הכוהן כרופא עורמאת: ד"ר מוטי גולן

פרשת השבוע פרשת "מצורע", המונה 90 פסוקים, מכילה בתוכה בעיקר את אחד מן הנושאים המיוחדים (מתוך מספר נושאים שפרשתנו התברכה בה), והוא: עניין הצרעת. יש לציין, שהשורש צ.ר.ע. חוזר בפרשתנו ובפרשה הקודמת פרשת "תזריע" למעלה משלושים פעם, ועובדה זו כשלעצמה אומרת דרשני.

נשא הצרעת איננו נושא קל ללימוד, לדיון ולהעמקה. ואפילו הכי, אין כמעט פרשן תורני שלא מתייחס לסוגיה סבוכה ועמוקה זו. לצערנו, אין זה המקום והזמן להרחיב ולפרט במאמר קצוב במילים. אך, מפני ש"פטור בלא כלום אי אפשר" מאמרנו ידון בהיבט מסויים וייחודי בעניין הצרעת, ובמילים אחרות: מהי הצרעת ומהו הגורם העיקרי (עפ"י השקפתה הרוחנית של היהדות) למציאות עגומה מעין זו הפוגעת בגופו של האדם, כמו גם, לעיתים: בביתו, בבגדיו וכו'? ובעיקר, מיהו האדם שנבחר ע"י הקב"ה למצוא מזור ותרופה למחלה חשוכת מרפא זו?!

הצרעת, עפ"י הגדרתה המילונית, היא: "נגע קשה ומדבק הפוגע בעור, בריריות ובעצבים". כלומר: הצרעת היא אחת ממחלות העור הקשות אשר תוקפת את עורו של האדם (באופן החיצוני) ואף מחלחלת לריריות ולמערכת העצבית של האדם (באופן הפנימי). פעמים מתוארת מחלה קשה זו במקרא כ"פורחת" (עפ"י ויקרא פרק י"ג, פסוק י"ב ועוד) בגופו של האדם ופעמים כ"זורחת" (עפ"י דברי הימים ב' פרק כ"ו, פסוק י"ט ועוד). זאת ועוד, המקרא ובעקבותיו חז"ל מציינים ומספרים לנו על מספר "דמויות מקראיות" שהצרעת פגעה בהם מסיבות שונות, כמו למשל: משה רבנו, מרים הנביאה, עוזיהו מלך יהודה, גיחזי משרתו של אלישע הנביא ונעמן שר הצבא של ממלכת ארם. ועפ"י חז"ל גם דוד המלך (ואחרים נוספים) חלו בצרעת בגין מעשיהם. חלקם מתו כתוצאה מכך וחלקם, "נתרפאו" בעזרתה הנדיבה של "מלכות השמיים" [או ע"י הקב"ה, בעצמו ובכבודו, או ע"י עושי דברו, שליחיו הנביאים].

בהתבסס על פסוקי המקרא, כמו גם, על השקפת עולמם של חז"ל במספר דוכתי, הצרעת שתוקפת את האדם (או: את כליו) נחשבת כ"עדות חותכת" לכך ש"יד אלוהים" הייתה בדבר עקב חטאיו/עוונותיו. הצרעת היא מעין "עונש חינוכי" על כך שמה שהאדם עשה היה רע ביותר ולא מצא חן בעיני "יוצר המחלות", הקב"ה. למשל: מרים, נענשה בצרעת למשך שבעה ימים על אשר "חטאה" ודיברה סרה באחיה משה (במדבר י"ב, פסוקים א' – ט"ז). כמו כן, עוזיהו מלך יהודה, נענש בצרעת על אשר ביקש להקטיר על המזבח (דברי הימים ב' כ"ו, פסוקים ט"ז – כ"א). חז"ל אף הגדילו ולימדונו בצורה נחרצת וחד משמעית שעונשו של "המוציא שם רע", הוא במחלת הצרעת, כאומרם: "אל תקרי – מצורע, אלא – מוציא שם רע" [ועיין עוד דברי חז"ל במסכת ערכין דף ט"ו: ובמדרשים: ויקרא רבא, ילקוט שמעוני ושוחר טוב על אתר].

ונשאלת השאלה: אם הצרעת הינה מחלת עור התוקפת את גופו של האדם (או: את כליו), מדוע הולך הוא אל הכוהן כדי שיאשש ויאשר שזו באמת צרעת ולאחר מכן הכוהן הוא ש"מטפל" ומוצא מזור ותרופה לנגעו/מחלתו הקשה של האדם? מדוע בכלל האדם נזקק לשירותיו של הכוהן שהוא "האוטוריטה הדתית-הרוחנית" הגבוהה ביותר ואשר עיקר תפקידו הוא השירות והעבודה בבית האלוהים, כמו גם, הדרכת העם בתורת ה'? מדוע האדם לא ילך ויזדקק לשירותיו של רופא קונבנציונלי, קרי: רופא עור/פנימי/עצבים (או: שלושתם יחד)?!

ונראה לנו לבאר: שבעצם הצגת והגדרת המחלה, כפי שכתבנו לעיל, מונחת התשובה. כלומר: מחלת הצרעת, כמו שאר המחלות שתוקפות את האדם, בסיסן הוא רוחני. המחלות הפנימיות, כמו גם, המחלות החיצוניות שבאות לידי ביטוי בגופו ממש של האדם, נגרמות בגלל העוונות, החטאים והמעשים הלא נאותים שהאדם עושה. לעיתים, המחלות משמשות כ"תמרור אזהרה" וכ"אור אדום" לאדם כדי לעשות "חשבון נפש" ולתקן את מעשיו, הליכותיו ומידותיו. לעיתים, עקב "החלטות של שוכן ערבות", קרי: הקב"ה, נגזרים על האדם ייסורים ומכאובים המובילים אותו אלי קבר. וכל גדולתו של האדם ניכרת ומתבטאת בכך שהוא "מצדיק עליו את הדין" ומקבל גזירת שמיים באמונה ובאהבה.

מכל האמור לעיל, השתא יובן בבהירות מדוע האדם הנגוע בצרעת הולך אל הכוהן. רק אדם המשרת והמשמש בקודש יבין את הנסיבות שהובילו למחלת הצרעת. רק הכוהן מסוגל לבדוק ולבחון באם האדם הנגוע בצרעת חזר בתשובה ובעיקר, תיקן את מידותיו וכו', ואולי, בעיקר את דיבורי לשון הרע שהוציא מפיו על הזולת, על השני. דיבורים שגרמו לבידודו של השני (ולכן הוא נענש ויושב בודד ומסוגר מן העולם, "מידה כנגד מידה"). רק הכוהן שהוא המכוון והמדריך הרוחני יש בידו את הכוח להורות את דרך ה' הנכונה והנכוחה ויכול לטהר את האדם, פיזית ורוחנית, מנגעו, מצרעתו. סימוכין לרעיון זה עולים מלשונו הצחה והזכה של אחד מגדולי פרשני המקרא, הרמב"ן ע"ה: "כי כל המחלה ההיא (=צרעת) ראויה לבוא על עוברי רצונו... ואם נשמע לקול אלוהינו ונשמור מצוות ה' וחוקיו, יהיה הוא ה' הנכבד – רופאנו" (ויורשה לי להוסיף על לשונות הטהורה של הרמב"ן: גם ע"י שליחיו ועושי דברו – הנביאים והכוהנים).

ו"בשולי האדרת" חושבני, שיש מן הראוי לחתום מאמר זה בדבריו המחכימים של ה"חפץ חיים" (מחבר ספר "שמירת הלשון") המנמק והמסביר את הקשר והתלות שבין האדם הנגוע (בצרעת) ובין הכוהן (כסמכות דתית-רוחנית גבוהה ביותר) המרפא והמטהר אותו: "וזאת תהיה תורת המצורע..." (ויקרא, תחילת פרשת "מצורע"): "אין טהרת המצורע תלויה, אלא, בדיבורו של הכוהן. וטעם הדבר, הוא: שכיון שנגע הצרעת בא על ע"י חטא הלשון (=חטא הדיבור), על כן ציוותה התורה לרפא את החטא ולתקנו בכוח הדיבור, (ב)כוח שומרי הדיבור ומקדשיו (קרי: הכוהנים), שעליהם נאמר: "בריתי הייתה איתו, החיים והשלום...: תורת אמת הייתה בפיהו ועוולה לא נמצא בשפתיו (=בדיבוריו). בשלום ובמישור הלך איתי ורבים השיב מעוון: כי שפתי כוהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא" (מלאכי ב', פסוקים ה' – ז').