האם לדאוג לעצמי זה להיות אנוכי?

אחת השאלות שמעסיקות הרבה אנשים, ובמיוחד אנשי משפחה, היא אם אני דואג לעצמי ובוחר לעשות את מה שמביא לי אושר, האם זה הופך אותי לאנוכי? בואו נסתכל מקרוב על אמונה מוטעית זו.

אוסנת היא אשת קריירה מצליחה, אבל היא גדלה במשפחה שמעריכה נשים שנשארות בבית כדי לגדל את ילדיהן. כיוון שרצתה לעשות את מה שנחשב בעולמה כנורמטיבי, היא החליטה ללכת בעקבות אמה, לוותר על הקריירה שלה בפרסום ובטלוויזיה, להתחתן וללדת ילדים. מהר מאוד היא הפכה "לאמא טובה"; כזו שמסיעה את הילדים ממקום למקום, מקבלת אותם בצהרי היום עם ארוחה חמה, הולכת לפגישות הורים, מוחאת כפיים בכל מופע של בנה וגם מתנדבת בועדת קישוט של הכיתה. אין שום דבר פסול מיסודו בהתנהגות זו, אלא שאוסנת הרגישה לכודה, אומללה וכועסת רוב הזמן. היא מאוד רצתה להביע ולהגשים את עצמה בעולם וקיוותה שזה יקרה דרך המשפחה והילדים, אבל האמת היא, שהיא בכלל רצתה להירשם ללימודי ערב ולחזור לשוק העבודה. 

העניין הוא, שאישה שהיא לא מאושרת ורוב הזמן כועסת ורוטנת, לא יכולה להיות אמא טובה, לא משנה כמה תתמסר לגידול הילדים. ככל שעבר הזמן, אוסנת רק הלכה והתעצבנה עוד יותר, כיוון שהיא לא עשתה את מה שעושה אותה שמחה.

אבל אם אני ארשם עכשיו ללימודי ערב, שזה מה שאני באמת רוצה לעשות, זה לא אנוכי מצידי? האם העובדה שהתחתנתי והבאתי ילדים לעולם לא מחייבת אותי לסדרי עדיפויות חדשים, בהם אני כבר לא נמצאת במקום הראשון?

התשובה היא פשוטה - לא.
אם להיות אשת איש ולגדל ילדים עושה אותך אומללה, אז לא. אם את מרגישה שאיבדת את עצמך בדרך ואת עושה דברים כי את חייבת ולא כי את רוצה, אז לא.

המשפחה שלכם רוצה אתכם מאושרים ורוצה לראות בכם מודלים לחיקוי. הם רוצים שתקחו אחריות על האושר שלכם, כך שאם הורה עושה את מה שהוא באמת אוהב, הילדים רק ירוויחו מזה. הם אולי לא יאהבו את זה בטווח הקצר, משום שהם רגילים שאתם שם כל הזמן, זמינים לכל בעיה, אבל בטווח הארוך הם יגדלו להיות מבוגרים שמחים ובריאים יותר, שיש להם פרספקטיבה נכונה על המקום והאינטראקציה שהם מקיימים עם העולם.

צח הוא רופא שעובד שעות ארוכות כדי לפרנס את משפחתו. הוא לא שמח לעבוד כל כך קשה, הוא מגיע הביתה מותש פיסית וסחוט נפשית ונדרש למלא את מטלות הבית השונות כדי לסייע לאשתו. אין לו זמן לעצמו, הוא בדרך כלל קצר רוח עם הילדים, ואם היו לו עוד כמה שעות ביממה, הוא היה רוצה לרכוב על אופניים ולעסוק בכתיבה.

אבל אם אני אעבוד פחות, יהיה לנו פחות כסף - זה לא אנוכי מצידי? ואם אצפה מהילדים לעשות את מטלות הבית בנוסף לחוגים ולשיעורי הבית, זה לא אנוכי מצידי?  האם אני לא חייב למשפחה שלי את רמת החיים הגבוהה ביותר?

התשובה היא פשוטה - לא.
אדם חייב לעצמו ולמשפחתו להיות מאושר ושלו. הדבר הטוב ביותר שאתם יכולים לתת למשפחה זה את הנוכחות המאושרת והנינוחה שלכם.

לדאוג לעצמי זה לא להיות אנוכי.

אנחנו אנוכים...

• כאשר אנחנו לא דואגים לעצמנו ומצפים מאחרים להעניק לנו את מה שאנחנו לא נותנים לעצמנו.
• כאשר אנחנו מצפים מאחרים לוותר על עצמם למעננו.
• כאשר אנחנו כועסים ותובעניים כלפי אחרים, כי אנחנו לא מטפלים בעצמנו.
• כאשר אנחנו כופים מצב רוח קודר, מתוח וחרד על אחרים, במקום לעשות כל שביכולתינו כדי להשרות אווירה שלווה ומאושרת.
• כאשר אנחנו "דואגים לעצמנו" ממקום פצוע ומתעלמים מצרכים של אחרים או מההשפעות של ההתנהגות שלנו על אחרים.

כל מה שאנחנו עושים שנובע מאהבה עצמית, שמכוון לטוב המירבי, משול לאהבת האחר. זו אף פעם לא הכוונה שלנו לפגוע באחרים או להתעלם מצרכיהם, אבל זה כן בכוונתינו לספק את התשוקות שלנו ולעשות את מה שמביא לנו אושר וסיפוק.

מעשינו אינם תורמים לאיש כאשר הם מונעים מפחד או מחובה. אחרים חשים בחוסר האנרגיה שלנו, גם אם הפעולה עצמה נראית כמו אהבה. פעולה כנה ואותנטית, פעולה שנובעת מאהבה עצמית, משולה לאהבת האחר, שכן האמת של הפעולה שלנו מעניקה לאחרים את העידוד לאהוב את עצמם במידה דומה.

אם אוסנת חוזרת ללימודי ערב, בני המשפחה שלה יצטרכו ללמוד לסמוך יותר על עצמם ולא לפנות אליה בכל עניין. אם צח לוקח זמן לעצמו, הילדים שלו ילמדו לקחת אחריות בבית. על ידי כך שנדאג לעצמנו ולא נתלה את האושר שלנו באחרים, אנחנו לומדים לשחרר ומאפשרים לאחרים לגדול בעצמם. אולי זה יגרום להם להיות מאושרים יותר ואולי פחות, אבל היחס שלנו כלפי עצמנו תמיד ייתן לאחרים את ההזדמנות לטפח אחריות אישית ולהתייחס אל עצמם בחיבה גם כן.