הומור בדיחות ומצחיקים

בחור צעיר קנה מכונית ספורט חדשה ורצה להשוויץ בה מול בת זוגו, שהתרגשה לנסוע בה במהירות גבוהה לא פחות ממנו. "אם אגיע למהירות 200 קמ"ש את תתפשטי?" שאל אותה הבחור. "כן!" קראה הבחורה הנרגשת. הם התחילו בנסיעה ותוך שניות ספורות הגיעו למהירות 200 קמ"ש. בזמן שהבחורה הורידה את בגדיה, הם עפו מחוץ לחלון בשל המהירות הגבוהה. הבחור לא הצליח להפסיק להסתכל עליה ולא ראה את הכביש ולפתע הרכב עלה על מהמורה שגרמה לו להתהפך. הבחורה לא נפגעה בצורה קשה, אך הבחור נותר תקוע מתחת להגה ולא הצליח לצאת. היא ניסתה לעזור לו ככל יכולתה, אך לא הצליחה. "לכי תזעיקי עזרה!" הוא צעק לה והיא ענתה לו: "אני לא יכולה! אני ערומה לגמרי, הבגדים שלי עפו ברוח!" "הייתי נותן לך את הבגדים שלי, אבל אני בקושי יכול לזוז ואין לי מה לתת לך חוץ מנעל ימין שלי. קחי אותה, תכסי את עצמך כמה שאת יכולה והזעיקי עזרה!", אמר הבחור. הבחורה לקחה את הנעל של בן זוגה, כיסתה את ערוותה ורצה עירומה על הכביש עד שהגיעה לתחנת דלק. עם הנעל בין רגליה, ניגשה הבחורה לנהג משאית שעשה עצירה בתחנה והתחננה אליו: "בבקשה אדוני, אתה חייב לעזור לי! חבר שלי תקוע בלי יכולת לזוז והוא צריך עזרה!" נהג המשאית הסתכל עליה ועל הנעל שהיא החזיקה צמוד לגופה ואמר: "אני מצטער, אין שום דבר שאני יכול לעשות... הוא תקוע עמוק מדי."

נחום היה איש עסקים שיצא לנסיעת עבודה מיוחדת וראשונה מסוגה במלזיה, יוזמה שעליה הוא עבד במשך תקופה ארוכה מאוד. כדי לחגוג את ההישג שלו, בלילה הראשון שלו בארץ החדשה והזרה הזו הוא הגיע לבית המלון והזמין לחדרו נערת ליווי. במשך כל הלילה נערת הליווי לא הפסיקה לצעוק בלהט "פוג'יפו! פוג'יפו!!!", ונחום הרגיש טוב מאוד עם עצמו והבין שעינג אותה כמו שמעולם לא הצליח אף גבר אחר. ביום שלמחרת נחום נפגש עם השותפים העסקיים שלו במועדון סנוקר על מנת שיוכלו להכיר טוב יותר אחד את השני בסביבה נוחה. הם שיחקו משחק שלם, עד שלנחום נשאר להכניס רק את כדור ה-8 השחור לחור שיבחר כדי לנצח. נחום בחר בחור שבאחת הפינות, הכה עם מקל הסנוקר בכדור הלבן, שהתגלגל פגע בכדור ה-8 השחור - שנכנס בדיוק לחור שנחום הימר עליו! נחום התלהב שניצח ורצה להראות לשותפיו העסקיים שהוא גם מכיר קצת את השפה המקומית, ולכן צעק בלהט: "פוג'יפו!" שותפיו העסקיים של נחום הסתכלו עליו במבט תמוה ואמרו לו: "לא, למה אתה אומר ככה? זה בסדר... הכנסת אותו לחור הנכון..."

לאחר שטרח במשך חודשים ארוכים, בני הקים סופסוף את המסעדה שחלם עליה כל חייו עם מנות מיוחדות שלא הוגשו בשום מקום אחר. לאחר זמן קצר מאוד המסעדה התחילה להתמלא בכל ערב והפכה לשם דבר בכל רחבי הארץ. יום אחד נכנס רב מכובד למסעדה, התיישב והזמין את אחת ממנות הדגל האהובות בתפריט. בני שירת את הרב באופן אישי, ולאחר שסיים שזה סיים את הסעודה, בני ניגש כדי ללחוץ את ידו. כשהרב שלח את ידו לכיסו, בני אמר: "זה על חשבון הבית. אני רואה את זה כשירות לעם לשרת אותך. אני מתעקש". הרב ענה: "תודה לך איש יקר, מאחל לך שתצליח בכל צעד שלך". בני המחויך פנה למטבח וסיים את עבודתו. למחרת כשהגיע למסעדה, בני ראה קופסה עם 10 ספרי תורה מהודרים ומכתב תודה אישי מהרב. המחווה ריגשה את בני והוא החליט שעליו להמשיך להפגין נדיבות לכל אורח מכובד שייכנס למסעדה שלו. בערב של אותו היום נכנס למסעדה מפכ"ל המשטרה ובני לא האמין למזלו. כמו המקרה של הרב, בני שירת את המפכ"ל באופן אישי וסירב לקחת ממנו תשלום בתום הסעודה. "אני רואה את זה כשירות לציבור" אמר למפכ"ל. למחרת בני הגיע למסעדה וראה בכניסה 10 קופסאות של שוקולד איכותי ומכתב תודה מהמפכ"ל. עם חיוך על פניו ובליבו, בני החל לעבוד כרגיל. ביום השלישי ברצף, הגיע פוליטיקאי מכובד שרצה לסעוד במסעדה ובני, שכבר התרגל להיות גם מלצר, שירת אותו באופן אישי. בתום הארוחה בני ניגש לפוליטיקאי וכשזה עמד להוציא את הארנק מכיסו, בני עצר אותו ואמר: "זה על חשבון הבית. אני רואה את זה כשירות למדינה לשרת אותך. אני מתעקש". הפוליטיקאי חייך וענה: "אני לא אשכח את זה. תודה לך". בני הלך לישון באותו הלילה כשראשו מלא במחשבות על דברי הפרידה של הפוליטיקאי, וחלם על מתנות יקרות ערך שיחכו לו במסעדה. למחרת בני הגיעה למסעדה בשעות הערב ואכן ציפתה לו הפתעה מיוחדת: כל השולחנות היו מלאים בפוליטיקאים רעבים שבאו לאכול במסעדה הנדיבה...

איש אחד יושב בתחנת אוטובוס וממתין לבדו לאוטובוס המבושש לבוא. לאחר מספר דקות מגיעה אישה ומתיישבת בקצה השני של ספסל התחנה. לפתע - האישה מתעטשת, מוציאה ממחטה, מקנחת את אפה ואז מתחילה פתאום לרעוד למשך 15 שניות מבלי להפסיק. הגבר מביט עליה מופתע, אך לאחר שהיא נרגעת מעט והרעידות מפסיקות, הוא מחליט שלא לומר דבר וחוזר להתעסק בטלפון הסלולרי שלו. עוברות מספר דקות, ושוב האישה מתעטשת, מוציאה את ממחטתה, מקנחת את אפה ומתחילה לרעוד ולהתפתל למשך מספר שניות, הפעם באופן עוד יותר ברור לעין, תוך כדי שהיא מנסה להסתיר ולהצניע גניחות ואנחות. הגבר חושב לעצמו: "מסכנה, בטח חטפה איזה שפעת קשה או חלתה במחלה ממש מוזרה" אך מחליט שאין לו סיבה להתערב וחוזר להתבונן במסך הטלפון הנייד שלו. בפעם השלישית שזה קורה, האישה כבר לא יכולה עוד להסתיר ומעבר לרעידות החזקות שמלוות את העיטוש, גם גניחות, אנחות וקריאות רמות בוקעות מפיה בקול רם. לאחר שהיא נרגעת מעט, הגבר מחליט שהוא חייב לסייע לה, פונה אליה ואומר: "תסלחי לי, אבל לא יכולתי שלא לשים לב שהתעטשת כבר 3 פעמים ואחרי כל עיטוש רעדת וגנחת עוד יותר. הכול בסדר? את מרגישה טוב? אני יכול לעזור לך איכשהו?". האישה משפילה מבטה לרצפה ועונה בביישנות: "לא... זה שום דבר, באמת..." הגבר, שעכשיו כבר מסוקרן למדי, עונה לה: "נראה שזה קצת יותר משום דבר. אולי תספרי לי?" האישה עונה לו: "תסלח לי, אני קצת מתביישת..." עונה לה הגבר: "אין במה להתבייש גברת. את יודעת אילו מצבים רפואיים אני ראיתי? אני אח בבית חולים במקצועי, אני בטוח שאוכל לסייע לך איכשהו". "אם ככה..." משיבה האישה וחיוך מבויש מופיע על פניה, "אני מתמודדת עם מצב רפואי נדיר במיוחד, בכל פעם שאני מתעטשת אני מגיעה לאורגזמה". "באמת?" תוהה הגבר בפליאה "כזה דבר עוד לא ראיתי". "בחיי" עונה האישה "כל עיטוש גורם לי לגמור". "זה נשמע איום ונורא..." עונה לה הגבר, "אז מה את לוקחת, אם אני יכול לשאול?" האישה פורצת בצחוק רם ומשיבה: "יש לי קופסה עם אבקת פלפל בתיק וכל פעם שעולה לי החשק אני פשוט מצמידה אותה לאף. כיף גדול, תאמין לי..."

אישה אחת יצאה לגמלאות אחרי שנות עבודה ארוכות ופנתה לבעלה מזה 40 שנה בבקשה שיעשו משהו מעניין יחד: "תמיד רצינו לצאת לשייט, אולי נעשה טיול של שבוע ונחזור להיות כמו שני צעירים משוחררים ונשכב כמו שלא שכבנו שנים." הבעל המופתע חשב על ההצעה המפתה של אשתו והסכים. למחרת היום הבעל החליט להיערך לקראת החופשה הקרבה, ויצא אל בית המרקחת הקרוב לביתו כדי לקנות קופסה של כדורים נגד בחילה וקופסה של כדורי ויאגרה. כשחזר הביתה, אשתו פנתה אליו ואמרה: "חשבתי על זה קצת, אם אנחנו באמת רוצים ליהנות ולחזור להיות שובבים, למה שנסתפק רק בשבוע?! בוא נצא לשייט של חודש שלם." הבעל שהתלהב מההצעה של אשתו והחל לדמיין כבר את החופשה האינטימית שלהם יחד, יצא למחרת לבית המרקחת פעם נוספת, והפעם קנה 4 קופסאות של כדורים נגד בחילה ו-4 קופסאות של כדורי ויאגרה. כעבור יום, האישה שוב פנתה אל בעלה וביקשה ממנו לשקול לשנות עוד פעם את התכניות: "למה אנחנו עוצרים את עצמנו?! הילדים כבר עזבו את הבית, אין לנו עבודה ללכת אליה, אנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים. למה שלא נצא לשייט מסביב לעולם ונבלה כמו אדם וחווה על חופי נודיסטים?" הבעל הנרגש החליט לאמץ את הגישה המשוחררת של אשתו ויצא שוב לבית המרקחת, הפעם כדי לקנות 15 קופסאות של כדורים נגד בחילה ו-15 קופסאות של כדורי ויאגרה. הרוקח שראה אותו יום אחרי יום, לא יכול היה להתאפק יותר עוד ושאל את הגבר: "אני לא מצליח להבין! אם זה גורם לך לבחילה, למה אתה ממשיך לעשות את זה???"

משה וגאולה היו זוג גמלאים מבוגר שהחליט שהגיע הזמן לראות עולם, קנה כרטיסים וטס לאנגליה. לאחר שנחתו הם נעמדו בתור לעמדה של ביקורת הגבולות לצורך בדיקה ביטחונית ומשה ביקש מגאולה שתיתן לו לנהל את מרבית השיחה, היות ושמיעתה החלה להתדרדר מאוד בשנים האחרונות. כשהגיע תורו של הזוג להציג את הדרכונים שלהם לאיש הביטחון של שדה התעופה הוא החל לשאול אותם סדרה של שאלות בקשר לאופי הביקור שלהם במדינה... "מה מטרת הביקור שלכם באנגליה?" שאל איש הביטחון. "הגענו לחופשה כדי לטייל ולנוח קצת" ענה משה. "מה הוא שאל אותנו?" פנתה גאולה אל בעלה בבלבול. "לא משנה", השיב משה. "וכמה זמן אתם מתכננים להיות כאן?" המשיך איש הביטחון. "חודש" ענה משה, ושוב אשתו פנתה אליו ושאלה "ומה הוא רצה עכשיו?". "לא משנה", השיב משה בתסכול. "אני רואה שאתם מתל אביב, הייתי שם פעם לפני כמה שנים, עיר מדהימה אבל חלק האנשים שם היו ממש מעצבנים, רועשים ונודניקים" העיר איש הביטחון, "אנחנו סיימנו כאן, אתם רוצים שמישהו יבוא לעזור לכם עם התיקים?". הפעם גאולה הקדימה תרופה למכה ומיד שאלה את משה: "אתה מוכן כבר להגיד לי מה זה כל השאלות שהוא שואל אותנו?". משה העצבני פשוט נאנח והשיב: "הוא אמר שסיימנו עם הבדיקה ואפשר להמשיך". "מה, כל כך מהר?" שאלה גאולה המופתעת. "כן, מתברר שהוא מכיר את המשפחה שלך אז הוא לא עשה לנו בעיות".

ברגעים האחרונים לחייו של יעקב הקשיש, הקיפו אותו כל בני משפחתו. כשהוא הרגיש שהוא עומד לקחת את נשימותיו האחרונות, הוא אסף את כל כוחו ולחש: "אני חייב לספר לכם את הסוד הכמוס ביותר שלי". משפחתו מיד התקרבה אליו והאיצה בו להמשיך לדבר לפני שיגיע זמנו. "לפני שהתחתנתי, היה לי הכל", אמר יעקב. "הייתה לי מכונית מהירה, הרבה נשים יפות ויותר כסף משהייתי יכול לספור, אך חבר טוב הזהיר אותי ואמר לי: 'עליך להתחתן ולהקים משפחה, אחרת לא יהיה איש שיביא לך כוס מים כשתהיה על ערש דווי'. אז לקחתי את עצתו, הפסקתי להיפגש עם הבנות היפות והכרתי את אימא שלכם, הפסקתי לשתות אלכוהול והתחלתי להיות מבוגר אחראי. מכרתי את מכונית הספורט שלי, השקעתי כסף בתוכנית חיסכון לילדים, לימדתי אתכם את כל מה שאני יודע והנה אנחנו כאן עכשיו..." יעקב לקח כמה נשימות והמשיך בלחישה, "ואתם יודעים מה?" "מה?" שאלו כל בני המשפחה של יעקב והתקרבו אליו כדי לשמוע את תשובתו. "עכשיו כשאני עומד למות אני אפילו לא צמא!"

מנשה חסר המזל נסע עם חבריו לחופשה בתאילנד ובלילה האחרון של הנופש גבר עליו יצרו והוא הלך עם אחת הבנות שפגש ברחוב השוקק של בנגקוק אל חדר המלון שלו. לרוע מזלו, שכח מנשה להביא עימו אמצעי מניעה, אך זה לא יימנע מבחור שכמוהו להגיע לפרקו... מנשה בילה את הלילה עם הבחורה ובבוקר כשהתעורר לבדו במיטה בחדר המלון, מצא לחרדתו שפריחה מוזרה מכסה את איבר מינו. ברגע שחזר ארצה, מיהר מנשה אל רופא העור שלו והציג בפניו את "החבר מכוכב אחר" שהופיע בתחתוניו. הדוקטור, שמעולם לא ראה דבר שכזה לפני כן, הורה למנשה לבצע סדרת בדיקות, שבסופה הודיע לו: "מצאנו שנדבקת בזיבה מונגולית, מחלת מין נדירה וקטלנית". "מה עושים דוקטור? איך אפשר לטפל בזה?" אמר מנשה ההמום. "הטיפול היחידי למחלה היא כריתת האיבר לצמיתות" ענה הרופא. פניו של מנשה החווירו כסיד: "כריתה? אין שום מצב! אני עוד צעיר ויש לי עוד הרבה להספיק! אני דורש חוות דעת שניה!". "זוהי ההחלטה שלך" ענה הרופא, "אתה מוזמן להתייעץ עם מומחים אחרים אם אתה מעוניין, אבל אני אומר לך שלפי כל הבדיקות שביצענו, הסרה היא האפשרות היחידה שלך". מנשה הנסער קם מכיסאו וללא מילה נוספת נמלט מחדרו של הרופא. כבר ביום שלאחר מכן הזדרז מנשה להגיע אל מרפאתו של צ'אנג, עובד תאילנדי ששימש גם כמומחה ב"רפואה אלטרנטיבית". מנשה, ששמע מחבר של חבר על סגולותיו של ה"רופא" בריפוי מחלות אקזוטיות קיווה שיימצא עבורו פתרון אחר... לצ'אנג הספיק מבט חטוף באיברו ההולך ונצבע בצבעים הזויים של מנשה, כדי להפטיר בעברית רצוצה: "אה, זיבה מונגולית... מאוד מאוד נדירה מחלה זאת". "כן, נו, את זה אני כבר יודע" זירז אותו מנשה חסר הסבלנות "הרופא שלי אמר לי שכדי לטפל בזה חייבים לכרות לי את האיבר!" צ'אנג פצח בצחוק רם, ניגש אל מנשה, טפח על שכמו ואמר "רופא טומטום, איזה בלאגן עושה. קופת חולים רק ניתוח לרצות. ניתוח הרבה כסף. רק כסף בראש של רופאים בישראל. ניתוח לא צריך". "וואו! אני לא מאמין!" צהל מנשה הנדהם והחל לקפוץ בחדר מרוב שמחה, "תודה לך דוקטור! תודה רבה! לא צריך לחתוך לי כלום!". "כן, ניתוח לא צריך" אמר צ'אנג עם חיוך ענק על פניו, "מחכה אתה בשקט שבועיים שלוש, המה שמו שלך כבר נופל לבד".

יותם ונועה אוהבים מאוד אחד את השנייה. אמנם הם רק בני 7, אבל הם מכירים שנים, וכל יום מסתובבים ומשחקים יחד. יום אחד הם מדברים ביניהם ומגיעים למסקנה שהם רוצים להיות כמו ההורים שלהם ולהתחתן. יותם מחליט לפנות ליוסי, אביה של נועה, ולבקש ממנו את ידה. הוא צועד בגאווה אל האב ואומר: "נועה היא החברה שלי ואני החבר שלה, ואני רוצה שתרשה לי להתחתן איתה". יוסי המשועשע מופתע לרגע, אבל אז הוא מחליט לשתף פעולה ועונה לו: "נגיד שאני מסכים, אני צריך לדעת שתוכל לדאוג לבת שלי. אם תתחתנו, איפה תגורו אחרי החתונה?". יותם חושב לרגע ועונה: "בחדר של נועה. הוא יותר גדול מהחדר שלי ואנחנו יכולים להיות שם יחד." יוסי מחייך מהתשובה ומתקיל את יותם בעוד שאלה: "וממה תחיו? הרי אין לך עבודה." ויותם החמוד עונה לו: "יש לנו דמי כיס שחסכנו וזה יספיק לנו להרבה זמן." יוסי המשועשע ממשיך ושואל: "אז נגיד שאני מסכים, איך אתם תתמודדו עם לנקות את הבית? להכין אוכל? ומה תעשה אם תפגוש חברה חדשה שתרצה להיות איתה?". יותם הנחוש עונה בלי להסס: "זה קל, אני אעשה את מה שאתה עושה. אני אבקש מסבתא שתנקה ותבשל בשבילי ולחברה החדשה אני אקרא 'אימא של יותם'".

איש עסקים פנה באחד ממסעותיו לנערת ליווי, וסיכם עמה על סכום של 500 דולר בתמורה ללילה במיטתו. לאחר שסיימו, הבחין שאין עליו כסף מזומן, ואמר לה שיבקש ממזכירתו לשלוח לה המחאה בדואר, בתירוץ של "שכר דירה". בדרכו למשרד, התחרט על מה שהבטיח והחליט כי הבילוי הלילי לא היה שווה את המחיר. הוא ביקש ממזכירתו לשלוח המחאה לנערת הליווי על סך חצי מהסכום, 250 דולר, ולצרף את המכתב הבא: "גברתי היקרה! מצורפת בזאת המחאה על סך של 250 דולר עבור שכר הדירה שלך. אינני שולח את הסכום שסיכמנו עליו מראש, מאחר ולפני ששכרתי את הדירה ניתן לי הרושם כי: א. הדירה מעולם לא הייתה מאוכלסת לפני כן. ב. הדירה מחוממת כהלכה. ג. חלל הדירה מעוצב בצורה שתעניק לי תחושת נוחות וביתיות. לעומת זאת, מצאתי כי הדירה אוכלסה פעמים רבות בעבר, לא היה בה חימום כלל, והיא הייתה גדולה מדי עבורי!" כעבור יומיים הגיעה ההמחאה בחזרה בדואר, בצירוף המכתב הבא: "אדוני הנכבד! ראשית, אינני יכולה להבין כיצד ציפית שדירה כה יפה תישאר לא מאוכלסת. ביחס לחום, יש בדירה מתקני חימום מצוינים, אך ייתכן שלא ידעת כיצד להפעיל אותם. באשר לחלל הדירה - אומר כי היא בגודל רגיל, ואולם הריהוט שלך כל כך קטן שאין באפשרותו למלא אותה, ואינך יכול לבוא לבעלת הבית בתלונות על כך. אתה מתבקש לשלוח את שכר הדירה במלואו, אחרת אצטרך ליצור קשר עם בעלת הבית הנוכחית שלך!"

כמה אנשי עסקים ובנות זוגם ישבו יחדיו לארוחת ערב במסעדה יוקרתית. אחד מאנשי העסקים, אלון, הפיל בטעות את המזלג שלו על הרצפה, וכשהוא התכופף להרים אותו הוא שם לב שאשתו של חברו, נעמה, יושבת עם רגליים פתוחות לגמרי, כך שרואים את התחתונים שלה. אלון היה המום, פגע בשולחן בראשו מרוב ההלם ועלה בחזרה עם פנים אדומות. לאחר זמן מה, אלון הלך לשירותים ונעמה הלכה מיד אחריו. בדרך היא אמרה לו "אהבת את מה שראית מתחת לשולחן?" אלון הופתע מאוד מהשאלה והאומץ של נעמה, אך הודה כי הוא אכן אהב את מה שראה. נעמה אמרה לו, "אתה יכול לקבל את זה, אבל זה יעלה לך 1,000 דולר". אלון נכנס לשירותים ואחרי שהעריך את המצב וסיים את ענייניו, הוא ניגש בחזרה לנעמה והסכים לעשות איתה עסקים. נעמה אמרה לאלון שמאחר שבעלה עובד בימי שישי עד שעות מאוחרות, אפשר יהיה לבצע את העסקה בסביבות השעה שתיים בצהריים בביתה. ביום שישי, אלון הגיע לביתה של נעמה בשעה שתיים בצהריים והם קיימו את העסקה שלהם לאחר שנתן לה 1,000 דולר. כעבור שעתיים אלון המרוצה התלבש ועזב את ביתה של נעמה. כהרגלו, בעלה של נעמה חזר בשעה מאוחרת יחסית, וכשנכנס הביתה שאל את אשתו: "אלון היה פה?" נעמה הרגישה כאילו שנתקע לה גוש בגרון, אך לאחר כמה שניות ארוכות הצליחה לענות בכנות: "כן, הוא היה פה לא מזמן." "אחלה", אמר בעלה. "הוא הביא לך 1,000 דולר?" נעמה הייתה בתדהמה מוחלטת וחשבה שבעלה גילה שבגדה בו, אך היא הצליחה לשמור על קור רוח ואמרה: "כן, הוא נתן לי 1,000 דולר". "מעולה..." אמר בעלה של נעמה, "הוא ביקש ממני להלוות לו 1,000 דולר לפני שיצא מהמשרד והבטיח שיחזיר לי כבר היום פה בבית. אני שמח שיש לי חבר טוב שאפשר לעשות איתו עסקים בראש שקט."

הגננת של יותם שמה לב שבמשך מספר ימים הוא מפרק בובת פלסטיק בשעת המשחק. בהתחלה היא חשבה שאולי הוא סתם בודק ממה הבובה עשויה אז היא הניחה לו לנפשו. לאחר שעבר שבוע נוסף ויותם לא הפסיק לפרק את הבובה בכל יום, הגננת שלו החליטה לקרוא לאימו כדי לדבר על הנושא. אמו של יותם הגיע לגן, התיישבה לצדו והגננת התחילה לדבר: "בימים האחרונים יותם מפרק בובה מסוימת שוב ושוב, ואני חושבת שכדאי לדבר על זה." אמו של יותם השיבה: "הוא עושה את זה גם בבית אבל אין מה לדאוג, זה יעבור." הגננת של יותם לא הבינה למה הכוונה, ולפני שהיא פצתה את פיה, אמו לקחה אותה הצידה וסיפרה לה שאביו של יותם עזב אותה לטובת המזכירה שלו לפני שבועיים, וככה הילד מבטא את הכעס. הגננת הסבירה לה שיש צורך לחקור את ההתנהגות הזו היות והיא נמשכת זמן רב והאימא הסכימה. שתי הנשים חזרו למקומן והגננת פנתה ליותם ושאלה: "יותמי, אתה מפרק את הבובה כי אתה כועס?" יותם ענה בתמימות: "כן! כי אימא לא מביאה לי חטיף בבוקר כמו שאבא היה מביא לי וזה מעצבן אותי!!!" אמו המבולבלת של יותם השיבה: "אתה שובר את הבובה כי אתה חושב שהיא דומה לי...?" יותם השיב: "מה פתאום! היא דומה למזכירה של אבא!" אמו של יותם, שחששה שהוא גילה את האמת על אביו, שאלה: "ולמה אתה כועס על המזכירה של אבא?" יותם ענה: "אני לא כועס עליה, אבל שמעתי את אבא אומר פעם בטלפון שבכל פעם שהוא כועס על אימא הוא מפרק את המזכירה שלו ואז הוא מרגיש הרבה יותר טוב!"

אשתו של בנצי שברה את רגלה והיא נאלצה לשכב בבית במשך זמן רב, אז היא ביקשה מבעלה שיצא בשבילה לסידורים ויקנה לה כמה בגדים נוחים וחזיות חדשות. בנצי הנאמן נכנס למחלקת הנשים בחנות בגדים גדולה וניגש אל אחת המוכרות כדי לבקש עזרה. "סליחה? אני רוצה לקנות חזייה לאשתי". "אין בעיה" ענתה המוכרת, "איזה סוג?". "מה זאת אומרת איזה סוג? אני יודע איזו מידה היא אבל אין לי מושג איזה סוג היא רוצה" ענה בנצי. "תסתכל מסביבך" אמרה המוכרת, "יש המון סוגים שונים של חזיות מבחינת תמיכה, סוג בד, צבע, צורה... רק תגיד לי איזה אתה רוצה". "תראי האמת היא שאני לא מבין בזה כלום", התוודה בנצי, "אם תוכלי לעזור לי קצת ולהסביר לי בקצרה מה ההבדלים ביניהם אז אני אדע מה לבחור". "בגדול יש 3 סוגי חזיות; החייל, השופט והפוליטיקאי" אמרה לו המוכרת. "מה?!" שאל בנצי המבולבל, "מה זה אומר כל הסוגים המוזרים האלה?". "החייל מגן על השטחים האסטרטגיים, השופט דואג לשיווין בין כל הצדדים והפוליטיקאי מנפח את כל הסיפור הרבה מעבר למציאות".

פקיד של מס הכנסה הגיע לחווה נידחת בערבה כדי לעשות ביקורת פתע וניגש אל אפרים, הבעלים של המקום, שבדיוק עמד ליד הטרקטור שלו ונח קצת אחרי עבודה קשה. "שלום אדוני, לפי המסמכים שלנו משהו מאוד מוזר במשכורות שאתה משלם, אתה לא עונה למכתבים ששלחנו ואני פה כדי להודיע לך שאם לא תחשוף בפני את כל הפרטים הפיננסיים שלך אתה צפוי לקבל קנס גבוה מאוד!". אפרים ההמום החל להסביר לפקיד שהוא נותן לכל הצוות שלו שכר הוגן אך הפקיד לא הסכים להירגע והמשיך לאיים בקנסות ובעונשים אם הוא לא יזכה בשיתוף פעולה מיידי. לאחר כמה רגעים של ויכוח אפרים נכנע והחל לענות על כל שאלותיו של הפקיד. "אני צריך רשימה של כל העובדים שלך ומידע מלא על המשכורת שאתה משלם להם". "יש לי בחור צעיר שעובד פה כבר 5 שנים, הוא עוזר לי בהכל ובתמורה אני נותן לו מגורים, מזון ו-30% מהרווחים שלנו" אמר אפרים. "אוקיי זה נראה תקין", אמר הפקיד, "מי עוד עובד כאן?". "לפני חצי שנה בערך התחיל לעבוד פה מכונאי שדואג לכל התיקונים ומטפל בחלפים אם צריך. אני משלם לו 20% מהרווחים שלנו וגם נסיעות והוצאות על ציוד". "זה הכל?" לחץ הפקיד, "מי פה בעצם עושה את כל העבודה?". "בכל פעם שיש תקופה של קטיף, זריעה או עבודות גדולות אני מביא כמה פועלים ומחלק בין כולם שווה בשווה 40% מהרווחים שלנו" ענה אפרים. "ומה אתה עושה עם ה-10% הנותרים?" שאל הפקיד בחשדנות. "זה הולך לאידיוט" ענה אפרים. "לאידיוט?" שאל הפקיד בבלבול. "כן" אמר אפרים, "לאידיוט. יש לי פה מישהו שעובד 18 שעות ביום, עושה 90% מהעבודה והוא עסוק בעבודה גם בחגים וגם כשהוא חולה. לפעמים אפילו אין לו הפסקות והוא כל הזמן צריך לטפל בדברים מעצבנים שקופצים פתאום." "ידעתי שמשהו פה לא בסדר! אני דורש לדבר עם ה'אידיוט' הזה תיכף ומיד כדי להגיד לו באילו תנאים נוראיים הוא מועסק!" צעק הפקיד. "אתה לא צריך להתעצבן" ענה אפרים, "אתה מדבר איתו עכשיו".

במסגרת משפט רצח שהתנהל בארה"ב בפני שופט וחבר מושבעים, כולם הבינו שלנאשם אין סיכוי. אמנם הגופה של הנרצח מעולם לא נמצאה, אך ראיות שונות קשרו את הנאשם למעשה. גם לשופט ולחבר המושבעים היה ברור שהרשעה והוצאה להורג הן רק עניין של זמן... בדיון האחרון, שנייה לפני שהסתיים המשפט, פנה השופט לסנגור ושאל "לפרוטוקול" האם יש לו מה להוסיף. להפתעת כולם קם הסנגור ואמר בביטחון: "רבותיי, בית המשפט עומד להרשיע היום אדם חף מפשע באשמת רצח שלא ביצע, ואני עומד להוכיח לכם את זה. אני מבקש מכולכם כרגע להסתכל היטב על דלת האולם, כי בעוד מספר שניות ייכנס ממנה 'הנרצח' בכבודו ובעצמו כשהוא בריא ושלם". השופט, חבר המושבעים ושאר יושבי האולם עצרו את נשימתם והסתכלו על הדלת בדריכות. חלפה חצי דקה, חלפה דקה, אך איש לא נכנס. פנה השופט בזעם לסנגור: "אף אחד לא נכנס, האם אדוני מנסה לעשות צחוק מבית המשפט?" ענה הסנגור: "כבודו צודק. אף אחד לא נכנס וגם לא ייכנס, אבל העובדה שכולכם הסתכלתם לעבר הדלת, משמעותה שהאמנתם שקיימת איזושהי אפשרות שכלל לא בוצע רצח. די בכך כדי לבסס ספק סביר ולזכות את הנאשם". השופט ויו"ר חבר המושבעים הסתכלו זה על זה בתדהמה. השופט הורה לחבר המושבעים לצאת ולהכריע בדבר אשמתו של הנאשם. לאחר חמש דקות חזר חבר המושבעים והתיישב במקומו. דממה השתררה באולם. השופט פנה לחבר המושבעים ושאל: "האם קיבלתם החלטה?" קם יו"ר חבר המושבעים ואמר: "כן כבודו. קיבלנו החלטה פה אחד". "ומהי החלטתכם?" שאל השופט. ענה יו"ר חבר המושבעים: "אשם!" הסנגור ההמום ניתר ממקומו וצעק: "אבל מה בדבר הספק הסביר? הרי כולכם הסתכלתם על הדלת!" ענה יו"ר חבר המושבעים: "אנחנו הסתכלנו על הדלת, אבל הקליינט שלך לא..."