maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

בסוד הנשמה – מודעות עצמית לפי ספר התניאסדרה חמישית - שיעור שני – כוונות

למעבר לשיעור הראשון בסדרה החמישית - לשם ייחוד - לחצו כאן!


לאחר שהסברנו את תכלית בריאת העולם ומדוע היא באה לידי ביטוי דווקא בעולם שלנו ודווקא במעשה הגשמי, נעבור לדבר על חשיבות הכוונה המלווה את המעשה.
אל לנו לזלזל בחשיבות הכוונה, כי אמנם המעשה מכין את העולם שיוכל לשמש כבית לבורא, אך הכוונה היא זו שעושה את הבית מואר.


גוף ללא נשמה

באופן כללי אפשר לחלק כל מצווה לשני רבדים: מעשה וכוונה. אמנם שניהם (המעשה והכוונה) ממשיכים את אור השם בעולם, אך האור שנמשך בכוונה הוא נעלה יותר מהאור הנמשך על ידי המצווה עצמה, אלא שהכוונה חייבת לבוא כשהיא "מלובשת" במצווה ולא בפני עצמה.

גוף ונשמה

את מעשה המצווה נמשיל לגוף ואת הכוונה לנשמה. מעשה המצווה פועל על העולם כפי שהסברנו באריכות בפרק הקודם, גם ללא כוונה. אך הכוונה ממשיכה את האור בדרגות גבוהות בהרבה. אם היינו עושים רק את מעשה המצווה, היינו מקבלים גוף שאין בו נשמה. מצד אחד זהו גוף ללא חיות, אך מצד שני יש כאן גוף, נפעלה פעולה שהשפיעה על העולם ועזרה לקיים את התכלית. אם היינו רק מכוונים ללא עשייה, היה זה כמו נשמה ללא גוף. זה דבר מאוד רוחני ומאוד נעלה, אך חסר משמעות בעולם שלנו.
לכן גם אם נכוון את כל הכוונות שבעולם, עד שלא נעשה את מעשה המצווה הגשמי, לא עשינו כלום. מצד שני, כל מעשה קטן אפילו ללא כוונה, פועל על העולם, אלא שהכוונה תוסיף באור האלוקי שנמשך בעולם על ידי המעשה.

אחד ואפס

אפשר להשוות זאת למספרים. המצווה היא בדוגמת הספרה הראשונה במספר, והכוונה היא האפסים שבאים אחרי. כך  שכשעושים מעשה גשמי (המספר 1) פועלים על העולם וככל שנוסיף בכוונה (באפסים) המספר יהיה נעלה יותר ויעלה מ-1 ל-10 ל-100 ל-1000 וכן הלאה.

שתי דרגות במצווה ללא כוונה

עוד לפני שנדבר על הכוונות, נציין כי גם במעשה המצווה הגשמי ישנן שתי דרגות.
יש מצוות שנעשות ברובד המעשה בלבד, למשל נתינת מטבע לצדקה, אך ישנן מצוות שנעשות ברובד הדיבור והמחשבה, למשל תפילה ותלמוד תורה.

את ההפרש בין האור, הנמשך על ידי הדרגות השונות, אפשר להקביל להפרש בין החיות, האנרגיה הנמצאת בדומם (אבנים, אדמה, מים וכד') והאנרגיה הנמצאת בצומח (צמחים, עצים וכד'). כמו שבצומח יש אנרגיה נעלית בהרבה, שהיא זו הנותנת לצומח את היתרון על הדומם, שיוכל לצמוח, כך במצוות הנעשות על ידי דיבור ומחשבה לעומת מצוות הנעשות במעשה בלבד.

אך בכוונה נמשך אור נעלה אפילו יותר.

מה הכוונה כוונה?

בפרקים הראשונים הסברנו כי כל מצווה צריכה להיות מלווה ברגש של אהבת השם ויראת השם, המהווים את הכוונה. האהבה היא הרצון והמשיכה של האדם לצאת מהעולם ולדבוק בהשם, לעשות נחת רוח לבורא ולשמח אותו, והיראה היא החשש להתנתק מהבורא, החשש לאכזב אותו ולגרום לו כביכול "עוגמת נפש".

אהבה טבעית ואהבה שכלית

בפרקים הראשונים הסברנו שיש שני סוגי רגשות. ישנן רגשות שנמצאים בנו באופן טבעי ואנו רק צריכים לגלות אותם, להפעיל אותם. קראנו לזה האהבה הטבעית שיש בכל יהודי לקב"ה, המגיע לנו בירושה מאבותינו. אהבה זו נמצאת בכולנו, אך היא נסתרת, נעלמת ועל ידי זה שאנו נזכרים מי אנחנו, על ידי זה שאנו נזכרים כי אנו בנים לקב"ה, אבותינו הם אברהם יצחק ויעקב, אנו מגלים את האהבה הזו שגם אם אין אנו מרגישים אותה בפועל בלב, היא מספיק חזקה כדי להזיז אותנו ולהתלבש במצוות שאנו מקיימים.

למעלה מזה, היא האהבה השכלית. על ידי התבוננות עמוקה בגדולת הבורא, על ידי הבנה שכלית באלוקות, אנו מולידים רגשות בלב. רגשות שנולדים על ידי השכל. עבודה זו היא עבודה קשה יותר והיא בבחינת הדרך הארוכה והקצרה. קשה יותר להגיע לשם אך בפועל כאשר מגיעים לרגשות הנולדים מהשכל הם "יציבים" יותר ולא חולפים במהרה כמו הרגשות הטבעיים.
 

חי - מדבר

האור הנמשך על ידי הכוונה הנולדת מהתבוננות שכלית הוא נעלה בהרבה מהאור הנמשך בכוונה המגיעה מהרגשות הטבעיים שבתוכנו. ההבדל הוא כל כך גדול, כמו ההבדל בין המדבר (המין האנושי) והחי (בעלי חיים). כלומר, כמו שבמדבר ישנה אנרגיה נעלית בהרבה המאפשרת לו לדבר, כך האנרגיה, האור הנמשך על ידי הכוונה השכלית, נעלה בהרבה מהאור הנמשך על ידי הכוונה הטבעית.
יותר מזה, אחת המעלות של המדבר על החי הוא היכולת לבחור, להחליט, לפעול לפי השכל ולא רק להימשך אחרי הרגש. כאשר אדם מצליח לקיים מצווה בשילוב כוונה שנולדה מהתבוננות, ולא רק מקיים את המצווה לאחר שעורר בעצמו הרגש הטבעי שיש לכל יהודי לאהוב את השם, הוא המצב נעלה יותר, כמו ההבדל בין מדבר ובעל חי.

ארבע עולמות

אין זה מקרה שיש דווקא ארבע עולמות (אצילות, בריאה, יצירה, עשייה), ודווקא ארבע קטגוריות בנבראים (דומם, צומח, חי, מדבר), וכן יש עוד הרבה עניינים ביהדות הנחלקים לארבע (ארבע יסודות, ארבעה בנים, ארבע כוסות, ארבעת המינים וכן הלאה), אלא הכל מכוון מלמעלה. החלוקה לארבע היא כנגד ארבעת אותיות שם הוי'.

כלומר בשם השם יש ארבע אותיות ומכאן נובעים כל העניינים הנחלקים לארבע, הכל כנגד ארבע אותיות שם השם.

למשל ארבעת העולמות. יו"ד – עולם האצילות. ה"א – עולם הבריאה. וא"ו – עולם היצירה. ה"א – עולם הבריאה.
 

עשר הספירות

בפרקים הראשונים, כשדיברנו אודות עשר הספירות חילקנו אותן לשתי קבוצות מרכזיות. כוחות השכל (חכמה, בינה, דעת) וכוחות הרגש (חסד, גבורה, תפארת וכו').
עכשיו נראה שגם את עשר הספירות ניתן לחלק לארבע קבוצות המקבילות לארבעת העולמות, ולארבעת אותיות שם הוי'.

החכמה (מקור השכל) מקבילה לעולם האצילות ולאות יו"ד. שהרי גם החכמה וגם האצילות שניהם (כפי שהסברנו בפרקים הקודמים) עניינם ביטול לבורא. כך גם האות יו"ד היא אות קטנה בצורת נקודה, עוד לפני ההשגה והבנה.

הבינה (השכל), מקבילה לעולם הבריאה ולאות ה"א. כמו שהאות ה"א היא התפשטות של האות יו"ד. הרחבה של האות יו"ד לאורך לרוחה ולעומק, כך עולם הבריאה הוא ראשית מציאות ה"יש" לעומת ה"אין" שבעולם האצילות.

המידות (רגשות) מקבילות לעולם היצירה ולאות וא"ו. האות וא"ו היא בגימטריה שש כמספר המידות, וגם צורתה קו פשוט מלמעלה למטה מקבילה לעבודת המידות שעניינן להמשיך את המוחין, את השכל - למעשה, לפעולות.

המלכות (מחשבה, דיבור ומעשה) מקביל לעולם העשייה ולאות ה"א. שוב האות ה"א, המייצגת עכשיו את המעשה, מפתחת את הרגשות שקודמות לה והופכת רגש לפעולה.

ארבעת העולמות אינם נמצאים "מעבר לירח", הם כאן אבל במימד אחר, ולכן אין לנו אפשרות לראות אותם, אלו הם עולמות רוחניים.
הקשר שלנו לעולמות הוא בכך שכאשר אנו עושים פעולות רוחניות, אנו משפיעים על העולמות הללו, ובבוא היום כאשר הנשמה תיפרד מהגוף, הנשמה תעבור לאותו עולם בו השפיעה על ידי המעשים והכוונות שלה, ותזכה ליהנות מכל עבודתה כאן בעולם הגשמי.
 
היכלות וספירות

בכל עולם יש את ההיכלות והמדורים שבו ויש את הספירות שמחיות את העולם. כמו שבעולם שלנו יש את הגשמיות, ויש את הרוחניות המחיה את הגשמיות. כיוון שאנו עוסקים כעת בעולמות הרוחניים אז וודאי שאין בהם גשמיות, אך החיצוניות של העולמות הרוחניים זה ההיכלות והמדורים.

כאשר מקיימים מצווה עם כוונה מהדרגה הראשונה, כוונה רגשית, אך רק רגש טבעי ולא רגש שנולד על ידי התבוננות שכלית, אז הנשמה (לאחר יציאתה מהגוף) עולה לעולם היצירה (המכונה גם "גן עדן התחתון"). כיוון שהפעלנו רק את כוח הרגש אז הנשמה מגיעה ל"עולם הרגש", עולם היצירה בו שוכנות המידות.

כאשר מקיימים מצווה עם כוונה מהדרגה השנייה, כוונה שנולדת משכל. כלומר מתבוננים בגדולת הבורא, וכתוצאה מזה מולידים בלב רגשות אהבה ויראה עזים, אז הנשמה עולה לעולם הבריאה (המכונה גם "גן עדן העליון"). כיוון שהפעלנו את הכוח השכלי, אז הנשמה עולה ל"עולם השכל", עולם הבריאה בו שוכנת ספירת הבינה.


שבתות וראשי חדשים

גם מי שעבד את השם רק עם אהבה ויראה טבעיות ולכן הגיע רק לעולם היצירה, לגן עדן התחתון, זוכה לעלות בעיתים מיוחדים כמו שבתות וראשי חדשים לעולם הבריאה, גן עדן העליון, על ידי העמוד המחבר בין שני העולמות הללו.

כיוון שגם אם עבודתו הייתה רק באהבה ויראה טבעיות, הרי סוף כל סוף הוא השתמש ברגשות אלו כדי להתגבר על היצרים שלו והתנהג כבעל בחירה המפעיל את שכלו, ולכן גם הוא זכאי (בעיתים מיוחדים) להיכנס לעולם הבריאה.

מה מביא אותנו לעולם האצילות?

ישנה כוונה נעלית יותר עליה טרם דיברנו, זוהי כוונה השמורה לצדיקים הגדולים. ישנו מצב שקיום המצווה הוא אף למעלה מהרגש הנולד על ידי השכל. ישנו מצב שצדיק מתבטל כל כך לבורא, הוא מתמסר כל כך ליוצרו עד שהופך להיות מרכבה שלו.
כפי שהמרכבה בטלה לרוכב, כפי שהמרכבה עושה כל מה שהרוכב אומר לה, כך הצדיק עם הקב"ה. הוא מסור לו באופן כל כך מוחלט, למעלה אפילו מהבנה שכלית, ולכן הוא עולה לעולם האצילות, שם נמצאת ספירת החכמה, שלמעלה מהשכל.
כלומר, אצל בינוני מהמדרגה הגבוהה, ישנה התבוננות שכלית המביאה לרגשות אהבה ויראה, הוא מבין ולכן הוא אוהב את השם. אצל הצדיק, אין צורך בהבנה, הוא רואה. הראיה היא למעלה מהשכל כפי שהחכמה למעלה מהבינה, ועולם האצילות למעלה מעולם הבריאה.

התורה והמצוות

עד כה דיברנו על הנשמה לאחר יציאתה מהגוף, אך מה לגבי התורה שלמדנו והמצוות שקיימנו? הרי האנרגיה שהוצאנו עליהם לא נעלמת מהעולם. איפה הם נמצאים?

תורה שנלמדה עם רגש שנולד משכל נמצאת בעשר הספירות של עולם הבריאה, כלומר בפנימיות (כביכול, ברוחניות) של עולם הבריאה. כאשר הנשמה עולה לשם היא "נהנית מזיו השכינה" היינו נהנית מהאור של הספירות המחיות את עולם הבריאה.

תורה שנלמדה עם רגש טבעי, נמצאת בעשר הספירות של עולם היצירה, וכאשר הנשמה תעלה לעולם היצירה תתענג מהאור של עשר הספירות שבעולם היצירה.

תורה ומצוות ללא כוונה

גם את "ללא כוונה" אנו מחלקים לכמה סוגים:

שגרה – "לא לשמה"

ישנו מצב בו מקיימים את המצווה ללא כוונה, סתם כי כך חונכנו, כך הורגלנו, זו השגרה שלנו, מה שהנביא קורא "מצוות אנשים מלומדה".

במצב כזה התורה לא יכולה לעלות ולהתחבר עם הספירות בעולמות העליונים. הספירות בעולמות העליונים, הם כאמור, הרוחניות של העולמות. כדי שהתורה תתעלה לשם היא צריכה להיות מלובשת בכוונה "רוחנית" גם כן, ולא כאשר נעשית מתוך הרגל. כלומר מכיוון שלמצווה כזו אין "פנימיות", אז גם השכר בגן עדן הוא ללא ה"פנימיות", אין את החיבור לפנימיות העולמות – עשר הספירות. הנשמה תעלה לאותו עולם, אך לא תיהנה מהפנימיות שלו, כיוון שהתורה שלמדה לא הייתה מלאה ברגש הפנימי.

חלום על הקב"ה

מספרים על יהודי שומר תורה ומצוות שהתעורר באמצע הלילה בבהלה מתוך חלום ואמר לאשתו כי חלם על הקב"ה. "מה הסיפור?" אמרה לו אשתו "בחלומות התערבבו כל המחשבות שעברו עליך באותו יום". "מזה בדיוק נבהלתי" הוא עונה לה "לא חשבתי על הקב"ה כבר 15 שנה".

"לא לשמה ממש"
ישנו מצב בו מקיימים את המצוות לא מתוך רגשות אהבה ויראה להשם, וגם לא סתם מתוך שגרה, אלא  מתוך רגשות לא נכונים. למשל מתוך מטרה להיות תלמיד חכם או מתוך מטרה להשיג כבוד. מטרות אלו הן בבחינת קליפת נוגה (ראה פרק קודם). הן אינן נכונות, אך ניתן גם להשתמש בהן.

לכן, כל עוד שמקיימים מצוות רק מתוך מטרה "אגואיסטית" אז הקליפה ממנה נבעה הרגשת הישות מתלבשת בתורה, ועכשיו לא רק שהתורה נשארת למטה, אלא שהיא מלובשת בקליפת נוגה ואינה בקדושה.

בית כנסת מלא תפילה

מסופר על הבעל שם טוב שנכנס לבית כנסת ואמר הי הבית כנסת מלא בתורה ותפילה. הגבאים מאוד שמחו לשמוע זאת, אך הבעל שם טוב המשיך ואמר, כי חסרה הכוונה ה"לשמה" ולכן כל התורה נמצאת כאן למטה בבית כנסת, היא לא עלתה למעלה...
 
לעולם יעסוק אדם "שלא לשמה", שמתוך "שלא לשמה" בא "לשמה".

ברגע שאדם עושה תשובה, מתחרט על האופן בו למד תורה, מתחרט על כך שעשה זאת מתוך ישות ולא בקדושה, וחוזר ולומד שוב את אותו דבר בכוונה הראויה, אז מיד אותה תורה שלמד "שלא לשמה" בעבר, משתחררת מה"קליפת נוגה" בה הייתה תפוסה ועולה גם כן למעלה, רטרואקטיבית.

לכן כדאי לקיים את התורה והמצוות גם כשאין כוונה במאה אחוז, כיוון שבפעם הבאה שנחזור לאותה מצווה, תפילה, לימוד בתורה עם הכוונה הראויה זה יפעל גם על מה שעשינו בעבר שיעלה לקדושה. כיוון שבסופו של דבר כולם חוזרים בתשובה בשלב מסויים (אם לא בגלגול הזה אז בגלגול הבא), לכן תמיד כדאי לעשות כמה שיותר, גם בלי כוונה, כי בסופו של דבר (על ידי התשובה) זה יעלה גם כן לעולמות העליונים.

הכנפיים של העוף

בזוהר מעשה המצווה נמשל לגוף של העוף, והכוונה לכנפיים.

העוף קיים וכשר לשחיטה גם ללא כנפיים. אך ללא הכנפיים הוא לא יכול לעוף. כך גם המצוות שלנו. הן קיימות גם ללא הכוונה, ללא הכנפיים (אהבה ויראה) אך ללא הכוונה המצוות אינן "עפות" הן לא מתעלות לעולמות העליונים, אלא נשארות כאן בעולם הזה.

לסיכום

המעשה הוא העיקר, עולמנו הוא עולם גשמי, והמעשה הוא זה שפועל בעולם הגשמי. מעשה ללא כוונה הינו מעשה נטול חיות, לכן אנו מלבישים את הכוונות במעשים, מאידך כוונה ללא מעשה הינה חסרת משמעות, שהרי אין לה במה "להתלבש" כאן בעולם, ואינה פועלת את הכוונה העליונה של הבורא.

 

למעבר לשיעור הבא - דרגות בכוונה - לחצו כאן!

 

השיעור נלקח מתוך הספר מודעות יהודית
באדיבות אתר "אסנט צפת" - חווית הקבלה

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
תכנים קשורים: יהדות, דת, לב, אלוהים, נפש, נשמה, תניא, שמחה
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: