים עבות ולבש חולצה פשוטה ודהויה. "שמעתי על ההתערבות שאתה מציע", הוא אמר לאריק בקול צייצני, "ואני הייתי רוצה לנסות לנצח אותך". אחרי שכל האנשים שישבו במקום הפסיקו לצחוק, אריק הסכים שהאיש הקטן ינסה את מזלו. הוא לקח לימון מהבר וסחט את כל כולו אל תוך כוס זכוכית ריקה עד שכל מה שנשאר ממנו היה קליפה יבשה ומקופלת, אותה הוא זרק על האיש הקטן והממושקף. כל שאר הלקוחות של הפאב פרצו שוב בצחוק אדיר, אך האיש הקטן פשוט הרים את קליפת הלימון המעוכה, אחז בה ביד אחת וסחט 10 טיפות מיץ נוספות לתוך הכוס. אריק היה בהלם, אבל הוא כיבד את התנאים של ההתערבות והוציא מכיסו ארנק כדי לשלם לאיש שהוכיח את כוחו האדיר. "תגיד לי" הוא שאל בעודו סופר את השטרות, "היו פה אלופי הורדת ידיים, מטפסי הרים ואנשים שבאופן כללי היו אוכלים אותך לארוחת בוקר. איך אתה הצלחת לסחוט עוד כל כך הרבה מיץ מהלימון הזה בזמן שהם לא הצליחו?" "זה מאוד פשוט" ענה האיש הקטן, "זו העבודה שלי". "מה זאת אומרת? אתה סוחט לימונים מקצועי או משהו שכזה?" "לא, אני עובד במס הכנסה."

ליוסי החקלאי היה כשרון מיוחד, הוא ידע לשקם חוות ישנות ולגרום ליבול לפרוח איפה שפעם כלום לא גדל. הידיעה על הכישרון של יוסי נדדה עד אמריקה, שם ביקשו ממנו אנשי קהילה מקומית קטנה לשקם חווה נטושה שבעליה המקוריים נפטר. יוסי לא היסס לרגע ועלה על המטוס הראשון לאמריקה הגדולה כדי להתמודד עם האתגר. כשהגיע לעיירה ראה יוסי שהחווה הנטושה הייתה מלאה בעשבים יבשים, הבית התפורר, כל הציוד היה שבור וחלוד, גדרות הרוסות הקיפו את כל המתחם ושום דבר לא צמח או רעה בשדות. יוסי לא התרגש לרגע והתחיל לעבוד. זמן קצר לאחר שיוסי הגיע לחווה הכומר של העיירה עצר במקום כדי לברך את הדייר החדש: "מי ייתן ואתה וישו תעבדו יחד כדי ליצור את חוות החלומות!". יוסי הנהן בראשו בתודה לעבר הכומר והמשיך בעבודה הנמרצת שלו. אחרי כמה חודשים, הכומר חזר לחווה כדי לשאול לשלומו של יוסי והוא לא האמין למראה עיניו... בית החווה שופץ לגמרי והיה במצב מעולה, חיות המשק שגשגו ואכלו בשמחה עשב ירוק שגדל לצד עצי פרי עמוסים בכל טוב שנשתלו בתוך שטח מגודר היטב. "מדהים!" אמר הכומר, "תראה איזה דברים נפלאים אפשר לעשות כשישו עובד לצדך!" "זה נכון כבוד הכומר" השיב יוסי, "אבל תזכור איך החווה נראתה כשישו עבד פה לבד..."

דני הוא פסיכולוג ילדים במקצועו ובמקביל הוא גם אב במשרה מלאה לזוג תאומים זהים ומתוקים. למראית עין, כמעט ולא ניתן להבדיל ביניהם למעט הבדל אחד עצום – אחד התאומים הוא אופטימיסט מטבעו שתמיד מצליח לראות את חצי הכוס המלאה ואילו השני הוא פסימיסט שתמיד שוקע במרה השחורה. ערב לפני יום ההולדת של ילדיו, החליט דני לערוך ניסוי קצרצר בשביל לראות עד כמה גדולים ההבדלים בין שני התאומים. בזמן שהם היו בבית הספר, הוא הניח בחדרו של התאום הפסימיסט שלל צעצועים חדשים ונוצצים, ואילו בחדרו של התאום האופטימיסט הוא שם שקית צבעונית ובתוכה גללים של סוס. כששני ילדיו חזרו מבית הספר, ניגש דני לחדרו של כל אחד מן התאומים בשביל לראות את תגובתם. בחדרו של התאום אשר רואה הכל באופן שלילי, הופתע דני לראות כיצד בנו בוכה ומתייפח: "מה קרה?", שאל דני בדאגה. "יש לי המון משחקים חדשים", מירר ילדו בבכי. "עכשיו אני צריך לקרוא מלא מדריכים בשביל לדעת איך לשחק בהם, לדאוג להחליף להם סוללות כשצריך וגם ככה בסופו של דבר הם ייהרסו ויישברו!". לאחר שהרגיעו, ניגש דני אל חדרו של התאום והופתע עוד יותר לראות את אחיו צוהל בששון ובשמחה למראה השקית הצבעונית עם גללי הסוס. "איזה יופי לראות אותך מאושר ככה!" אמר דני בסמוך לדלת חדרו של בנו. "מה קרה? על מה כל השמחה?" שאל בסקרנות. "תראה אבא!", אמר בנו. "הסוס שקנית השאיר לי הפתעות בכל החדר, עכשיו אני רק צריך למצוא אותו!". מוסר ההשכל: החיים מורכבים מאוסף האירועים המתרחשים בחיינו ומהאופן שבו אנו חווים ומפרשים אותם. אנחנו לא יכולים לשלוט בדברים שקורים לנו, אך אנו בהחלט יכולים לשנות ולו במעט, את אופן ההסתכלות שלנו עליהם וכך החיים יהפכו לצבעוניים ומהנים יותר!

ד"ר לוי יצא לגמלאות בשעה טובה, וכל המטופלים שלו עברו להשגחתו של ד"ר אבנרי הצעיר. אחת מהמטופלים האלו הייתה ברכה פרלשטיין בת ה-85, והיא זומנה לפגישת היכרות עם הרופא החדש שלה כדי לעבור על ההיסטוריה הרפואית שלה ולבדוק את התרופות שהיא נוטלת. בזמן שד"ר אבנרי בדק את כל התרופות שגברת פרלשטיין קונה באופן קבוע, עיניו נפקחו בתדהמה כשהוא ראה שהאישה המבוגרת שיושבת מולו קונה גלולות נגד היריון מדי חודש כבר במשך יותר משנה. "גברת פרלשטיין", שאל הרופא המופתע, "את יודעת שהכדורים האלה שאת קונה כל הזמן הם אמצעי מניעה נגד היריון?" "כן דוקטור", היא השיבה עם חיוך גדול על פניה, "בזכותם אני ישנה הרבה יותר טוב בלילה!" - "אני לא יודע מה הרופא שטיפל בך לפני סיפר לך, אבל לכדורים האלו אין שום קשר לאיכות השינה שלך." - "בחור יקר, תאמין לי שאני יודעת על מה אני מדברת. בזכות הכדורים האלו אני הולכת לישון רגועה מתמיד." - "אני עדיין מבולבל גברת, גם אם את פעילה מינית, קשה לי מאוד להאמין שיש לך צורך בגלולות שכאלו...". - "ברור שאין לי צורך בהן! אבל הנכדה בת ה-17 שלי אוכלת אצלנו ארוחת ערב בכל יום, אז אני מכניסה את הגלולות האלו לעוגה שאני תמיד נותנת לה ואז אני ישנה הרבה יותר טוב בלילה!"

דודי ושני נשואים באושר מזה שנתיים, אך מאז ששני החלה לעבוד שעות נוספות, דודי שם לב שהוא והיא רבים בלי הפסקה. לאחר זמן רב של התמודדות עם המצב, דודי החליט לעשות מעשה ומבלי ששני ידעה על כך, הוא נפגש עם יועצת נישואים כדי ללמוד כיצד ניתן לפתור את משבר הזוגיות שלהם. "מה לפי דעתך הבעיה?", שאלה יועצת הנישואים את דודי. "אני פשוט לא יודע מה לעשות. אישתי קורעת את עצמה בעבודה. אני יודע שהיא גם ממשיכה לעשות המון בבית וכל הלחצים האלה גורמים לה להיות חסרת סבלנות. אז לא משנה מה אני עושה, היא רבה איתי כל הזמן בלי שום סיבה", השיב דודי בייאוש. היועצת הרהרה לרגע במצב ולבסוף אמרה: "יש לי רעיון מעולה בשבילך. בפעם הבאה שאשתך חוזרת מהעבודה, תכין לעצמך כוס תה קמומיל ותגרגר בגרון כל לגימה לפני שאתה בולע". "ל... לגרגר תה קמומיל? זה הפתרון?", שאל דודי בהיסוס. "כן", השיבה היועצת, "תשתדל לגרגר את התה בכל פעם שאתה לוגם ממנו ולפחות עד שתסיים כחצי כוס". לאחר שבוע דודי נפגש בשנית עם יועצת הנישואים כשהוא שמח ונלהב: "זה היה רעיון מבריק! זה פשוט עבד! כל פעם כשאישתי נכנסה הביתה, גרגרתי את התה בגרון והיא אפילו לא ניסתה לריב איתי!" כשהיא שמחה ומרוצה השיבה לו היועצת: "אתה רואה? זה מה שקורה כשמדברים פחות ומקשיבים יותר!"

במשך כל 30 השנים שבהן הוא היה החזן בבית הכנסת של עירו, שמואל תמיד היה רואה את אליהו הזקן יושב ומתפלל במקומו הקבוע בכל יום. אך זמן קצר לאחר יום הולדתו ה-95, אליהו הפסיק להגיע לבית הכנסת... שמואל חשב בהתחלה שמדובר באירוע זניח, שכן מדובר באדם מבוגר מאוד, אך ככל שהימים עברו הוא הפך ליותר ויותר מודאג עד שיום אחד הוא החליט ללכת לביתו של אליהו ולדרוש בשלומו. למרבה הפתעתו של שמואל, כשהוא הגיע לביתו של אליהו היה זה הזקן בכבודו ובעצמו שפתח לו את הדלת כשחיוך גדול על פניו. לאחר חילופי דברים קלים, שאל אותו שמואל: "אמור לי אליהו, אין מאמין אדוק יותר ממך בקהילתנו, במשך 30 שנה ראיתי אותך בבית הכנסת כמעט מדי יום וכעת אתה נעלמת מבלי להגיד מילה. מדוע אינך מגיע יותר להתפלל איתנו?". אליהו הזקן הנמיך את טון הדיבור שלו וסימן לשמואל להתקרב אליו, "אני אסביר לך בדיוק מה קרה..." הוא אמר לו. "כשהגעתי לגיל 85 ציפיתי שאלקח אל השמיים בכל יום, אך למרות זאת המשכתי להגיע לבית הכנסת במקום להישאר בבית ולנוח כדי להבטיח את יחסיי הטובים עם בורא עולם. בגיל 90 הבנתי שכנראה זכיתי בחסדו, והמשכתי להגיע לבית הכנסת כדי להודות לו אך המשכתי לצפות למותי בכל יום. לפני כמה ימים, כשהגעתי לגיל 95, הבנתי שיושב במרומים כנראה קצת עסוק, ואין לו זמן לקבל את תודתי או לאסוף אותי לחיקו". "אני לא מבין מה הבעיה" אמר שמואל המבולבל, "אתה זכית לאריכות ימים וזה נראה שאתה בריא כשור למרות גילך המופלג, אז למה לא להגיע לבית הכנסת, להתפלל ולהגיד ליושב במרומים תודה?". "תראה..." אמר אליהו, "בשל גילי המתקדם אני מצפה למותי כבר הרבה מאוד זמן, אבל אם הקב"ה שכח אותי אני לא בדיוק להוט להזכיר לו...".

מעיין ומשה היו נשואים במשך 20 שנה, ועל פני השטח מצב הזוגיות שלהם היה מדהים; היו להם שני ילדים מקסימים, עבודות יציבות, בית גדול ושפע של חברים טובים. הייתה רק בעיה אחת... בכל פעם שהם קיימו יחסי מין, משה התעקש לכבות את האור בחדר השינה. הוא עשה זאת כשהם רק הכירו, בליל הכלולות שלהם, ובכל פעם שבני הזוג שכבו לאחר מכן. למרות שמעיין ביקשה ממנו פעמים רבות לשנות את ההרגל הזה, היא לא הצליחה לגרום לבעלה לעשות איתה אהבה באור. בשלב מסוים למעיין נמאס מהאובססיה של בעלה, והיא החליטה לקחת את העניינים לידיים שלה. באחד מלילות החורף הקרים, בעודם שוכבים זה עם זו, שלחה מעיין את ידה אל מתג האור במהירות ונדהמה ממה שהיא ראתה. בעלה "האהוב" ישב על המיטה כשהוא עדיין לבוש בתחתונים ובידו אביזר מין שבאמצעותו הוא עינג אותה. "מה זה אמור להיות?! חשבתי שאתה אוהב אותי! בגלל זה לא הסכמת שנדליק את האור במשך כל השנים האלו? אתה רוצה להגיד לי שבכל הזמן שאנחנו נשואים אף פעם לא שכבנו? תסביר את עצמך תיכף ומיד!" משה היה שקט במשך כמה שניות ולבסוף הביט היישר לתוך עיניה של אשתו ואמר בקול רגוע: "אין לי בעיה להסביר את מה שעשיתי במשך כל השנים האלו, אבל אחרי זה את תצטרכי להסביר לי איך יש לנו שני ילדים..."

ביום בהיר אחד, בעודה הולכת ברחוב, הרגישה רינה בת השישים כאב פתאומי בחזה והתמוטטה על הרצפה. היא הובלה במהירות לבית החולים, שם התגלה שעל הרופאים לערוך ניתוח מידי כדי להציל את חייה. בעודה שוכבת חסרת הכרה על שולחן הניתוחים, רינה לפתע הרגישה את עצמה עומדת לצד הרופאים. היא ראתה אותם עובדים במרץ כדי להציל את חייה ולפתע היא שמה לב שלצידה עומד לא אחר מאשר מלאך המוות. "זהו? זה הסוף שלי?" היא שאלה אותו. "עדיין לא", אמר מלאך המוות, "את תחיי עוד לפחות 20 שנה". ולאחר דברים אלו הוא נעלם ורינה איבדה את הכרתה... הדבר הבא שרינה זכרה הוא שהיא שכבה על מיטה בבית החולים כשהרופאים שלה העירו אותה וסיפרו לה שהניתוח עבר בהצלחה. הם סיפרו לה שהיא הייתה קרובה מאוד למוות, אבל במזל גדול מאוד היא זכתה בחייה מחדש. רינה זכרה היטב את מה שהיא חוותה בזמן הניתוח, ולכן היא החליטה לקחת ברצינות את דברי הרופאים ולחיות את 20 השנים שנשארו לה בצורה הטובה ביותר ומבלי לחסוך מעצמה דבר. לאחר שהיא החלימה מהניתוח, היא החליטה להישאר בבית החולים ולבקש מהרופאים הרמת פנים, הסרת משקפיים, זריקות קולגן, ניתוח אף, הסרת שיער, שאיבת שומן והגדלת חזה. היא אפילו ביקשה שספר יגיע במיוחד לבית החולים כדי לצבוע לה את השיער. וכך, אחרי תקופה ארוכה בבית החולים, רינה יצאה מהדלת הראשית כשהיא נראית צעירה יותר ב-20 שנה; גופה חטוב ומלא בכל המקומות הנכונים, שיערה שופע צבע וחיוך ענק על פניה. 5 דקות לאחר מכן רינה חשה כאב פתאומי בחזה והתמוטטה על הרצפה. פעם נוספת היא פתאום הרגישה שהיא עומדת ליד גופה בעוד צוות בית החולים מיהר להכניס אותה בחזרה פנימה, אך למרבה הצער הם לא היו מהירים מספיק ורינה נפטרה בדרך לחדר הניתוחים. פעם נוספת היא ראתה לצידה את מלאך המוות... "מה זה אמור להיות?! איך יכול להיות שאני מתה??? בפעם הקודמת אמרת לי שיש לי לפחות עוד 20 שנה!" מלאך המוות הסתכל עליה לרגע בפליאה ואמר: "רינה?! זאת את?! בכלל לא זיהיתי אותך..." מסקנה: אין שום דבר רע בטיפוח עצמי והקפדה על מראה, אבל אם אתם רוצים לחיות את החיים שלכם כמו שצריך, תחיו אותם כמו מי שאתם ואל תנסו להיות אף אחד אחר!

כשרותי הקטנה בת ה-5 הגיעה לבקר את סבתא דבי היא התקבלה בחיבוקים ונשיקות וכמובן שגם בבובה חדשה. בזמן שרותי שיחקה עם הבובה, סבתה חזרה למטלות הבית השונות. "סבתא", שאלה לפתע רותי, "למה את עושה את כל הדברים האלה לבד? אין לך חבר שיעזור לך?" סבתא דבי ענתה: "אני כבר לא צריכה אף אחד שיעזור לי... היו לי כבר מספיק גברים ואנשים בחיים. היום יש לי את הטלוויזיה שלי. אני יכולה לשבת בחדר שלי ולצפות בה כל היום, היא אף פעם לא משעממת אותי, כשעצוב לי היא מצחיקה אותי, אני לומדת ממנה המון דברים והיא תמיד גורמת לי להרגיש טוב. בעצם אפשר להגיד שהטלוויזיה היא החבר שלי". "אז אולי נלך ונראה קצת טלוויזיה עכשיו?" שאלה רותי. הסבתא הסכימה והשתיים נכנסו לחדר השינה, התיישבו על המיטה והדליקו את הטלוויזיה, אך למרבה ההפתעה היא לא עבדה וכל מה שהשתיים ראו הוא מסך כחול והודעת שגיאה. "שוב הדבר הזה?!" אמרה הסבתא בכעס, קמה והחלה לבדוק את חיבורי הכבלים של הטלוויזיה. בזמן שהיא עשתה זאת לפתע נשמעה דפיקה בדלת. "לכי תפתחי את הדלת בבקשה, אני רק אנסה לסדר פה את כל החוטים האלה" אמרה הסבתא, והחלה להכות את צידה האחורי של הטלוויזיה בתקווה שהיא תחזור לחיים. רותי פתחה את הדלת וראתה את מר גליקמן השכן, שביקש לדבר עם סבתה. "סבתא עסוקה כרגע עם חבר שלה בחדר השינה", היא אמרה לו. "בכלל לא ידעתי שיש לה חבר", השיב מר גליקמן, "את חושבת שהיא תסיים בקרוב?" "אני חושבת שזה עוד ייקח לה הרבה זמן, כשיצאתי מהחדר היא עדיין דפקה אותו מאחורה..."

ד"ר לוי היה גינקולוג במשך 25 שנה והוא הרגיש שהעבודה שלו כבר הפכה לחלק בלתי נפרד ממנו, לכן הגיע הזמן לעשות הסבת מקצוע. למרבה ההפתעה של כל חבריו, הוא החליט להירשם ללימודי מכונאות רכב. "אחרי שעבדתי במשך כל כך הרבה שנים ב'תיקון' גוף האישה, המכונה המורכבת ביותר בעולם, אין לי ספק שאני אצליח להתמודד עם העבודה הזאת." הוא אמר, ונרשם ללימודי מכונאות בביטחון גמור שהוא יסיים אותם בהצטיינות וללא שום קושי. בסוף מסלול ההכשרה ניתנה לכל התלמידים משימה: לתקן בעיה מורכבת במנוע של מכונית. לכל תלמיד ניתן ציון מ-0 עד 100 על סמך המקצועיות והמהירות, וכמובן שגם על התקינות של המנוע. אחד אחרי השני כל התלמידים ביצעו את המבחן וכולם קיבלו ציונים בין 50 ל-80. כאשר הד"ר ניגש למשימה הוא עשה זאת בביטחון של רופא מנוסה, פירק בעדינות כל חלק וחלק, עבד במיומנות עם כלי העבודה השונים והצליח להגיע לכל פינה נסתרת במנוע של המכונית. לאחר שסיים הוא ניגש בגאווה רבה למדריך וקיבל ממנו דף משוב עם ציון מפתיע מאוד, אפס מאופס. "מה זה הדבר הזה?! אין לך בושה?" אמר ד"ר לוי למדריך, "אני עשיתי בדיוק את מה שהיה צריך! אני הייתי גינקולוג במשך שנים! נראה לך שאני לא יכול להיות מוסכניק?!". "מר לוי תירגע", אמר המדריך, "אין לי מילה רעה להגיד על התיקון עצמו, קיבלת 50 נקודות מלאות על הטכניקה ו-50 נקודות מלאות על תקינות המערכת בסיום. אני נשבע לך שבחיים לא ראיתי מישהו עובד ככה. הבעיה היא שירדו לך 100 נקודות על הזמן שזה לקח לך". "ברור שזה ייקח לי הרבה זמן! איך אתם מצפים ממני לעשות את זה יותר מהר?". "בפעם הבאה תנסה שלא לעשות את כל התיקונים דרך האגזוז...".

מצבו הרפואי של משה החמיר מאוד בחודשים האחרונים, לכן הוא החליט לגשת לרופא ולבצע מספר בדיקות כדי לראות מה ניתן לעשות בנידון. אל הבדיקה הוא הגיע עם אשתו, נעמה, ואחרי שביצע אותה הרופא אמר לו לחכות כמה רגעים בחוץ והזמין את אשתו אליו למשרד. "לצערי מצבו של בעלך אינו מזהיר", אמר הרופא לנעמה. "הוא סובל מלחץ כבד מאוד שמשפיע על בריאותו בצורה חמורה. אני אתן לך כמה עצות שיעזרו לך להקל עליו, ומומלץ מאוד שתעקבי אחריהן, ולא, הוא ימות תוך פחות משנה". "בכל יום עלייך להכין לו ארוחות בוקר, צהריים וערב מזינות", המשיך הרופא, "היי נחמדה ואדיבה בכל רגע נתון, אל תטילי עליו שום מטלות בבית, אל תטרידי את ראשו בבעיות שלך, אל תנדנדי לו והכי חשוב, עשי איתו אהבה לפחות 3 פעמים בשבוע. אם תעשי את כל אלה במשך כשנה, בעלך יחזור למצב בריאותי תקין". הרופא שלח את הזוג בחזרה לביתם מבלי להחליף מילה אחת עם משה, שבדרך הביתה שאל את אשתו, "נו, מה אמר הרופא?" "אתה תמות תוך שנה", היא ענתה...

לאחר שחיכו לזה זמן רב, בעל ואישה צעירים שזה עתה נישאו הגיעו סופסוף לסוויטת ירח הדבש שלהם. האישה נראתה קצת מהורהרת ומרוחקת אז בעלה הלהוט התיישב לידה כדי לנסות ולהרגיע אותה. "הכל בסדר?" שאל הבעל, "כן" ענתה האישה, "פשוט יש לי מעט חששות לקראת העתיד", המשיכה. "אז דברי איתי יקירתי... ספרי לי מה מכביד על ליבך!" השיב הבעל בציפייה לעבור את השאלות ולהתקדם לשלב יותר מהנה. האישה הסתכלה עליו ואמרה: "אם כך... יש לי כמה שאלות חשובות ואני רוצה שתהיה כן איתי. אחרי זה נוכל... להמשיך". בעל: "סוף כל סוף! הגיע הזמן באמת!" אישה: "אתה רוצה שאני אעזוב?" בעל: "לא! אל תחשבי על זה אפילו!" אישה: "אתה אוהב אותי?" בעל: "כמובן! מאז ומתמיד ולא אפסיק לעולם!!!" אישה: "האם אי פעם בגדת בי?" בעל: "לא! למה שאני אעשה דבר שכזה בכלל?" אישה: "האם אתה מוכן לנשק אותי?" בעל: "בכל הזדמנות שתהיה לי!" אישה: "האם אי פעם תצעק עלי?" בעל: "כמובן שלא! את משוגעת?!" אישה: "האם אני יכולה לסמוך עליך?" בעל: "כן..." אישה: "הו יקירי!" זה היה לפני שנות נישואים רבות... רוצים לדעת איך הזוג הזה נשמע לאחר 20 שנים יחד? פשוט קראו את השיחה ביניהם מלמטה למעלה!