חגי רונן ז"ל

בהיותו בן ארבע הגיע חגי עם הוריו לקיבוץ אפיקים, ושם גדל והתחנך עד שיצא לצה"ל. הוא היה שקט והצטיין באומץ לב, בעדינות נפש ובשיקול דעת. הוא ניחן בכושר מקצועי מעולה ובמרוצת השנים נבחר לבצע את המשימות המסובכות ביותר, שדרשו הקפדה ואחריות. קשרו הנפשי לחיל האויר נרקם בנעוריו, כשיצא לקורס "קשר" בגדנ"ע.

חגי גויס לצה"ל ביולי 1956 ואז התגלה הליקוי בראייתו. אחר הטירונות סיים קורס מ"כים בנח"ל ואף שירת בהצלחה כמדריך. לבו של חגי לא היה שלם עם שירות במסגרת הנח"ל והוא גילה את הדרך "להסתנן" למבחני הטיס ולהתקבל לקורס, למרות הליקוי בראייתו. הוא ידע שרק הטובים מגיעים לטיס ואמנם היה בין היחידים שהגיעו למסדר הכנפיים. בחיל האויר מצא את ייעודו ומילא תפקיד בכיר בטייסת שלו. מלחמת ששת הימים והקורס שעשה בארצות הברית, במטוס "סקייהוק", הגבירו את בטחונו העצמי ואת אמונתו בייחודו של חיל האויר. ביולי 1958 הצטרף לשירות קבע. ברבות השנים גבר והלך בטחונו העצמי, אחר שניצל פעמים אחדות ממצבים מסוכנים. כרב-סרן הייתה דאגתו נתונה לפקודיו, הן מבחינה מקצועית והן מבחינה אישית. אנשים שעבדו במחיצתו ציינו עד כמה נהנו מחברתו, משלוות נפשו ומן הביטחון שנסך סביבו. הוא הצטיין במזג שקט ובחיוך נעים ומרגיע. אמנם היו לו עקרונות וערכים ברורים בחיים, והוא דבק בהם ולחם עליהם, ועם שהיה חביב על פקודיו, היה מקפיד בדרישותיו וידע לעשות זאת בעדינות, ברוח טובה, ביושר ובהגינות. הוא ידע למצוא שפה משותפת עם כל אדם, כשם שידע לרקום קשרי ידידות הדוקים עם בני גילו ועם תלמידים בני משקים אחרים. כן נהג בכבוד בכל מבוגר, ובראש וראשונה בהוריו. הוא היה בעל מסור לרעייתו ואב נאמן ואוהב לילדיו. זו הייתה משפחה שחייתה באושר רב ובביטחון. למשימתו האחרונה יצא חגי בשמחה ובהרגשה טובה, אף כי לבו חרד לרעייתו, שהייתה בחודש התשיעי להריונה. ביום כ"ח באלול תשכ"ט (9.9.1969), יצא לפעולה קרבית, נפצע באזור מפרץ סואץ וצלל בים סוף. הניח אישה הרה ושני בנים. התינוקת נולדה לאחר נפלו. כיון שהוכרז כנעדר, הוצבה מצבה לזכרו בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים.

בין הדברים שכתב מפקדו לביתו נאמר: "עד כמה סבלני היה וכיצד שימש משענת חזקה - זאת ראינו בטייסת וגם בחיי המשפחה, עם האישה והילדים. הוא טס וטס ומעולם לא התעייף ולא גילה סימני מתיחות. הוא היה מאלה שידעו לפשט דברים ולא לסבכם - - - הייתה לו השפעה מרגיעה ומייצבת. חגי עלה וגדל לעינינו והפך לאחד הטובים שבטובים. רציתי בו כמפקד טייסת 'פנטום'. אך הנסיבות לא אפשרו. נפל כוכב, שקע ונעלם בים - - - אנחנו קשוחים, התקשחנו, למדנו "לספוג", כשם שידענו להלום. למדנו להעלים דמעה הצובטת בגרון, כדי שהחבר'ה לא ירגישו - אך לא למדנו להספיד וחסרות לנו מאוד המלים להביע את חוויותינו וצערנו העמוק - - - ".