הטרגדיה בטולוז

מאת: הרב בנימין בלך

באדיבות www.aish.co.il
אתר עם חכמת חיים

אני לא מסוגל להוציא את התמונה המזעזעת מראשי.

הרוצח יורד מהאופנוע, תופס בשערה של ילדה מקסימה בת שמונה, מצמיד את האקדח לראשה ולוחץ על ההדק. כשהאקדח לא יורה, הוא מחליף לכלי נשק אחר, יורה בראשה של הילדה מטווח אפס, חוזר ברוגע לקטנוע שלו ונוסע משם.

חייהם של שלושה קרבנות נוספים נגבו בבית הספר היהודי בטולוז, צרפת: הרב יונתן סנדלר ושני בניו הקטנים.

ניקול ירדני, נציגת ארגון הגג של הקהילות היהודיות בצרפת, סיפרה אחרי שצפתה בירי כפי שהוסרט במצלמות האבטחה: "הוא היה רגוע ונחוש. הוא רצח אותם בדם קר כאילו שהוא הורג בעלי חיים. אתה רואה אדם מחנה את האופנוע שלו, מתחיל לירות, נכנס לשטח בית הספר ורודף אחרי הילדים כדי לתפוס אחת מהם ולירות לה כדור בראש. אי אפשר לראות את זה. הוא בא כדי להרוג."

הרצח הזה, מזכיר לנו את התנהגותו של עמלק, הארכי-אויב של עם ישראל, שתקף אותם כשהם היו חלשים וחסרי אונים. אנחנו לא מסוגלים להעלות בדעתנו איך אדם מסוגל לכוון אקדח לעבר ילדים קטנים. אנחנו מנסים להבין, אולם רוע כזה פשוט נשגב מבינתנו.

ובכל זאת, אם לא נלמד מהאירוע המחליא הזה דבר, זה יהיה כאילו שהתייחסנו אליו כלא משמעותי, כאילו פטרנו אותו כשולי או חסר חשיבות. לכן עלינו לנסות להבין איזה מסר ומשמעות עכשוויים, הוא נושא.

הרוצח לא שנא רק יהודים, אלא גם מיעוטים אתניים נוספים. השנאה בדרך כלל מוצאת לעצמה יותר מאפיק פורקן יחיד, אולם ההיסטוריה הוכיחה מעל לכל ספק, את המציאות שכל חברה תרבותית חייבת להפנים: היהודים תמיד שמשו עבור העולם בתפקידה של כנרית הכורים.

בעבר, הכורים היו לוקחים איתם כנריות למכרות. הכנריות רגישות במיוחד לגזים רעילים, והן היו מגיבות לסכנה לפני בני האדם. לכן, אם הכורים היו רואים שהכנרית חולה או מתה, הם היו מבינים שהאוויר מכיל גזים מזיקים ונמלטים במהירות מהמכרה.

זהו תפקידו של היהודי ביחס לעולם. אנחנו מהווים מערכת התרעה עולמית מוקדמת. אנחנו הראשונים שמושפעים מנוכחותם של רוע ושנאה. גם אם זה לא מוצא חן בעינינו, להיות יהודי זה למשוך אליך שנאה, קנאה, כעס, ולא משנה עד כמה הם מופרכים וחסרי היגיון. אם יש שנאה במקום כלשהו בעולם, היא תמצא אותנו. אם יש רוע במקום כלשהו בעולם, הוא יעמיד אותנו על הכוונת. אנשים חולי שנאה מכל סיבה שהיא, כולל שנאה עצמית, הופכים אותנו לאובייקט של שנאתם.

לאנשים המושחתים יש סיבה מצוינת לשנוא אותנו. מוריס סמואלס טבע משפט נצחי כשאמר, "אף אחד לא אוהב את השעון המעורר שלו". אנחנו מטרידים את העולם בניסיונותינו המתמשכים לעורר אותו להישמע לקריאה האלוקית להתנהג בדרך מוסרית ואתית. היטלר ניסח זאת בבהירות. הוא תקף את היהודים לפני שתקף את תרבויות המערב, והסביר מדוע דווקא הם צריכים להיות מושמדים ראשונים: "המצפון", הוא הצהיר, "הוא המצאה יהודית. והוא מום כמו ברית מילה".

עצם קיומם של היהודים מאיים על אלה שמטרתם לסלק כל תביעה להתנהגות מוסרית או תרבותית. היהודים נבחרו להשמדה בשל תפקידם להוות "אור לגויים" – אלה שסוגדים לכוחות האופל והרשע אינם מסוגלים לסבול את המשך קיומנו על פני האדמה.

לכן האנטישמיות אינה מסכנת רק את היהודים. היהודים הם פשוט אלה שסופגים את המהלומות הראשונות מהרעים, וכשהמצפון שהיהודים המציאו נקבר באדמה והבשורה היהודית על קיומו של מוסר שמימי נחה בשלום על משכבה, האנטישמיות מגלה את כוונתה האמיתית - ניצחון הרשע וקץ התרבות.

האתגר האמיתי שמציב בפנינו טרור מהסוג שראינו בטולוז, מנוסח בדבריו של מרטין נימלר בתגובה לאימי השואה:

    תחילה הם באו לקחת את חברי האיגודים המקצועיים, ואני לא מחיתי, משום שלא 

    הייתי חבר איגוד מקצועי.

    אחר כך הם באו לקחת את הקומוניסטים, ואני לא מחיתי, משום שלא הייתי קומוניסט.

    אחר כך הם באו לקחת את היהודים, ואני לא מחיתי משום שלא הייתי יהודי.

    ואז הם באו לקחת אותי, אך לא נותר איש שיימחה עבורי.

מתי יבין העולם את האמת הפשוטה הזאת?

וכשאנו היהודים שופכים דמעות כאב על מותם של הקדושים, הטהורים והתמימים בבית הספר "אוצר התורה" שבטולוז, אין אנו בוכים אך ורק על מותם של בני עמנו. אנחנו בוכים משום שאנחנו עדים לאיום על העולם התרבותי, שעדיין מגדיר את אירוע הרצח בטעות בתור "בעיה יהודית" – ולנוחיותו פוטר אותו כאינו-ראוי להתייחסות עולמית.

אנחנו בוכים משום ש"חכמי אירופה" עדיין אינם מבינים שצערה של הכנרית העולמית, היהודים, מבשר על תוצאות הרבה יותר רציניות לכל המין האנושי, אם הבעיה לא תטופל מייד מתוך כוונות רציניות והכרה ברורה.

אנחנו מטלטלים בכאב משום שאנחנו רואים במה שקרה בצרפת קריאת התעוררות לעולם, שעליו להחליט לעמוד בנחישות מול הטרור, אולם מבחינים ביותר מידי תגובות של קבלה, השלמה ופסיביות.

אולי תפילותינו ודמעותינו יעזרו לעולם להיענות לקריאתו הדחופה של השעון המעורר שלנו, להגן על חלקם של המוסר וההגינות.

ואולי דווקא קיצוניותו של המעשה המזעזע הזה, תאפשר לאחת מתרומותינו הגדולות ביותר לאנושות - 'המצאת המצפון' - להתעורר, לקחת חלק במלחמה נגד הרשע, ולנצח.