maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

בסוד הנשמה – מודעות עצמית לפי ספר התניאסדרה רביעית - שיעור רביעי – לזכך את העולם

למעבר לשיעור השלישי בסדרה הרביעית - לגלות את הניצוץ - לחצו כאן!


היכן נמצא הקב"ה

אחד הצדיקים הגדולים נשאל פעם את השאלה הנצחית "היכן נמצא הקב"ה?"

הוא ענה: "בכל מקום שנותנים לו להיכנס..."

בפעמים הקודמות, התחלנו להסביר כי התכלית של העולם היא בהפיכת החושך לאור, בגילוי האמת דווקא במקום השקר, במקום הנמוך ביותר בשרשרת העולמות – בעולם שלנו, עולם העשייה הגשמי. וכפי שזה בעולמות, כך זה גם בנפש, התכלית היא דווקא בגילוי הנשמה בדרגות הנמוכות של הנפש, דווקא ברובד המעשה.

ביארנו גם, כי העבודה שאנו עושים היא הכנה של העולם לגילוי הגדול, לזמן הגאולה, אז יאיר בעולם אורו הגדול של הבורא, האור יאיר בכל מקום ובכל פינה. אך הארה זו לא תגיע כפרס על העבודה שעשינו, אלא תהיה תוצאה ישירה של העבודה שעבדנו כאן בעולם כל משך חיינו. כלומר, כל מצווה שאנו עושים מכשירה עוד חלק בעולם לאור האלוקי, מוסיפה  אור בעוד פינה, ובימות המשיח פשוט נראה בעיניים את כל העבודה שעשינו עד עתה.

הפעם נתחיל להסביר איך זה נעשה בפועל.

קדושה וקליפה

בפרקים הראשונים הסברנו כי קדושה היא השראה של הקב"ה, בעוד שהקליפה היא מה שמסתיר ומעלים על הקב"ה (כמו קליפת הפרי המסתירה על הפרי). הקדושה שורה, רק במקום שבטל לקב"ה, כלומר רק אצל מי שמוותר על רצונו הפרטי ומקבל עליו את רצונו של הבורא. במקום שיש ישות, רצון עצמי (ראשי תיבות ר"ע), אנו לא מאפשרים לבורא לשכון.

ארבע דרגות בקליפות

הקליפות עצמן מחולקות לארבע מדרגות המחולקות באופן כללי לשתי מדרגות. בדרגה התחתונה, הן שלוש הקליפות הטמאות. קליפות אלו מסתירות על אור הבורא בצורה כל כך חזקה עד שהן אוסרות אותו. אסור מלשון קשור, הן כביכול קושרות את האור בפנים כל כך חזק, עד שלנו אין אפשרות לשחרר משם את האור.

החיות של כל המאכלים הלא כשרים למשל, מגיעות משלוש קליפות אלו, לכן הן אסורות עלינו, דהיינו שהן קשורות. האור שבתוכן, קשור ולכן אין לנו את האפשרות להעלות אותן לקדושה.

הדרגה הנעלית ביותר בקליפות, היא קליפת נוגה. קליפת נוגה היא אמנם קליפה והיא אמנם מסתירה על הקב"ה, אך יש לה תקנה. אם נשתמש בדבר שהחיות שלה מגיעות מקליפת נוגה בצורה הנכונה, אם נשתמש בהן "לשם שמיים", היינו לצורך עבודת השם, אז הקדושה שבהן תשתחרר. הדברים המותרים (מותר, היינו ההיפך מקשור), כמו המאכלים המותרים חיותם הם מקליפת נוגה, ולכן כאשר אוכלים אותם בברכה ובכוונה הנכונה, הם מתעלים לקדושה.

עד כאן כבר הסברנו בפרקים הראשונים, עכשיו נעמיק בהסבר.

מה הכוונה שהדבר עולה לקדושה?

קדושה היא כאמור גילוי רצונו של הבורא. רצונו הפנימי של הבורא בו הוא אינו מוסתר. קליפה, גם קליפת נוגה מסתירה על רצונו של הבורא.

כאשר אנו ניגשים למאכל מותר, היינו שחיותו הוא מקליפת נוגה, אז בשלב הראשון הקליפה מסתירה על הקב"ה. לא רואים את הרצון השם באותו מאכל. אך כאשר אנו מקיימים רצון השם, מברכים על אותו מאכל, אוכלים אותו לא לשם תאווה אלא כדי לקבל כוח לעבודת השם, ובמדרגה גבוהה יותר אנו מתרכזים רק בקדושה שבדבר ורק ברצון השם שבדבר ולא בטעם ובריח שלו, אז באותו רגע מי שמסתכל מהצד רואה את רצון השם. כיוון שרצונו הפנימי הוא, כאמור, שישראל יקיימו את התורה, אז כאשר רואים יהודי שמקיים מצווה, רואים את רצונו. אותו מאכל קיים את התכלית שלשמה הוא נברא, הוא עזר ליהודי לעבוד את בוראו, ובכך אותו מאכל עלה גם כן לקדושה.

עוד יותר מזה אפשר לראות במצוות...

כאשר לוקחים אתרוג ומשתמשים בו לארבעת המינים, כאשר לוקחים עור של בהמה ומשתמשים בו למצוות תפילין או מזוזה, לוקחים דבר גשמי שהוא מקליפת נוגה, דבר מותר, ומקיימים בו את רצון השם ובכך מעלים את אותו דבר גשמי לקדושה. מגלים בו את התכלית, את האמת שבו.

מובן שזה יכול להתבצע רק עם דברים מותרים, מקליפת נוגה. שהרי אם ניקח למשל אתרוג שאסור באכילה (למשל אתרוג שגדל על עץ שעוד לא מלאו לו שלוש שנים, מה שנקרא ערלה), אז כיוון שהחיות שבו היא מהקליפות הטמאות, שכאמור, אוסרות את הקדושה שבתוכם, לא תהיה לנו אפשרות להעלות אותו לקדושה.

מצווה הבאה בעבירה

וכך לגבי כל מעשה טוב שננסה לעשות באמצעים אסורים. כיוון שהאמצעים הם אסורים, לא יעזרו לנו כל הברכות וכל הכוונות, האמצעי הוא אסור (אסור מלשון קשור) ולא יעלה לקדושה. זה מה שנקרא מצווה הבאה בעבירה. למשל להאכיל עניים באוכל לא כשר, או ביום כיפור. לתת צדקה מכסף שגנבנו וכדומה.

לזכך את העולם

עד כאן הסברנו כי דווקא עשיית המצווה, דווקא המעשה הגשמי, מגלה את הקדושה באותו חפץ שבו השתמשנו לצורך המצווה. בעומק יותר נסביר, כי פעולת המצווה פועלת לא רק על החפץ בו משתמשים, אלא גם עלינו וגם על כל האוכל שאכלנו לפני כן (בהנחה שגם הוא היה מותר ולא אסור, מקליפת נוגה ולא מקליפה טמאה).

למשל בתפילין. ראשית, עור הבהמה שבו השתמשנו עולה לקדושה, כיוון שהשתמשנו בו לחפץ של מצווה (שזה רצון השם), מעבר לכך, גם החיות של הגוף שלנו בזמן הנחת התפילין, תזוזת היד והגוף, גם כן עולה לקדושה, שהרי גם בהם מתגלית התכלית ומתגלה רצון השם. יתרה מזאת, כל האוכל שאכלנו לפני כן, כדי שיהיה לנו כוח לקיים את המצווה, גם מתעלה לקדושה. גם בו מתגלה לשם מה הוא ירד לעולם, גם בו מאיר כרגע אור השם.

בפרקים הראשונים, כשהסברנו מהי מצווה, המשלנו זאת לאיברים של הגוף, הממשיכים את אור הנפש בתוכם, כך גם המצוות ממשיכות את אור השם. עכשיו אנחנו מבינים זאת בעומק יותר, שאור השם נמשך בתוך החפץ של המצווה, בתוך האנרגיה של הגוף בזמן המצווה ובאוכל שאכלנו שנתן לנו כוח לקיים את המצווה.

החלק שלי בעולם

כאשר אנו אומרים כי המצווה פועלת על האנרגיה שמזיזה את הגוף ועל כל האוכל שהאדם אכל, אנו מתכוונים לנפש הבהמית שבאדם ולחלק שלו בעולם.
לכל אחד מאיתנו יש את החלק בעולם השייך אליו. יש לו את תחום האחריות שקיבל מהקב"ה ואותו הוא צריך לזכך. כאשר כל אחד מאיתנו עושה את עבודתו כראוי, אזי הוא פועל על החלק שלו בעולם. כאשר נסיים כולנו את העבודה, כל אחד ישלים את המשימה האישית שלו, נראה את התוצאה – הגאולה.

לשחוט את העולם

שחיטה בניגוד לפירוש המקובל, אינה הריגה. שחיטה הכוונה שלוקחים משהו ומעלים אותו למדרגה גבוהה יותר. למשל כאשר שוחטים בהמה, ואוכלים אותה בקדושה, אז הבמה מתאחדת עם הגוף שלנו ועולה מדרגת בעל חי לדרגת מדבר, כאשר בשלב הבא היא גם נכללת בקדושה ממש. ולכן שחיטה פירושה משיכה, העלאה.

כך אנו שוחטים את העולם. אין הכוונה שאנחנו הורגים את העולם, אלא שעל ידי שמשתמשים בעולם לצרכי קדושה, אנו מעלים את העולם למדרגה גבוהה יותר, הופכים את העולם למקום קדוש, מקום בו השכינה יכולה לשרות (שזו כאמור תכלית בריאתו של העולם).

הקליפות הטמאות

הקליפות הטמאות מקבלות את החיות שלהן מקליפת נוגה. אין להן אפשרות לקבל ישירות מהקדושה, אלא רק דרך הקליפה. ברגע שאנו מסיימים את הבירור של קליפת נוגה, ברגע שכל אחד מאיתנו פועל על החלק שלו בעולם, על הקליפת נוגה שתחת אחריותו, ובכך מעלים את קליפת נוגה לקדושה, אנו מרוויחים רווח כפול. לא רק שהקליפה עלתה לקדושה, אלא, שכיוון שאין יותר קליפת נוגה בעולם, אין לקליפות מהיכן לינוק, וממילא הקליפות הטמאות יתבטלו גם כן.

מה שאסור אסור ומה שמותר מיותר

דבר זה ניתן גם לראות בחיים הפרטיים, כל אחד בעבודת השם שלו. היניקה של הקליפות מאיתנו היא רק דרך קליפת נוגה. במילים אחרות, אם אני רק נשמר מדברי איסור אבל ממשיך ליהנות מדברי היתר, כלומר מדברים שהחיות שלהם היא מנוגה, אז לקליפות הטמאות עוד יש אחיזה בי. אך אם אני עסוק בקדושה, והשימוש בקליפת נוגה אצלי הוא רק לשם שמיים ולא להנאה אישית, אז אין לקליפות כבר איך להיאחז בי.

לכן, אנו נשמרים לא רק מדבר איסור, אלא גם מדברי היתר שנעשים כך סתם ללא סיבה, שאינם תורמים לנו בעבודת השם. לכן גם בזמן לימוד התורה והתפילה נוהגים להתנענע. כיוון שרוצים שהלימוד יעבור גם לגוף הגשמי, וישפיע גם על הנפש הבהמית אז משתפים גם את הגוף במצווה.

לפי זה חז"ל מסבירים שכאשר לומדים בחיות ובהתלהבות עם "כל הגוף" אז לא שוכחים את מה שלומדים. השכחה מגיעה מהקליפה, וברגע שכל הגוף נמצא בקדושה, שכל הגוף משתתף במצווה, אז אין מציאות לקליפה ואין סיבה לשכחה.  

גדולה צדקה

לפי הסברים אלו, ניתן להבין מדוע הצדקה נחשבת למצווה כל כך גדולה ומדוע דווקא עליה נאמר שהיא מקרבת את הגאולה.
הצדקה שונה משאר המצוות בכך שכאשר אדם לוקח כסף שהרוויח ונותן לצדקה, הוא ברגע אחד מעלה לקדושה לא רק את הפעולה הספציפית של נתינת הצדקה, אלא את כל הפעולות שפעל כדי להרוויח את הכסף. גם אם מדובר בכסף שזכה בו ולא התאמץ בשבילו, הרי בזה שיכול היה להשתמש בכסף להנאתו האישית ובחר לתת למישהו אחר, הוא מעלה את כל הכסף לקדושה ברגע אחד.

אור התורה

ומה לגבי התורה? הרי על מצוות לימוד תורה נאמר שהיא כנגד כולם, כלומר שוות ערך לכל שאר המצווות ביחד. מצד שני, נאמר שאם אדם לומד תורה ובאים ומבקשים ממנו לעזור במצווה אחרת, אז אין מי שיעשה במקומו שיפסיק מלימוד התורה וייגש לאותה מצווה. והרי אם היא כנגד כולם מדוע להפסיק אותה כדי לקיים מצווה אחרת.

התכלית היא כאמור הכנת העולם לגילוי של אור השם.

בזה עצמו יש שני עניינים מרכזיים. הראשון הוא זיכוך הגשמיות, שזה נעשה בעיקר על ידי פעולות גשמיות עם חפצים גשמיים. פעולות בהתאם לרצון השם, שפועלות על הגשמי שיהיה כלי לאלוקות. והשני, המשכת האור האלוקי לעולם. בכל מצווה יש את שני העניינים, אלא שבמצוות הגשמיות מודגש בעיקר העניין הראשון, זיכוך העולם, ובלימוד התורה מודגש בעיקר המשכת האור.

לכן, כאשר אדם לומד תורה ומבקשים ממנו לקיים מצווה אחרת, אז כיוון שזיכוך העולם הוא עיקר התכלית, אז אם אין מישהו אחר שיעשה זאת צריך לעזוב את לימוד התורה ולגשת לאותה מצווה. אך כיוון שחלק מהתכלית היא גם גילוי האור בעולם, אז אם יש מישהו אחר שיתעסק באותה מצווה, יש להמשיך לעסוק בתורה, כיוון שיש לה מעלה בהמשכת האור. כאשר לומדים תורה, אז המשכת האור בעולם היא נעלית מקיום מצווה רגילה.

המצוות הן כאמור איברים, אך התורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה. וכמו שבאדם, החיות שבראש נעלית בהרבה מהחיות שבאיברים, כך המשכת האור על ידי לימוד התורה נעלית מהמשכת האור בקיום מצווה. יתרה מזו, בלימוד התורה אפשר להגיע לאחדות גבוהה יותר עם הבורא, כיוון שהתורה נתפסת בשכל וחודרת בנפש האדם יותר מהמצוות.

לסיכום

התכלית היא דווקא בעולם הגשמי ודווקא במעשים הגשמיים, כיון שהם ממלאים את רצונו של הבורא בהמשכת הקדושה בעולם באופן שהעולם יוכל להכיל אותה. לכן המעשה הוא העיקר והמצוות שלנו מתרכזות בעניינים גשמיים דווקא. כל מצווה מזככת את החפץ בו משתמשים, את האדם המקיים אותה ואת החלק של אותו אדם בעולם. כאשר נזכך את כל קליפת הנוגה ונעלה אותה לקדושה, הקליפות כבר לא יוכלו לקבל כוחות וייעלמו מהעולם.

עד כאן הדגשנו החשיבות של המעשה ובפרקים הבאים נדון בחשיבות של הכוונה.

למעבר לסידרה החמישית - כוונות - לחצו כאן!

 

השיעור נלקח מתוך הספר מודעות יהודית
באדיבות אתר "אסנט צפת" - חווית הקבלה

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
תכנים קשורים: יהדות, דת, לב, אלוהים, נפש, נשמה, תניא, שמחה
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: