נגישות
- דפדפן זה אינו תומך בניגודיות. אנא השתמש בדפדפן אחר כמו chrome או firefox
- ניגודיות עדינה
- ניגודיות גבוהה
- הדגשת קישורים
- גופן קריא (אריאל)
- גופן מוגדל
- איפוס
- הצהרת נגישות
|
לקריאת השיעור הקודם - ייחודים עליונים - לחצו כאן! ב"ה לחיים לחיים! השבוע אנחנו מסיימים חלק נוסף בספר התניא, החלק השני 'שער הייחוד והאמונה'. ישנן שתי גישות עיקריות בחינוך, גישה אחת היא גישת המקל והגזר – שכר ועונש, מגדירים את החוקים מה טוב ומה רע, מה מותר ומה אסור ולפי זה מגיע גם שכר ועונש. על מעשה חיובי מתגמלים בפרס ועל מעשה שלילי מענישים. וכך על ידי שכר ועונש מניעים את המחונך. שיטה זו אינה נפוצה כל כך היום, אנשים כבר לא מפחדים מעונשים... אך ישנה גישה אחרת, (גישה ששורשה מהחסידות אך כיום גם נפוצה ב'עולם'), גישה לפיה צריך להתמקד בדרגות העמוקות יותר בנפש, למעלה מהמעשים, להסביר את המעלה שבמעשה טוב מצד אחד ואת השפלות שבמעשה נמוך מצד שני. כאשר ההבנה הזו נקלטת אצל המחונך, הוא כבר ממילא ישאף למעשים טובים ויתרחק מהמעשים הרעים. בתורת החסידות ישנו דגש גדול על שיטה זו, כאשר לומדים על גדולת השם ממילא רוצים להתחבר אליו, כאשר לומדים כי החיבור אליו נעשה על ידי תורה ומצוות אז ממילא מקיימים אותם. כך למשל בתחילת ספר התניא, לומדים על מעלת הנשמה היהודית, על גדולת הבורא והאהבה הגדולה שיש בכל יהודי אליו, ואיך שתורה ומצוות זו הדרך להתקשר לבורא. בשלב זה כבר אין צורך להבטיח פרסים או לאיים בעונשים כדי שיהודי יקיים מצוות, הבנה זו לבדה כבר מעוררת בו את הרצון לכך. ומהצד השני, כאשר מבינים שהליכה אחר התאוות מנתקת אותנו מהבורא, ומעידה על חולשה פנימית וחוסר משמעת עצמית, ממילא רוצים להתרחק מהן. לא צריך להבטיח פרסים על קיום המצוות, כיוון שעצם החיבור לבורא נעלה מכל פרס. לא צריך להבטיח עונשים על עבירות כיוון שלהתנתק מהקב"ה גרוע יותר מכל עונש. בפרט שהשכר והעונש מגיעים רק כעבור 120 שנה והחיבור לבורא לעומת זאת הוא כבר כאן ועכשיו. כאשר אדם עומד בפני תאווה, ההנאה המיידית שיקבל מושכת אותו יותר מהעונש שיגיע בעוד שנים רבות. כמשל אפשר להשוות זאת לילד שרוצה לאכול סוכריה, אם נאמר לו שכתוצאה מהסוכריה יצטרך בסוף לעבור טיפול אצל רופא שיניים זה לא יעזור, כיוון שהסוכריה היא כאן מול העיניים והטיפול הוא רק בהמשך... בפרקים המסיימים את שער הייחוד והאמונה מתמקד אדמו"ר הזקן בהסבר על גדולת השם, וההפלאה שלו ביחס לעולם, עד כמה הוא נעלה מהעולם. הבנה זו מביאה אותנו להכרה בכמה העולם חסר ערך ביחס אליו, וממילא מעוררת רצון להתחבר אליו. אחדות פשוטה בפרקים הראשונים (א'-ז') למדנו מהי אחדות השם על פי חסידות, לא רק שאין עוד קב"ה או כוחות נוספים ח"ו, אלא שאין מציאות מלבדו כלל. בפרקים האחרונים אנו למדים שגם הכוחות העליונים, הספירות, גם הם מאוחדים עם הבורא באחדות פשוטה ללא הרכבה כלל. אין לנו שום דוגמא ומשל לכך מהמציאות שאנו מכירים, אנחנו מכירים רק אחדות מורכבת, כלומר דבר אחד שמורכב מכמה פרטים, למשל גוף האדם המורכב מאיברים רבים. אך עם דבר פשוט לחלוטין שאינו מורכב כלל לא נפגשנו. לכן, אין לנו שום אפשרות להבין מהי אותה אחדות פשוטה – וכאן מתחילה האמונה. בעניין זה לא נותר לנו אלא להאמין באמונה פשוטה, וגם האנשים החכמים ביותר שיש להם הבנה בעניינים הנעלים ביותר לא יכולים להבין זאת כלל, אין זה שייך להבנה בכלל. השכל האנושי הינו מוגבל מלכתחילה, אין לו יכולת לקלוט את האין סוף, כל ניסיון לקלוט את הקב"ה בכלי השכל נדון לכישלון. אכן אנו חסידי חב"ד – חכמה, בינה, דעת, מוחין, הבנה שכלית, אך באמת הדרגה הנעלית ביותר בשכל היא כאשר השכל מבין כי יש דברים שהוא לא יכול להבין. ידיעת החיוב וידיעת השלילה מוסבר בחסידות כי ישנם דברים שאנו יודעים באופן חיובי, מבינים מה הם, וישנם דברים שאנו יודעים באופן שלילי, מבינים מה הם לא. אך גם כשאומרים על משהו שאנו מבינים אותו באופן שלילי (יודעים מה הוא לא), עדיין זה משהו ששייך להבנה שלנו. כלומר, מעצם זה שאנחנו יכולים להגיד עליו שאנחנו לא מבינים אותו, משמע שיש כאן איזושהי הגדרה שכלית. על הקב"ה בעצמו לא ניתן אפילו לומר שאנחנו לא מבינים אותו, הוא כל כך יותר נעלה מזה, יהיה זה כמו לומר שאי אפשר למשש הסבר שכלי, שכל הוא דבר רוחני וברור שלא ניתן למישוש, הוא לא שייך למישוש גשמי בכלל. ועל דרך זה לא שייך לומר על הקב"ה שאנו לא מבינים אותו, שהרי הוא לא שייך להבנה כלל. את הקב"ה בעצמו לא ניתן לתפוס, לא באופן חיובי ולא באופן שלילי, כאן השכל כבר לא יעזור, כאן אנו זקוקים ל'אנטנה' מיוחדת, לאמונה. ולכן ראשית העבודה ועיקרה ושורשה היא ה'קבלת עול' שלמעלה מהשכל, להבין שאנחנו לא מבינים, להבין שכל ההסברים הנפלאים הם רק כדי שנבין עד כמה אנחנו לא מבינים... להבין היכן נגמר השכל ומשם להתחיל להאמין באמונה פשוטה וטהורה ללא הסברים שכליים כלל. פשיטות מסופר על ר' זלמן משה היצחקי שפעם בהתוועדות שאל את אחד החסידים ה'משכילים' בעל ידע נרחב בתורת החסידות מה זה 'פשיטות'. אותו חסיד לא רצה לענות שהרי לא ניתן להגדיר 'פשיטות', אך ר' זלמן משה לחץ עליו עד שהואיל להתחיל לבאר זאת. ברגע שהתחיל לענות, סטר ר' זלמן משה על לחיו, ואמר לו שלא ניתן להסביר 'פשיטות'... גשמיות ורוחניות דווקא כשמבינים עד כמה הקב"ה נעלה מהעולם, אפשר גם להבין מדוע היהדות יורדת כל כך לפרטים הקטנים, ומדוע חסידות מדגישה כל כך את חשיבות המעשה. לכאורה היה אפשר לחשוב שאם הקב"ה הוא כל כך גדול אז בוודאי שאינו מעריך דברים קטנים וגשמיים, בוודאי שהוא מעריך רק דברים גדולים ורוחניים. אך מההסבר הזה בתניא מובן, כי גדול וקטן שווים אצלו, רוחני וגשמי זה היינו הך בשבילו, הקב"ה כל כך נעלה עד שביחס אליו אין מעלה ברוחני על הגשמי. ומה שבכל זאת הקב"ה יורד לפרטים הכי קטנים מצד אחד, וכן בכל זאת אנו שואפים להיות אנשים רוחניים מצד שני, זה רק בגלל שכך החליט הקב"ה שיהיה. הוא החליט שעל ידי תפילין נוכל להתחבר אליו, ושאם התפילין הם מרובעות ושחורות זה עובד ואם יהיו בצורה או צבע אחר זה לא יעבוד. אחד החסידים רצה לבטא פעם את העליונות של רבו, ואמר שלעומת הרבי הוא כמו חתול. ולא שכמו שהוא נעלה מהחתול כך רבו נעלה ממנו, אלא שמהדרגה של הרבי הוא והחתול הם היינו הך. כך והרבה יותר מכך אפשר לומר על ההפרש בינינו לקב"ה. לא רק שהוא נעלה מהעולם שלנו, אלא שבשבילו הדרגה הנעלית ביותר והדרגה הנמוכה ביותר הן שוות. כעת ניתן להבין וגם לחוש עד כמה קטן האדם וחסר משמעות ביחס לבורא – "מה אנו מה חיינו, מה צדקנו, מה גבורתנו... הלא כל הנבראים כאין לפניך...", ומצד שני עד היכן יכול להגיע אם יבחר להתחבר אליו על ידי קיום המצוות, ואיזו זכות נפלה בחלקנו להיות יהודים – "אשרינו מה טוב חלקנו מה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו..." |
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: