הניסוי של אוניברסיטת הרווארד בנושא רמות לחץ
כבר בשנת 1908, שני פסיכולוגים מאוניברסיטת הרווארד בשם רוברט מ. ירקס וג'ון ד. דודסון, ניסו למצוא הסבר לרמות תפקוד שונות באחד המחקרים שלהם. הם גילו שאנשים שנמצאו במצב של נוחות יכלו לרוב לתפקד ברמה יציבה, אך אלו שחוו לחץ רב ומתמשך התקשו לתפקד במצבים רבים. יחד עם זאת, החוקרים מצאו גם מצב "אמצע" שבו האדם חווה מעט לחץ שעוזר לו לצאת מאזור הנוחות שלו אל מקום שיספק לו שיפור עצמי, ובמצב הזה היכולת התפקודית שלו היא הטובה ביותר...
המצב הטוב ביותר: "חרדה אופטימלית"
אזור הנוחות שלכם קיים כדי שיהיה לכם מקום בטוח לחזור אליו אחרי שהייתם נתונים תחת לחץ או פעלתם בתחום חדש למשך זמן רב. באזור הנוחות שלכם אתם יודעים בדיוק מה לעשות ואיך להתנהג, ויש בו שגרה ודפוסים שמאפשרים לכם להפחית את מפלס החרדה שלכם. אנשים שנמצאים באזור הנוחות שלהם לרוב שמחים יותר מאלו שחיים בחרדה תמידית וכמובן שיציבות כזו היא דבר שיש לשאוף אליו, אך אם נהיה לכם נוח מדי, אתם עלולים להפוך לשאננים. זה יגרום לכם לא לעבוד קשה מספיק על מנת להשיג את המטרות שלכם, ולאורך זמן זה עלול לגרום לכם לזנוח לחלוטין את כל החלומות והשאיפות שלכם.
מנגד, קיים מצב של "חרדה אופטימלית", שבו ניתן ליהנות ממנוחה באזור הנוחות בזמן שאנחנו עדיין חווים לחץ מסוים שקשור להשגת המטרות שלנו. "חרדה אופטימלית" מאפשרת לכם לחוות פריצות אנרגיה שמעוררות אתכם ודורשות מכם לעמוד מול אתגר מסוים ולהשלים אותו בהצלחה.
5 דרכים שיעזרו לכם להגיע למצב של "חרדה אופטימלית"
אז אמנם חרדה ולחץ הם תחושות שרבים ינסו להימנע מהן, אך ביכולתכם להגיע למצב של "חרדה אופטימלית" אשר יוסיף מעט לחץ חיובי לחייכם, וזהו סוג הלחץ שיניע אתכם להגשים שאיפות ולא ימנע מכם את המוטיבציה לעשות זאת. תוכלו להגיע למצב של "חרדה אופטימלית" בעזרת 5 הטיפים הבאים:
1. בחרו לעשות דברים שאתם כבר יודעים 50% מכל מה שיש לדעת בהם ועליהם
דברים רגילים ומוכרים מדי, וכן דברים שנמצאים מעבר להבנתנו, לא יקבלו תשומת לב רבה מהמוח שלנו. ללא ספקות ושאלות המוח שלנו משתעמם מהר, בדיוק כמו שהיינו משתעממים מלשמוע את אותו סיפור שוב ושוב או הרצאה משעממת וטכנית עם מושגים שאיננו מבינים. עם זאת, כשאתם מכירים חלקים מסוימים מתחום כלשהו אך לא מכירים חלקים אחרים שלו, יש סיכוי גדול יותר שהעניין שלכם בנושא יישמר לאורך זמן רב.
הפסיכולוג ההתפתחותי שייסד את תחום הפסיכולוגיה התרבותית-היסטורית, לב ויגוטסקי, קרא לתחומים שבהם יש לנו ידע מסוים אך חסר לנו ידע אחר, "אזור ההתפתחות המקורבת" באזור זה יש לנו מספיק ידע כדי להבין את הנושא או התחום שבחרנו, וזה נותן לנו בסיס שעוזר לנו להתפתח בו עוד יותר.
חשבו על לימודי המתמטיקה בבית הספר – אם מורים היו מנסים ללמד את תלמידי היסודי טריגונומטריה, ככל הנראה הם לא היו מצליחים. זה לא משום שטריגונומטריה אינה מתאימה למוחם של הילדים, אלא פשוט שקשה לעסוק בה ללא הבנה של חוקי המתמטיקה הבסיסיים קודם לכן. לכן הגיוני יותר ללמד מילים וסמלים שמקושרים למתמטיקה ולהשאיר את נושא הטריגונומטריה לשנים מתקדמות יותר.
2. חלקו את העבודה שלכם לצעדים קטנטנים
יתכן ש-50% הנותרים שעליכם ללמוד בנושא שבחרתם הם הרבה יותר ממה שחשבתם תחילה, ואתם בטח תוהים לעצמכם איך תספיקו לעשות זאת. ראשית, עליכם להבין שכשלומדים נושא מסוים, לרוב יודעים רק חלק קטנטן ממנו, ואם זה לא היה כך אז לא היה מה ללמוד בו. מה שאתם כן יכולים לעשות זה לצמצם את כמות הידע שאתם שואפים לצבור ואשר יכול לעזור לכם להתקדם הלאה.
סופרים מתחילים למשל מתמודדים עם זה כל הזמן; דמיינו שאתם רוצים לכתוב ספר אך מעולם לא כתבתם אחד בעבר. נושא כתיבת הספר הוא כה זר לכם עד שאתם כלל לא יודעים איפה להתחיל – כל הדברים שאינכם יודעים על הנושא עלולים לגרום לכם לחשוב שטעיתם ושבעצם אינכם יודעים עליו כלום, אך אל תתנו למצב הזה להטעות אתכם.
אפילו אם כתבתם רק כמה פסקאות בימי חייכם במטלות שונות לבית הספר או לאוניברסיטה, אין סיבה שתחשבו שאתם לא יכולים להצליח לכתוב ספר בצעדים קטנים ובקצב איטי אך מבוקר. סופר מתחיל צריך לחלק את העבודה על הספר שלו לפסקאות ולכתוב פסקה אחר פסקה, יום אחר יום. לאחר מכן הקצב שלו יעלה באופן אוטומטי לעמוד ביום ואף לפרק – ככל שתתאמנו יותר ובצעדים קטנים תחילה, כך תוכלו לצפות מעצמכם ליותר עם הזמן.
3. הפכו את התהליך למתמשך ו"הפחידו" את עצמכם מדי יום
אז הבנו שלמידה היא תהליך הדרגתי ומתמשך ועלינו לעבוד על הנושא שבחרנו בכל יום ובצעדים קטנים. ככל שתתקדמו יותר, כך תגיעו ליותר מקומות שלא ידועים לכם וזה יגרום לכם לחשוש מעט, אך דווקא בנקודות האלה אתם נמצאים במקום שבו אתם אמורים להיות. אם למשל אתם רוצים להפיק אירוע שבו תארחו את כל חבריכם ובני משפחתם לסעודה, אך אתם חוששים שהערב ייהרס מסיבה כזו או אחרת, במקום להביך את עצמכם ולחוות לחץ רב על ידי הזמנת כל מי שאתם מכירים, התחילו בצעד קטן יותר.
ראשית, נסו להכין את המתכונים שאתם מתכננים להגיש בארוחה המיועדת. רוב הסיכויים הם שאתם כבר יודעים דבר או שנים בבישולים, ועליכם רק לבנות את הביטחון העצמי שלכם כדי להתנסות עם זמני בישול של מנות רבות בו זמנית. הזמינו חבר או שניים אליכם הביתה והכינו עבורם ארוחה קטנה – כשתרגישו שהצלחתם להתמודד עם האתגר הזה, תוכלו להזמין עוד אנשים ולאט לאט להתקדם אל עבר ארוחה ענקית עם כל המשפחה והחברים.
זכרו שכל חייכם התמודדתם עם אתגרים לא קטנים בכלל: למדתם לנהוג במכונית, הבנתם מושגים מסובכים מאוד בבית הספר, נשאתם נאומים מול קהל רב ועוד דברים רבים אחרים – את כל אלו עשיתם רק בזכות העובדה שהתכוננתם היטב במשך זמן רב ובקצב איטי.
4. כתבו את החששות שלכם בזמן התהליך וקראו אותן לאחר זמן מה
כשתצאו מאזור הנוחות שלכם, המוח שלכם ינסה להגן עליכם על ידי כך שהוא ייתן לכם שלל דברים לדאוג לגביהם. עודף מחשבות ה"מה אם..." עלול למנוע מכם להתקדם, אך אסור לכם לתת להן לעשות זאת. במקום לתת למחשבות האלה להשתלט עליכם, כתבו אותן על דף נייר. אחרי שתצאו מאזור הנוחות שלכם ותעשו דבר מה שיקדם אתכם אל עבר המטרה שלכם, חזרו אל הדף וקראו את מה שכתבתם – אתם תגלו שרוב הדברים שחששתם לגביהם לא התרחשו כלל. לאחר זמן מה שתעשו זאת, אתם תבינו שרוב הפחדים שיש לנו הם חסרי בסיס, ושבאמת אין לנו ממה לפחד פרט לפחד עצמו.
5. עקבו אחר ההישגים הקטנים שלכם מדי יום
לפעמים אנחנו חושבים על המטרה הסופית שלנו כל כך הרבה עד שאנחנו שוכחים לזהות ולהעריך את ההישגים הקטנים שאנו עושים בדרך אליה. כל הישג – בלי קשר לגודלו – מפעיל אצלנו במוח את תחושת ה"פרס". אם המטרה שלכם היא למשל להתאמן 5 ימים בשבוע בחדר כושר, ציינו לעצמכם כל אימון שביצעתם במהלך השבוע הנוכחי. אם רק התחלתם להתאמן, אפילו אימון 1 בשבוע הוא יותר ממה שעשיתם עד כה, ועל כן מגיע לכם כל הכבוד. ציינו את המאורע הזה בראשכם ואף חגגו אותו עם חברים או בני משפחה, וזה יספק לכם מוטיבציה להמשיך ולעסוק בתחום שבחרתם.
בכל פעם שתחקקו בראשכם הצלחה קטנה, המוח שלכם ישחרר דופמין שיגרום לכם להרגיש הישגיות וגאווה ויספק לכם מוטיבציה ואנרגיה להמשיך אל עבר המטרה הסופית שלכם. מאחר שהמוח אוהב לקבל פרסים שכאלה, המוטיבציה הזו תגיע באופן טבעי והתחושה שתגיע איתה תהפוך עם הזמן להיות אפילו ממכרת.
כמה מילים לסיום
יציאה מאזור הנוחות היא לפעמים הרבה יותר מניסיון להשיג שאיפות. מציאת רמת ה"חרדה האופטימלית" יכולה להשפיע על כמות המוטיבציה שיש לכם ולגרום למוח שלכם להפריש הורמונים שיעודדו אתכם להמשיך לעבוד ויסתרו את ההשפעות השליליות של הלחץ. זכרו שפחד מהלא נודע הוא כמעט תמיד הזדמנות בתחפושת שאנחנו הלבשנו עליה – קחו צעדים קטנים מדי יום ואחרי לא הרבה זמן בכלל אתם תראו שהשאיפות שלכם יהיו בהישג ידכם, או כמו שאמר הסופר האמריקאי ניל דונלד וולש: "החיים מתחילים בגבול של אזור הנוחות שלך".
נגישות
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: