"וביום השמיני ימול בשר ערלתו"

פרשת השבוע, פרשת "תזריע" שתיקרא השנה (=התשע"א) בנפרד בבתי הכנסת ברחבי העולם היהודי, היא ייחודית משום שהשנה, שנת התשע"א היא "שנה מעוברת" מתייחדת בכך שהיא לא רק מן הפרשיות הקצרות שבספר "ויקרא" (בגין שישים ושבעת פסוקיה) אלא גם משום היותה עוסקת בעיקר במצוות והנחיות תורניות הנוגעות לענייני טומאה וטהרה, כמו למשל: טומאת יולדת, טומאת מצורע ועוד. כמו כן, מן הראוי לציין שהשנה, שנת התשע"א, בית ישראל בכל אתר ואתר יקראו בה כ"מפטיר" חלופי את "פרשת החודש" [שמות י"ב, א' – כ'] והכינוי הלזה ניתן על שם הנאמר בפסוק הראשון: "החודש הזה לכם ראש חודשים".

"פרשת החודש" עוסקת בענייני חג הפסח הקרב ובא ובעיקר בענייני הקרבת קרבן פסח, כמו גם בעניינים נוספים המדריכים את היהודי להתכונן לחודש ניסן וחג הפסח, זמנים הנחשבים בהשקפת העולם היהודית כזמנים של התחדשות שהרי חודש ניסן הוא הראשון לחודשי השנה עפ"י התורה, שנאמר: "ראשון הוא לכם לחודשי השנה" וחג הפסח הוא "הראשון שבו מתחיל מחזור גאולתו של העם היהודי לדורותיו" [עפ"י מדרש גם] וכבר לימדונו חז"ל בכמה דוכתי: "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל". ואכמ"ל.

וגם אומנה, פרשת "תזריע" פותחת את ארבעת הפרקים [י"ב – ט"ו] הכוללות את סדרת שתי הפרשיות המקראיות "תזריע ומצורע" הכוללות את דיני הטומאות הבאות מגופו של האדם: טומאת היולדת [פרק י"ב] וטומאה הנובעת מן המחלה הידועה: צרעת, שהיא בעיקר מחלה הפוגעת בעור האדם, כמו גם "צרעת הבגדים", צרעת הבתים" ועוד.

ברם, בתחילת הפרק שעוסק ב"טומאת היולדת" מציינת התורה פסוק שלכאורה נראה לא קשור ומנותק מן ההקשר הענייני, כדלקמן [ויקרא י"ב, פסוק ג']: "וביום השמיני ימול בשר עורלתו". קרי: כדרך אגב מוזכרת כאן מצוות המילה.

נשאלת השאלה: מה ראתה תורתנו הקדושה להזכיר בפרשתנו, בתוך עניין טומאת היולדת את עניין מצוות המילה? והרי כבר ניתנה מצווה חשובה זו לאברהם אבינו, בספר בראשית, כמצווה מחייבת לו ולדורות, שנאמר [בראשית י"ז, ט' – י"ד]: "ואתה (=אברהם) את בריתי תשמור. אתה וזרעך אחריך לדורותם. זאת בריתי...הימול לכם כל זכר. ונמלתם את בשר עורלתכם...ובן שמונת ימים יימול לכם כל זכר לדורותיכם?!"

על עניין המילה וחשיבותה כבר נכתבו הררי פירושים והסברים "ונהרא נהרא ופשטיה". יורשה לנו להמליץ עיון במאמרו של ידידי המלומד ומזכה הרבים, ר' ניר אביעד הי"ו אשר כתב באריכות דברים נלבבים "על משמעותה העמוקה של מצוות המילה ועל הרלוונטיות של מצווה חשובה זו לחיינו ובחיינו, כאן ועכשיו".

מכל מקום, נראה לנו להשיב ובפשטות שהזכרת עניין המילה בפרשתנו הוא מעין "השלמה רוחנית" בכל הקשור לעניין טומאת היולדת". לומר לך: שאף על פי שהבעל ורעייתו טרודים ועסוקים הן בשמירה ובהקפדה על מה שמכונה "נגיעה" ביניהם והן מהתרחקותה של האשה "מן הקודש", כמו למשל: "ואל המקדש לא תבוא" ועוד, ישימו על לב לקיים מצווה חשובה זו שהיא "אות ברית ביני וביניכם". ודו"ק.

אשר על כן, התורה חוזרת הכא ומדגישה עובדה חשובה זו [ועיין עוד ב"ספר החינוך", מצווה ב' פרשת "לך לך" ורבנו חיים בן עטר זצוק"ל בפירושו "אור החיים" על אתר "ותחזינה עינייך מישרים"]. וראיתי נכוחה דברי ידידי הגאון, רבה של קהילת עדת תימן שבעיר האבות, באר שבע הרב אהרון רון אל הי"ו שהביא נפלא נוסף ו"בקצירת האומר" נסכם כך: כל מי שמתבונן בפרשת "טומאת היולדת" רואה שיש הבדל בין ימי טומאתה ללידת זכר ובין ימי טומאתה  ללידת נקבה.

וזאת, משום שהתורה דואגת לרגשותיה, כמו גם לכבודה של האשה היולדת כעניין שאמרו חז"ל: 'שלא יהיו כולם בשמחה ואביו ואימו עצבים', ובעיקר אמו. ומדוע? – משום שבד"כ טכס ברית מילה שחייב להתקיים ביום השמיני נערך בשמחה גדולה: סעודת מצווה, דברי תורה, אורחים המגיעים מרחוק ומקרוב, צילומי הטכס ועוד. ואם האשה עדיין תהיה בטומאת לידה ללידת בנה הזכר היא תהיה האשה עצובה וכולם יהיו שמחים.

לכן תורתנו קבעה שבעה ימי טומאה ללידת הזכר בלבד כדי שגם היא תוכל לשמוח ולחגוג יחד עם כל הבאים לטכס ברית המילה כשימי טוהרה [33 ימים ללידת הזכר] יתחילו כבר באותו היום שבו אמרה וציוותה התורה "וביום השמיני ימול בשר עורלתו".

שמחתה, חשיבותה וכבודה של האשה הם דבר חשוב בהשקפת העולם המקראית/תורנית והדבר בא לידי ביטוי מעשי בהזכרת ובהכלל עניין המילה בתוך עניין "טומאת היולדת".