טור אישי - חן שאול.

גורל. מה זה בעצם? מה זה השביל הזה בו אנו צועדים? איך ביטויים חסרי משמעות בחיינו מקבלים לפתע משמעות? אנו פרשני חיינו. הדרך בה אנו הולכים רוויית מסתורין, את המסתורין אנו מפענחים בדרכנו שלנו (תרתי משמע) וכך נראית המציאות שלנו.

בקיץ האחרון נקרו בדרכי אנשים שפתחו את עיניי לאפיקים חדשים, אפיקים שהיו מעט נסתרים עבורי עד אותה העת.

כניסתם לחיי יצרה מעין קרקע שונה ללכת עליה. שיחות נפש שהניבו הכרות טובה יותר איתם, אך יותר מכל עם עצמי. בבוא הזמן, ללא שום סיבה, העניק לי אחד מהם מתנה, ספר הנראה פשוט למראה, כריכתו כהה, חלקה לגמרי ובאותיות מוזהבות, מספר מילים צנועות: "ספר הטאו - מאת לאו צה". בעמוד הראשון הוא כתב הקדשה, "אני מאחל לך שתמצאי את המקומות היפים ביותר שבך ותדעי לעצור שם ולהנות",  אין יפה מזה.

הרצון העז לפתוח את הספר ולאכול בפה מלא את מה שיש בו נאלץ לעבור דיכוי. שגרת החיים הצפופה שבניתי לעצמי הייתה למחסום עתיר בטון.
עד שהחלטתי שמספיק - טיים אאוט ליום אחד, זה משהו שאני חייבת לקחת:

"נטול שם הוא

מקור ראשיתם של שמיים וארץ

נטולת תאר

היא אמם

של רבוא הדברים"

התחלתי לקרוא בספר, מילותיו פיוטיות אך עם זאת צנועות, מעטות אך כבדות משמעות, כמו מושכות פנימה, מנטרלות ממשות. וקראתי עוד ועוד, מוקסמת מהצלילים של המילים, מסוקרנת כמו קוראת בספר מתח. נושאים כמו צביעות, דעת עולם, זלזול, חכמה, דאגות ואושר צפו והציפו, אך בין אותם דפים גם פיזיקה וחינוך, כלכלה, טבע, פוליטיקה וממשל.
ספר שנראה תחילה כה פשוט, משך אותי במיוחדות מתונה להתעמק במילותיו, ומה שנראה תחילה כפסוקים תנ"כיים-סטייל-ניו-אייג', התפתח למכלול אינטלקטואלי בנושא חומרי הגלם הבסיסיים המרכיבים את העולם והחיים האנושיים שבו.

ספר הטאו, נקרא כך בעקבות המילה 'דאו' בסינית, שמשמעותה היא 'דרך'. במערב הוגים את המילה כ-'טאו'. כמו כן, נהוג לכנותו "ספר היצירה" מאחר והוא מציג מהות מופשטת אותה הופך האדם בחייו למוחשית. זהו אחד מן הספרים המסתוריים ביותר שנולדו במזרח הרחוק. מעט מאוד ידוע על מחברו לאו צה הסיני, אך מעריכים כי לפני 2500 שנים הוא היה האחראי על ארכיון הקיסר בסין. בבוא העת, כאשר חש כי עליו לפרוש מתפקידו, יצא למסע בהרי ההימלאיה ממנו לא שב. בתחנת הגבול נמצא ספר קטן בו הגיגים המתארים בפשטות יתרה את עיקרי תורתו של לאו. חוכמתו הופצה ויצרה בסיס לדיספלינות שונות בסין כמו אומנויות הלחימה והרפואה הסינית.

אין ה'דאו' מוגדר, מושא האמונה אינו בר הגדרה או תכונות כלשהן, אפילו שמו של הזרם נוצר בעקבות ההכרח לשם כלשהו. דרכו של הדאו היא מאין הסתכלות רציונאלית על עומק החיים. דבר שנראה אבסורדי מבחינת מעשה. כמו הסתכלות על גינה פורחת דרך משקפי שמש, כך היא מחשבתו של האדם תהיה נתונה למשקף ולא למה שהוא רואה דרכו. מתוקף כך, אין אפשרות להוכיח אמונה מסוג זה. כלומר, אין צורך...

"את הכיעור מודדים לפי היופי

את הטוב על פי הרע

את הקל על פי הקושי

אבל את הטאו

אין למדוד מול מה"

מבנה הספר מאפשר קריאה של מספר דקות בעמוד הנבחר רנדומאלית, ומנגד הרהורים של שעה על מספר מילים. מילים שהחיבור בניהן נוגע בדיוק בנקודה ששולחת לקרוא בספר מלכתחילה. מהות היצירה חיה בין המילים, מפשיטה את המציאות, אין קידוד או פרשנות מוחבאת, לא אמונה או דת ספציפית. הקורא הוא יוצר המשמעות, כפי שעושה כל חייו הוא.

הספר בוחן את יצירת היש מהאין, את חומרי הגלם הבסיסיים ביותר להם ניתנת פרשנות אינדיבידואלית היוצרת חיים שונים. יש הטוענים כי האותיות המרכיבות את מלל הספר הן המסמלות את מהותו. שכן מספר המילים מועט ביותר, הן בנויות מאותיות שונות והן חומר הגלם. אלו הן המילים שיוצרות משפט בו מפיח הקורא חיים בהתאם לעולמו, תובנותיו וניסיונו. הספר מתאר את "סוד הפרספקטיבה" משמע, יצירת צורה עם התחלה וסוף מתוך האינסוף. בסיס היצירה שלעיתים לא ניתן להבחין בו או להגדיר אותו, צץ מבין המילים ותשומת הלב אליו.

זה מה שאני הרגשתי, הרי מעולם לא הצלחתי לתאר מילולית מהי יצירה, אך התוודעתי במהלך הקריאה שאין צורך לעשות זאת. 81 הפרקים הבונים את הספר מעניקים לקורא כלים לתפישה רציונאלית יותר של מעמקי נפשו, הדרך בה מציג זאת לאו מושתתת על תורת הניגודים (=תורת יין ויאנג, המציינת ניגודים מחוברים) כמו יום חדש מואר שלא יכול להתחיל ללא הגעתו של הלילה החשוך.

"טאו הוא אחד

אחד הוליד

והנה שניים

שניים הם ניגוד

ניגוד שווה שלושה

כשיש שלושה

עולים מיד

עוד רבבה

אבל היין והיאנג

כמו הצל והאור

אחד מלפנים

שני מאחור

ההרמוניה בין הניגודים

היא נשמת החיים..."

אינני מתיימרת להבין את הספר לגמרי, אני לא חושבת שזה אפשרי. אני אף לא מנסה לשכנע לפתוח את הספר ולעיין בו, לדעתי הספר ומסריו יפלסו דרכם לאדם המתאים ברגע המתאים. יכול להיות שזה יקרה בעקבות מה שקראתם פה, ייתכן וזה ינחת עליכם כמו משום מקום, כפי שקרה לי...