"אתה רוצה לאכול ארוחת ערב?" קראתי לעברו, והוא ענה לי, "כן, אבל אני עסוק עכשיו."
"מה אתה עושה?" שאלתי בפליאה.
"אני חופר כדי להכין ערוגה," ענה מבלי להפסיק לעבוד.
הנחתי שמדובר במשחק, ולכן שאלתי: "האם יצמחו בה ורדים שנוכל לשים בכד שבסלון?"
"לא," ענה לי נמרצות. "זו לא ערוגה לפרחים."
"אז אולי יהיו בה עגבניות, שנוכל להוסיף לסלט?"
"לא," הניד בראשו לשלילה. "זו גם לא ערוגה לירקות."
"תן לי לנחש," ניסיתי שוב. "אולי אתה רוצה לשתול זרעי תפוזים כדי שיצמח בגינתנו עץ גדול ויפה?"
"לא ולא," אמר גם הפעם. "לא יצמחו כאן פירות."
"אני מקווה שאתה לא מתכוון לשתול כאן כמה מהצעצועים שלך," אמרתי בדאגה, תוהה האם הוא מתכנן להגדיל את אוסף מכוניות הפלסטיק שברשותו.
"מה פתאום," הוא צחק, "אני עדיין רוצה לשחק איתם."
"אז מה אתה זורע, בעצם?" שאלתי כשאזלו לי כל הרעיונות.
בני התכופף, והוציא משקית קטנה שהייתה מונחת על האדמה שלידו 2 סוכריות בצורת לב. "אלה זרעים מיוחדים של אהבה", הוא אמר.
"איפה מצאת את הזרעים האלה?" שאלתי את בני, שבינתיים הניח את הסוכריות בעדינות בתוך הגומות שהכין.
הוא סיים לכסות כל סוכריה ואז התרומם וענה: "כשיצאתי מהבית כדי לשחק, ראיתי שהשכנה שלנו שושי, מהקומה האחרונה, מחפשת משהו על המדרכה ברחוב. שאלתי אותה מה קרה, והיא אמרה שאיבדה את המפתח לבית, ומשום שהיא גרה לבד אין מי שיפתח לה את הדלת. אמרתי לה שנחפש יחד, ואחרי כמה דקות ראיתי את המפתח מתחת לתיבת הדואר."
"ואז מה קרה?" שאלתי.
"שושי אמרה לי תודה, ושאלה אם אני רוצה לבוא אליה הביתה לאכול עוגיות. אמרתי שאת בטח תדאגי לי, אז היא הוציאה מהתיק שלה את השקית הזו, ואמרה שהיא כמעט ריקה, אבל שיש בה כמה זרעים של אהבה, ושאנשים שעוזרים לאחרים וזורעים את הזרעים הללו, קוטפים פירות לנצח."
"אתה יודע שאלה רק סוכריות", חייכתי אל בני התמים וליטפתי את ראשו, "שום דבר לא יצמח מהן, ועדיף אם היית אוכל אותן, במקום לשתול אותן בחול המלוכלך".
"ברור שלא שותלים אותן," ענה לי בני. "אלה זרעים של אהבה, הם זרועים בלב שלנו ולא באדמה."
"אז למה החלטת בכל זאת להכין את הערוגה הזו?" שאלתי בתמיהה.
"כי לא רציתי לאכזב את השכנה שושי," הוא ענה לי, הניח את המעדר בצד והתבונן אל הבניין שלנו. "תראי, היא משקיפה עלי מהחלון שלה...".
וכך לימד אותי בני שיעור חשוב מאוד על מעשים טובים ועל אהבה. הוא ידע שכלום לא יצמח מהסוכריות, אבל הוא היה מוכן לסבול את החול והלכלוך שהוא כל כך שנא, רק כדי שהשכנה שלנו תרגיש שהיא העניקה לו משהו שהיה בעל משמעות עבורו. מאז אותו היום אני תמיד מזכירה לעצמי שיש למעשים שלנו כוח עצום שאנחנו לפעמים לא מודעים אליו, אך אם נעצור לרגע ונחשוב על האנשים שסביבנו, נוכל גם אנחנו לשתול זרעים של אהבה שיהפכו את העולם שלנו למקום שמלא בפריחה נפלאה!
נגישות
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא:
03
עדי
חמוד
הגב02
טבע ובע
מרגש מאד ויש ללמוד מזה . תודה לכם.
הגב01
אודי כהן
נורא נורא אוהבת את האתר מקסים מרתק ומחכים
הגב