כולנו חולמים על מעיין נעורים שקיים אי שם, שבלגימה אחת ממנו נהיה צעירים, ובינינו, מי לא היה רוצה לחיות לנצח? קבוצת מדענים מאוניברסיטת הרווארד, בהנהגתו של פרופסור רונלד דה פיניו, כנראה מצאה אותו, ולהפתעתם הוא היה בגופנו כל הזמן, לאורך כל ההיסטוריה של המין האנושי. החוקרים הצליחו לשלוט בייצור האנזים טלומראז בגופנו, ולפי ידיעה שפורסמה באתר Nature, הם הצליחו לבצע לראשונה היפוך דרמטי בתהליכי הזדקנות, לרבות שיפור בפוריות, הבראת איברים וטיפול במחלות אצל עכברים. הגילוי המפתיע גרם לחוקרים, וגם לנו, לפתח תקוות בכל מה שקשור להאטת תהליך ההזדקנות וריפוי מחלות קשות כמו מחלת הסרטן.
איך עובד תהליך ההזדקנות בגופנו?
כדי שנוכל להבין זאת, ראשית נסביר ביולוגית איך גופנו בנוי; גוף האדם מורכב מתאים רבים, בהתחלה הוא תא אחד בודד ועם השנים הוא מכפיל את עצמו עוד ועוד עד אשר אנחנו מגיעים לגוף בוגר שמורכב מכ-200 מיליון מיליארדי תאים. בכל פעם שתא מתפצל, כל הDNA שבו מועתק, הכוונה היא לצרורות שמרכיבות את התא ונושאות את החומר התורשתי – הכרומוזומים. הכרומוזומים מבטיחים שהתאים שלנו יתפקדו כראוי, כך למשל תאי לב יכולים להסדיר פעימות, תאי מערכת החיסון יכולים להילחם נגד חיידקים ווירוסים ועוד. אך העתקת ה-DNA לא מתבצעת באופן מדויק לגמרי - בכל פעם שהתא מתפצל, קצת מה-DNA שבקצוות הכרומוזום נשחק ומתקצר. קצוות הכרומוזום נקראות טלומר, ותפקידן להגן עליו ועל החומר התורשתי שבגרעין התא, ממש כמו האגלט שבקצה שרוך הנעל. אלמלא הטלומר, בעת חלוקה של התא, כלומר הכפלה של הכרומוזומים, היה הכרומוזום עצמו מתקצר ומאבד חלק מהמידע הגנטי והחיוני שבו. למעשה, הטלומר "מקריב" את עצמו ומתקצר במקום החומר הגנטי עצמו, מעין "פתיל השהייה" שבסופו של דבר נגמר אחרי מספר הכפלות של התא. ברגע שהטלומר מתקצר יותר מידי הוא מפסיק לספק הגנה לכרומוזום, והתא מזהה זאת כנזק ל-DNA ונכנס לעצירה - המשמעות היא הזדקנות וחשיפה למחלות.
גילוי האנזים "טלומראז" והמחקר של דה פיניו
טלומראז הוא האנזים האחראי על הארכתו מחדש של הטלומר; מתקן את הקיצור, והוא התגלה לראשונה ביצור חד תאי בשם טטרהימנה, על ידי אליזבת בלקברן בשנת 1984. אבל בכרומוזומים בוגרים, האנזים הזה נמצא ברמה נמוכה מאוד או שהוא חסר, ולכן אנחנו מזדקנים ונהיים חשופים למחלות. כדי לבדוק כיצד ניתן לתקן זאת, פרופסור דה פיניו וחבריו למחקר הינדסו גנטית עכברים, באופן כזה שהתאפשר להם לשלוט על כמות ייצור הטלומראז שלהם. כאשר הם "כיבו" את תהליך ייצור האנזים, זה גרם לעכברים לשרשרת נזקים שמזוהים עם הזדקנות: תפקוד מוחי לקוי, אי פוריות, שיער אפור ועוד. ברגע שהחוקרים "הדליקו" מחדש את ייצור האנזים הם בעצם החזירו את החומר לפעילות והתוצאות הדהימו את כולם – חזרה לאחור, שיקום דרמטי שכלל שיפור ביכולתם הקוגניטיבית, היעלמות השיער האפור וחזרת יכולת הפוריות.
תוצאות המחקר וההשלכות לעתיד
המחקר הוכיח כי רקמות ישנות שהתבלו יכולות לחזור אחורה בזמן, כלומר כבד שנהרס יכול לחזור לימיו הטובים ועור מקומט יכול להימתח שוב, זוהי תגלית מרעישה, שכן זו הפעם הראשונה שבה הצליחו להשיב את הגיל לאחור ביצור חי. באשר אלינו, בני האדם, לגופנו יש את היכולת להתחדש שוב ושוב אם רק היה ניתן להסיר את המנגנון שגורם לו להפסיק להזדקן. לכן דה פיניו מאמין שהתגלית שלו ושל שאר החוקרים תאפשר בעתיד להוריד את שיעור המתים מסרטן, מסוכרת, מאלצהיימר ומעוד מחלות שאופייניות לבני 60 ומעלה. הוא מאמין שבמקום להילחם במחלות הללו יהיה ניתן למנוע אותן, ואם נצליח למנוע את הסרטן ושאר המחלות מראש, ולשחק עם הטלומרים כרצוננו, נוכל להאריך את החיים שלנו באופן דרמטי. אם כך, הדרך לתרופה להזדקנות רחוקה ועדיין צריכה להיעשות בדיקה של ההשפעות לטווח הרחוק, אבל הגילוי המפתיע יגרום ללא ספק לחיפוש עולמי אחר תרופה שתפעיל את אנזים החידוש בתאים שלנו.
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: