1. התעללות ושליטה
אם אתם מרגישים שאתם צריכים להיזהר בכל מילה שיוצאת לכם מהפה או שאתם נתונים לביקורת ואיומים קבועים, יתכן שאתם נמצאים במשפחה שבה הדינמיקה סובבת סביב התעללות ושליטה. במשפחה שכזו יש בן משפחה אחד או יותר שהשליטה נמצאת בידיים שלהם, והם משתמשים בפחד ובהתעללות – רגשית או פיזית – כדי לשלוט באחרים.
איך לזהות את הבעיה:
בן משפחה שתלטן ומתעלל בדרך כלל שולל זכויות מילדיו ומבן או בת הזוג שלו, והם תמיד אשמים בדבר מה, אך אף פעם לא הוא. מאפיינים נוספים כוללים:
-
חוקים נוקשים וקשים
-
מעקב אחרי כל צעד של בני המשפחה
-
קבלת ההחלטות נעשית רק על ידי בן המשפחה השתלטן
עם זאת, אי אפשר להתייחס למקרה יחיד ככזה שמעיד על ההתנהגות כולה של האדם שאתם חושבים ששתלטן במשפחה שלכם, וצריך למצוא דפוסי התנהגות מסוימים שחוזרים על עצמם, כמו למשל:
-
זלזול בבני משפחה אחרים
-
ניסיון לערער את השליטה של אחרים במשפחה
-
אלימות
-
בידוד של בני המשפחה
-
ביקורות פוגעניות ותכופות
-
איומים
-
ניסיון להראות שכל ההתנהגויות האלה הן נורמליות במשפחות
2. תחרותיות
במערכת משפחתית תחרותית בני המשפחה הופכים להיות מעין אויבים אחד של השני ומנסים להתעלות אחד על ההישגים של השני, זאת במקום לחגוג אותם יחדיו ולסייע לכולם להגשים שאיפות וחלומות. עידוד תחרותיות מוגזמת במשפחה גורם לילדים לפתח גישה של "ניצחון בכל מחיר", מה שמוביל לתחושת כישלון ופגיעה בהערכה העצמית כשהם לא מצליחים. לעיתים הורים משתמשים במניפולציות רגשיות כדי לתת מוטיבציה לילדיהם, ובדרך כלל חסרה במשפחה שכזו תמיכה רגשית – הערך של הילדים בעיני ההורים קשור באופן ישיר למידת הצלחתם.
איך לזהות את הבעיה:
במשפחה שכזו קנאה היא לא דבר נדיר, כמו גם תחושת טינה וחוסר ביטחון עצמי. ההורים יכולים לפאר ילד אחד או לבודד ילד אחר בניסיון ליצור סביבה תחרותית, שלדעתם תסייע לשני הילדים להצליח, אך זה לא מה שקורה. בדקו האם אתם כהורים נוטים לפעול כך:
-
השוואה תכופה בין הילדים
-
הדגשת החשיבות של ניצחון והישגים
-
מתן אישור וחיבה לילדים בהתאם להצלחתם
-
עידוד אינטראקציות תחרותיות
3. אנמשמנט (לכידות יתר)
במשפחה שכזו הגבולות האישיים מפוזרים יותר מדי, ובני המשפחה מעורבים יתר על המידה אחד בחייו של השני, מה שמוביל לאובדן היכולת לפתח עצמאות. הילדים נותרים לכודים בצרכים של ההורים ובתפקידים שלא תואמים להם, וזה גורם למה שמומחים קוראים לו "גילוי עריות נפשי". ככל שהלחץ המשפחתי גדל, כך הילד עלול לסבול מהפיכתו לשעיר לעזאזל של המשפחה ולהרגיש כאשם העיקרי בבעיות שקיימות בה.
איך לזהות את הבעיה:
במשפחה שכזו ישנה תלותיות יתר אחד בשני וגם אין כל כך הפרדה בין בני הבית, כשהם כולם רק חלק מהמשפחה כולה ואין להם באמת יכולת להיות עצמם, כך שנמנעת מהם בכלל האפשרות לשאוף לעצמאות והם לא מסוגלים לעשות את זה.
משפחה עם לכידות יתר היא כזו שבה חסרה פרטיות, ובני הבית לרוב תלויים אחד בשני באופן רגשי, על כן נמנעים מעימותים אחד עם השני. לעיתים קרובות מצופה מהילדים הגדולים שיטפלו באחיהם הקטנים או אפילו בהוריהם, או שפשוט יטפלו בעצמם, כלומר הם מקבלים בעצמם מעין תפקיד של הורה, בלי לקבל הרבה עזרה מההורים.
4. התרת התנהגויות רעילות
ישנן משפחות שבהן בני המשפחה מודעים להתנהגות הרעילה של אחד או יותר מבניהם, אך מתוך ניסיון להימנע מעימותים, הם מתירים את ההתנהגות הזו. בסופו של דבר זה גורם לפגיעה בבני המשפחה ולשלילת היכולת של בן המשפחה הפוגע ללמוד כיצד הוא עושה זאת ואיך להימנע מכך.
איך לזהות את הבעיה:
בני המשפחה יכולים לאפשר התמכרויות או התנהגות הרסנית מסוימת על ידי פעולות שמטרתן להגן על אותו בן משפחה פוגע, למשל על ידי שקרים או הפחתת רמת החשיבות של ההתנהגות הפוגעת. מבחינתם, בן המשפחה הפוגע אינו אחראי לפעולותיו, ועל כן הם מקבלים את התנהגותו ונותנים לו התייחסות מקלה, זאת במקום להראות לו שהוא כן אחראי לעצמו ולפעולותיו ושהוא פוגע באחרים.
במשפחות שכאלה הגבולות עלולים להיטשטש, מכיוון שאכן ישנה פגיעה במשפחה והיא מורגשת, אך מוכחשת. בני המשפחה מרגישים לכודים בצורך לטפל בבן המשפחה הפוגע ולמנוע ממנו כאב, זאת על חשבונם וללא גבולות ברורים, מה שמוביל בסופו של דבר לדרישות יתר מצדו, לחץ ותשישות רבה.
5. היפוך תפקידי הורים-ילדים
במשפחה שכזו הצרכים הרגשיים או המעשיים של הילד "נעלמים" בעיניי ההורים, ומצופה ממנו שיטפל במשפחה או ינהל תחומים מסוימים שהם מעבר לרמת התפתחותו.
איך לזהות את הבעיה:
זה בדרך כלל קורה לילד הבכור, כשההורים מתייחסים אליו כמעין הורה שלישי במשפחה, מה שמצריך ממנו לוותר על תחביבים, השקעה בלימודים ותחומים אחרים שהוא אמור לפתח בגילו. במקרים מסוימים הוא עלול אף להפוך למתווך בין הוריו כשמתפתחים ביניהם ריבים.
אם התפקיד של כל אחד מבני המשפחה אינו ברור או מבלבל, או אם מצופה מהילדים שבמשפחה להתנהג כמו מבוגרים, זה יכול להיות סימן לדינמיקה בעייתית שכזו. ילדים שגדלים במשפחות שכאלה עלולים להיות גם מבודדים יחסית חברתית, כשהם נוטים שלא לפתח הרבה מערכות יחסים עם בני גילם או לעסוק בפעילויות דומות להם.
6. ניתוק רגשי
במילים אחרות אפשר לקרוא לזה "משפחה ללא אהבה", מסגרת בה חסרה הפגנת חיבה אחד כלפי השני. זה קורה כשההורים אינם פנויים רגשית לילדיהם ולא מספקים להם את התמיכה שנדרשת להם, מה שמשפיע לרעה על ההתפתחות הרגשית והחברתית של הילדים.
איך לזהות את הבעיה:
במשפחות שכאלה בני המשפחה יהיו מעורבים מעט מאוד אחד בחיי השני ומרוחקים רגשית ברוב הזמן. זה עלול לגרום לכל אחד מהם להרגיש בודד, מה שיוביל להתנהגויות שעשויות להיות שונות לחלוטין אחת מהשנייה, כמו למשל כמו:
-
חיפוש תשומת לב במקורות אחרים
-
חרדת נטישה
-
היקשרות מהירה מדי למבוגרים אחרים או לחברים
-
קושי בפיתוח יכולת להתחבר לאנשים אחרים
אם אין חיבוקים והפגנות חיבה במשפחה, זה סימן גדול לבעיה. בדרך כלל יחד עם זאת חסרה גם חיבה רגשית, כמו אמפתיה או תמיכה. השיחות במשפחה נוטות להיות על נושאים שלא קשורים לרגשות או ללא משמעות אמיתית – שיחות חולין ותו לא. התמיכה בדרך כלל חסרה גם ברגעים קשים שבה היא מאוד נדרשת.
7. חוסר יציבות
במשפחה שבה אחד ההורים מובטל באופן קבוע או שההורים נפרדים וחוזרים לעיתים קרובות ישנה חוסר יציבות שפוגעת ביכולת של ההורים לספק את התמיכה והשגרה שנדרשת לילדים.
איך לזהות את הבעיה:
זוהי משפחה שלרוב יש בה הרבה צעקות ומעט מאוד סדר, שגרה וכללים ברורים. הצעקות הן מכיוון שבני המשפחה מרגישים שלא מקשיבים להם, והם נאבקים לעיתים קרובות להתמודד עם תחומי האחריות שלהם ולא זוכים לעזרה. כתוצאה מכך הילדים גדלים בבית שבו האווירה היא מתוחה, לחוצה ואף לא בטוחה. אם בני המשפחה נמצאים במצב קבוע של חוסר ודאות ובלבול, זה סימן ברור למשפחה שבה יש חוסר יציבות. סימנים נוספים יכולים להיות חוסר תחושת ביטחון ואמון אחד בשני.
8. פרפקציוניזם ומודעות יתר לדימוי הגוף
במשפחות שכאלה ישנו דגש חזק על הישגים גבוהים ואף בלתי מושגים, בין אם בתחומים מקצועיים, בלימודים או בכל הנוגע לדימוי הגוף. הנטייה לפרפקציוניזם של אחד ההורים עלולה להוביל לחרדה, דיכאון ובעיות נפשיות שונות בקרב ילדים, ביניהן הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD), בולמיה ועוד.
איך לזהות את הבעיה:
משפחה שכזו מתרכזת בדימוי שלה כלפי אחרים על פני אותנטיות. טעויות זה דבר שאינו מקובל, ובני המשפחה נמצאים תחת ציפייה לשלמות שאינה תמיד אפשרית. הורים שמדגימים התנהגות שכזו לילדיהם מלמדים אותם שמה שאינו מושלם הוא לא טוב, והנטייה הזו לפרפקציוניזם עוברת בסופו של דבר גם אליהם.
צריך לבדוק מה הגישה של בני המשפחה להישגים ולמראה, ואיפה נמצא הדגש. ההורה יכול לעודד פרפקציוניזם על ידי מתן פרסים על הישגים, אך לרוב הפגנת האהבה תלויה באותם ההישגים, וזה יכול להיות כלפי הילדים וגם כלפי בני זוגם. מצד שני, הציפייה היא כל כך גבוהה עד שקשה מאוד לעמוד בסטנדרטים שנקבעו, ולעיתים זה אפילו בלתי אפשרי. יתרה מכך, ההורה יכול לדרוש מבני משפחתו להסתיר את אי השלמות שלהם ותמיד להיראות טוב, או להראות שטוב להם ולמשפחה.
נגישות
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: