maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

בסוד הנשמה – מודעות עצמית לפי ספר התניאסדרה שלישית - שיעור שני – להיות בשמחה תמיד

למעבר לשיעור הראשון בסדרה השלישית - מוכרחים להיות בשמחה - לחצו כאן


עצבות אינה עבירה מהתורה אך עלולה להביא את האדם לעשות את כל העבירות...
(רבי אהרון מקרלין)

בפעם הקודמת הסברנו שעצבות מסיבות גשמיות זה דבר פסול, צריך תמיד להיות בשמחה, שהרי הכל לטובה.

אך מה לגבי דאגות רוחניות?
מה קורה כשאדם נתקף בטרדות רוחניות? הוא לא מוטרד מחשבון הבנק או מהמלחמה בין רוסיה וצ'צ'ניה, הוא כבר הפנים שהכל לטובה, אלא שעכשיו הוא מוטרד מעניינים רוחניים, הוא מוטרד ממצבו הרוחני, הוא עבר עבירות בעבר, הוא יודע את משמעותה הרוחנית של עבירה (פגיעה בקשר עם הבורא), הוא יודע שבזה אי אפשר להאשים אף אחד אחר מלבד את עצמו, והוא טרוד מכך.

איך נפטרים מדאגות כאלה?
בפרקים הראשונים למדנו על כך שיש לנו שתי נפשות הנמצאות במאבק מתמיד, וכדי לנצח את המלחמה צריך להכיר אותן היטב.
אחד מהתרגילים של הנפש הבהמית הוא לנסות להפיל אותנו לעצבות.
היא משקיעה מאמצים רבים לשבור את רוחנו, כיוון שהיא יודעת שברגע שנהיה עצובים יהיה לה הרבה יותר קל לשכנע אותנו לעשות כל מה שהיא רוצה. אדם עצוב הוא חלש ואין לו כח להתמודד עם העולם, קל יותר להפעיל לחצים על אדם עצוב לעשות נגד רצונו.
לכן צריך לדעת שאם מגיעות טרדות על עבירות שעברנו בעבר בזמן שאנו מתפללים או לומדים תורה, מקורם בנפש הבהמית.
היא רוצה להפריע לנו בעבודת השם, היא יודעת שלטרדות הגשמיות לא נקשיב ומנסה להפיל אותנו עם טרדות רוחניות.

במצב כזה צריך להתעלם באופן מוחלט מטרדות אלו.
להתעלם פירושו להסיח את הדעת. מחשבות לא ניתן לעצור אך אפשר לנווט לכיוון חיובי. לדברים שבקדושה יש יתרון על דברים שהם היפך הקדושה כמו היתרון של האור על החושך, כמו שכאשר מדליקים את האור החושך נעלם, כך כשמתחילים לחשוב על דברי קדושה המחשבות הלא טובות נעלמות.

אמנם יש גם טרדות רוחניות טובות.
כאשר בגוף יש בעיה הוא מאותת על ידי כאב והכאב הזה גורם לי ללכת לרופא, וכך גם בנפש, כשיש בעיה היא מאותתת בכאב, ולכאורה, למה לא להתייחס למחשבות האלו.
אכן צריך להקדיש זמן גם למחשבות אלו אך צריך לקבוע לכך זמן מיוחד. בסדר היום שלנו לפני השינה יש "סדר קריאת שמע שעל המיטה" זו היא התפילה האחרונה של היום וזה הזמן להתבונן על היום שעבר לחשוב מה יכולתי לעשות טוב יותר מצד אחד ואיך מחר יהיה טוב יותר מצד שני.
כאשר יגיעו מחשבות על מצבי הרוחני בזמן עבודת השם באמצע היום, אומר להם שיחזרו בזמן המיועד להם.

אם הם מגיעות ממקום אמיתי אז הם באמת יחזרו ואז באמת אתבונן במצבי ואקבל בע"ה החלטה טובה להשתפר. אדרבה, גם זה יביא אותי לשמחה גדולה,כיוון שאני יודע שאם אני אכן מצטער על כך באמת ומקבל על עצמי להשתנות, השם סולח לי ועכשיו אני הרבה יותר קרוב אליו, וזו תהיה השמחה האמיתית בהשם הבאה אחרי העצב.
אך אם הם לא יחזרו סימן שמלכתחילה הם לא הגיעו ממקום של קדושה, אלא הגיעו מהנפש הבהמית שרק רצתה להסיח את דעתי מעבודת השם.

זקן ארוך
חשבון הנפש נמשל לספירת מלאי שעושה בעל עסק. הוא בודק בסוף היום, בסוף החודש או בסוף השנה כמה הוא הכניס וכמה הוא הוציא ולפי זה יודע אם צריך לערוך שינויים או לא, איפה לשפר וכד'. כשם שספירת מלאי אי אפשר לעשות כל רגע מחדש אלא רק בזמנים קבועים מראש, כך גם בחשבון הנפש.
מסופר על יהודי עם זקן ארוך שראה אותו מישהו ברחוב ושאל אותו:"רבי רבי, בלילה כשאתה הולך לישון הזקן בתוך השמיכה או מחוץ לשמיכה?", היהודי עמד נבוך ולא ידע לענות על השאלה. במשך השבועיים שלאחרי הוא לא הצליח להירדם הוא רק ניסה לחשוב כל הזמן איפה לשים את הזקן בתוך השמיכה או מחוף לשמיכה. כך גם אדם שינסה כל הזמן לחשוב אם הוא בסדר או לא בסדר, לא יוכל לתפקד ביום יום ועל כן יש לקבוע לכך עיתים ידועים מראש.

באמצע היום
מה לגבי מחשבות כאלו המופיעות באמצע היום כאשר האדם נמצא בעבודה, בשעת העסק ולא בשעת התפילה?
גם אז אין זה מגיע מהקדושה, גם כאן זה מתחבולות היצר. הנפש הבהמית יודעת שאם נהיה עצובים מהמעשים הלא טובים שלנו יהיה לה קל יותר להפיל אותנו בתאוות, לכן היא מתחילה בכך שתוקפת אותנו על המצב הרוחני שלנו, ורק אחר כך תנסה להפיל אותנו לעבירות.
גם אם העצבות היא מעבירות שעברנו צריך לדחות אותה לשעה שנקבעה מראש.
אך מה קורה כשנופלים הרהורים רעים לא על עניינים גשמיים, וגם לא על עבירות שעשינו בעבר, אלא על מצבנו העכשווי.
הנפש הבהמית מנסה לשכנע אותנו כי כרגע מצבנו אינו טוב ורוצה שנהיה עצובים מכך.
כלומר עד עכשיו דיברנו על מצב בו תוקפות אותנו מחשבות טורדות הטוענות כי אנחנו לא בסדר בגלל מעשים שעשינו בעבר, הפעם אנחנו מדברים על מצב שונה.
הנפש הבהמית כבר הבינה שאם תבוא ותטען בפנינו שאנחנו לא בסדר בגלל עבירות מהעבר לא נקשיב לה, אז היא באה וטוענת מה לגבי המצב העכשווי, היא טוענת בפנינו כי אף על פי שלא עברנו עבירות או שכבר עשינו עליהם תשובה, בכל אופן כרגע גם ללא עבירות מצבנו ירוד כיוון שיש לנו מחשבות לא טובות כל הזמן, מחשבות כפירה, ספיקות באמונה, מחשבות ניאוף, תאוות וכד'.
הנפש הבהמית באה ואומרת לנו שעם כל המאמצים שלנו נשארנו אותו דבר עדיין יש בנו רע, ולא נראה באופק סימן שהרע הזה עומד להיעלם, אדרבה הוא הולך ומתגבר!

ממצב כזה צריך לשמוח! כן לשמוח.
ולכאורה ממה יש לשמוח, אני הרי מרגיש שיש בי רע?

צריך לשמוח מכך שאצליח להסיח דעתי ממחשבות אלו ובכך אקיים את המצווה של "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם".
כלומר שהשמחה היא לא מהמחשבות הרעות עצמם אלא מכך שהמחשבות האלו נתנו לי צ'אנס לעשות מצווה נוספת ולחזק בכך את הקשר שלי עם הקב"ה.

האמת היא שאם נתבונן בעניין לעומק נבין שהשורש למחשבות האלו מלכתחילה הוא מהסתכלות לא נכונה שלנו ומהערכה עצמית שגויה.
העצבות על כך שיש בנו עדיין רע,שיש בנו עדיין מחשבות זרות, נובעת מגסות הרוח, מהגאווה שלנו.
אנחנו מחשיבים את עצמנו לצדיקים, חושבים שכבר ביטלנו את כל הרע שבנו, ולכן כאשר מגיעות מחשבות שסותרות לנו את הדעה הזו, אנחנו נופלים מכך ברוחנו.

אם היינו יודעים מה היא מדרגתנו האמיתית לא היינו נופלים מכך.
הרי אפילו הבינוני שלא עובר עבירות (כפי שהסברנו באריכות בסדרה הראשונה), עוד לא התגבר על הנפש הבהמית והיא עדיין בתוכו, ואדרבה היא גדלה ומתפתחת עם הזמן, ו"כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו".

"אתכפיא" – דחיית הרע
ולכן תפקידנו הוא בעיקר בדחיית הרע, ופחות בהפיכתו לטוב. הפיכתו לטוב היא בעיקר עבודת הצדיקים המכונה "אתהפכא" מהמילה להפוך.
בבינוני עיקר העבודה היא עבודת ה"אתכפיא" לכפות את היצר ולא לתת לו את מבוקשו.
ואעפ"י שהבינוני לא הפך את יצרו לטוב כמו הצדיק, בכל "אתכפיא" קטנה שהוא עושה, בכל כפייה קטנה של היצר הוא פועל פעולה עצומה.

פעולה שעושה נחת רוח לקב"ה וכפי שכתוב בזוהר שפעולה קטנה זו מעלה את כבודו של הקב"ה מעלה מעלה יותר מכל פעולה אחרת.

הנחת רוח מפעולת ה"אתכפיא" נמשל בגשמיות למאכל חריף שתוקן ועכשיו הוא מאכל ערב, כך הבינוני יש בו עדיין רע אבל בזכות כפיית היצר הוא ממתיק אותו, הוא לא הופך אותו, אלא הוא מתעל אותו לפעולות טובות.

הנחת רוח מפעולת ה"אתהפכא" לעומת זאת, נמשל בגשמיות למאכל מתוק מלכתחילה כמו הצדיק שכל מהותו מתיקות ועריבות.

עבודת ה"אתכפיא", היא אחד הדברים היסודיים ביותר בחייו של הבינוני, אין מדובר רק בכפיית היצר מעשיית איסורים, אלא גם בדברי ההיתר, כל פעולת "אתכפיא" קטנה עושה נחת רוח עצום בשמיים.
אפילו כשאוכלים אוכל כשר, בזה שאוכלים אוכל בריא ולא רק טעים, בזה שמפסיקים לאכול לפני שהבטן מתמלאת, נפעל נחת רוח אצל הבורא.
ולא רק במעשים , אלא גם בדיבור, כאשר לא אומרים כל מה שרוצים, גם בשמיעה כשלא שומעים כל מה שרוצים, גם בראיה, כשלא מסתכלים לכל מקום שרוצים, וגם במחשבות וכן הלאה.

במידה מסוימת יש בעבודת ה"אתכפיא" מעלה גם על עבודת ה"אתהפכא", ובכך יש מעלה בבינוניים על הצדיקים, כיוון שכשצדיק עושה רצון השם, אין בכך חידוש שהרי אין בו התנגדות לכך מלכתחילה, הוא בעד העניין גם ככה, לעומת זאת כאשר הבינוני שיש בו יצר הרע ויש בו נפש בהמית, מתגבר על היצר שלו יש בכך חידוש עצום ואין זה משנה אם התגבר בדבר קטן, למשל לדחות את הארוחה בכמה דקות) או בדבר גדול (למשל לא לדבר לשון הרע), כיוון שהחידוש על עבודת הצדיקים הוא בעצם זה שעשה היפך רצונו.

כמו ציפור מדברת שכשרואים אותה מדברת נכנסים להתפעלות גדולה גם אם אומרת דברים פשוטים ולא דברי חכמה, כי ההתפעלות היא מהחידוש בדבר שציפור יכולה לדבר.

ועל כך נאמר שכאשר אנו מקדשים את עצמנו מעט מלמטה אז מקדשים אותנו הרבה מלמעלה, מצווה גוררת מצווה.
ובכל "אתכפיא" קטנה שעושים כאן למטה פועלים פעולה עצומה למעל, מה שממשיך לנו כוחות עצומים להתקדם מהר יותר בעבודתנו. כלומר בזכות שעושים את עבודת האתכפיא מקבלים סיוע נוסף מלמעלה להצליח בעבודת השם.

והייתם קדושים..
חשוב לציין כי האתכפיא אינה חידוש של ספר התניא או של החסידות, אלא זו מצוות עשה מהתורה, כפי שמסבירים על הפסוק "והייתם קדושים.." שצריך לקדש את עצמנו גם בדברי ההיתר. כלומר הצורך לשלוט ביצרים שלנו הוא לא רק בנוגע לעשיית איסור ממש אלא גם בדברי ההיתר צריך להתנהג בקדושה, ולא לעשות כל מה שרוצים..

וזהו הקיום של הפסוק "והייתם קדושים.." אעפ"י שהבינוני איננו צדיק, ומאבק בנפש הבהמית תמיד יהיה לו, אך על ידי שירגיל את עצמו ב"אתכפיא" לאט לאט יתקדם ויתקדש וגם המאבק בנפש הבהמית ישתנה, זה כבר לא יהיה מאבק גס על תאוות גשמיות וחומריות, אלא ילך ויתעדן. הוא כבר לא יהיה במצור, הוא עדיין יהיה המלחמה אך לא יהיה מותקף ללא הפסקה, הוא יהיה בעמדה הנעלית יותר, ויוכל להרגיש רווחה בחלק מהעמדות.

לדחות את המחשבות בשתי ידיים
אחד מחסידי הבעל שם טוב ביקש עצה להתגבר על מחשבות זרות. שלח אותו הבעל שם טוב לחסיד שגר באחד הכפרים ואמר לו שילמד ממנו. כשהגיע לביתו הייתה כבר שעת ערב, הוא ראה שיש עוד אור בביתו דפק בדלת, אך לא הייתה תגובה. הוא לא הבין מה קורה ניסה שנית ושוב לא הייתה תגובה. את הלילה הוא כבר העביר במקום אחר. בבוקר כשהגיע שוב התקבל בברכה והתארח אצל אותו חסיד מספר ימים. לפני שעזב פנה ואליו ואמר לו שנשלח על ידי הבעל שם טוב ללמוד כיצד מתייחסים למחשבות זרות ועוד לא קיבל תשובה. ענה לו החסיד שאת זה הוא כבר לימד אותו בערב הראשון... פשוט לא פותחים את הדלת לא מתייחסים. אפילו אם נפתח את הדלת כדי לצעוק או לגרש את מי שדפק, כבר התייחסנו והמחשבה הזרה השיגה את מטרתה.

תפילה
אך מה לגבי מחשבות זרות בזמן תפילה?
מה אמור הבינוני לעשות כאשר המחשבות הטורדות תוקפות אותו בזמן שהוא מתפלל, ולא סתם מתפלל אלא מתפלל בכוונה.
לגבי טרדות גשמיות כבר הסברנו שהכל לטובה, לגבי דאגה מעוונות הסברנו שצריך לקבוע לכך זמן מיוחד לפני השינה,
אך מה לגבי מחשבות מהמצב שלי כרגע, מכך שיש בי עדיין רע.
כשזה מגיע באמצע היום הסברנו שזה בא לתת לי צ'אנס לקיים מצוות "לא תתורו אחרי עינכם.." אך אי אפשר לומר זאת כאשר זה מגיע באמצע תפילה כיוון שאז אני כבר עסוק במצוות התפילה, אז איך מתמודדים עם מחשבות כאלו בזמן התפילה?

גם במצב זה לא צריך להתייחס למחשבות אלו כלל.
אך בשונה מהמחשבות שבאמצע היום עליהם אמרנו שצריך לשמוח כיוון שאפשר לקים את מצוות "לא תתורו אחרי לבבכם.." כאן התגובה היא שונה.
באמצע תפילה אין צורך להתייחס למחשבות אלו כלל!
המתאבק עם מנוול מתנוול.
ברגע שנתחיל לחשוב על מחשבות אלו, מאין הגיעו מה מקורם, מה סיבתם, כבר נפלנו.
יש לדחותם בשתי ידיים, היינו לא להתייחס אליהם כלל.
מצב זה לא צריך להפיל אותנו או חס ושלום לייאש אותנו, אלא אדרבה, לשמח אותנו.
העובדה שנופלות מחשבות טורדות באמצע התפילה, היא ההוכחה הטובה ביותר לכך שאנו מתפללים.

התפילה נקראת בזוהר "שעת קרב".
כיוון שאז היא עיקר המלחמה בין שתי הנפשות. הנפש הבהמית יודעת שהתפילה משפיעה על כל היום. היא יודעת שאם בזמן התפילה נרגיש קצת קדושה, אם בזמן התפילה אכן נזכור מול מי אנחנו עומדים, מה אנחנו עושים כאן ומהי מטרתנו בחיים, אז בוודאי שגם שאר היום יראה בהתאם, לכן דווקא אז היא מפעילה את כל הכוחות שלה להילחם בנפש האלוקית.

הנפש הבהמית מרגישה צורך להתגבר ולהפריע לנפש האלוקית כאשר היא מרגישה מאוימת. היא מרגישה כי הנפש האלוקית מתפללת כראוי ולכן באה להפריע. עצם ההפרעה מוכיח כי זו תפילה בכוונה.
לפעמים ממש מרגישים שרגע אחרי התפילה כבר נעלמות כל המחשבות הזרות, בזמן של ארוחת בוקר אחרי התפילה הן כבר לא מגיעות...

ולכן העצה היעוצה היא לדמות מחשבות אלו לעובד אלילים שבא להפריע לנו באמצע התפילה ומנסה לבלבל אותנו, שבוודאי לא נקשיב לו ולא נתייחס אליו אלא נגביר את הכוונה בתפילה, במידה ולא מצליחים צריך להתפלל ולהתחנן להשם שברחמיו הרבים ירחם עלינו וייקח מאיתנו את המחשבות הללו.
שהרי גם לו יש אינטרס בכך, אין זה רק בקשה פרטית שלנו, אנו מבקשים בתפילה "עשה למענך והושיענו" כשנזכרים שזו לא בעיה פרטית שלנו, ומפסיקים להסתכל על העולם מהעיניים של ה"אני" והיישות, נזכרים שיש בנו נשמה, והנשמה היא חלק אלוקה ממעל ממש אז לקליפות יש כבר פחות במה להיאחז. זה כבר לא קרב פרטי שלנו, זו לא תחושת כישלון אגואיסטית, זה חלק ממאבק אלוקי, ומשם הדרך לניצחון כבר קלה יותר.

השם רוצה את הטרדות שלך
רבי מנחם מנדל מקוצק פנה פעם לאחד מחסידיו ואמר לו:"אני יודע על מה חשבת בתפילת יום הכיפורים השנה. תחילה אמרת להשם שידאג לך לפרנסה כדי שתוכל ללמוד תורה ולהתפלל בשקט, אחר כך אמרת לו שאם יהיה לך יותר מדי כסף גם תהיה טרוד אז ביקשת סכום נמוך יותר."
החסיד עמד המום, והרבי המשיך ואמר:"ואולי בכלל מה שהשם רוצה ממך זה שתהיה טרוד, תתגבר על הטרדות ואז תתפלל ותלמד תורה?"

לסיכום
מחשבות על עבירות מהעבר צריך לדחות לשעה קבועה מראש. מחשבות על מצבי הרוחני הלא טוב בהווה נובעות מהערכה עצמית לא נכונה. כאשר הם באות באמצע היום צריך לשמוח על ההזדמנות לקיים מצוות "לא תתורו" וכאשר הם באות באמצע תפילה סימן שזו תפילה טובה ולא צריך להתייחס כלל, אלא להגביר הכוונה.

למעבר לשיעור השלישי בסדרה השלישית - לב שבור הוא לב שלם - לחצו כאן


 

באדיבות אתר "אסנט צפת" - חווית הקבלה

עריכה: אוהד שלום

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
תכנים קשורים: יהדות, דת, נפש, נשמה, תניא, שמחה
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: