הרגו אותם ברכות

סר אלכס פרגוסון לא היה צריך את המשחק אמש כדי להבטיח את מקומו בתור המנג'ר הגדול בתולדות הכדורגל. בטרם הגיע למנצ'סטר יונייטד ב-1986, אימן את אברדין הסקוטית, שם עשה את הבלתי יאמן ושבר את ההגמוניה של סלטיק וריינג'רס כשהוא מוליך אותה לאליפות מקומית ולזכיה בגביע המחזיקות, כשבדרך הוא מדיח את ריאל מדריד.
פרגוסון עבר הרבה בכדורגל; יצר 3 שושלות ביונייטד, זכה עימה ב-12 אליפויות אנגליה, כשהוא עוקף את ליברפול בראש טבלת האליפויות במדינה, ועל הדרך קטף גם שלוש אליפויות אירופה עם השדים האדומים.
ואתמול, אתמול האיש הגדול הזה, אולי לראשונה בקריירה ארוכת השנים שלו, סר אלכס נראה אומלל.

היאוש על פניו, לאחר שערה השלישי של ברצלונה, יצר הבעת פנים שטרם ראינו בעבר מהאיש והמסטיק. ואם הוא נראה מיואש מול ברצלונה, עליה העיד בסיום כי היא הקבוצה הגדולה ביותר שראה בכל שנותיו, מי אנחנו שנחלוק עליו?
 

ברצלונה של השנים האחרונות גורמת לנו, חובבי הכדורגל, לתחושה שקשה להסביר במילים, לכן יש צורך במספרים:
98 שערים כבשה העונה החוליה ההתקפית של בארסה, או בכינויה "MVP", ראשי תיבות של חבריה: מסי, וייה ופדרו.
אך היכולת של ברצלונה לכבוש באלגנטיות, מתחילה בראש ובראשונה ב"מהנדסים" - צ'אבי ואינייסטה, הצמד שחוכמתו מפצה על גובהו, הוליך בקיץ האחרון את נבחרת ספרד לזכיה היסטורית במונדיאל, ועוד קודם לכן זכה עימה ביורו 2008 ובשתי אליפויות אירופה עם ברצלונה.
ולשאלת מיליון הדולר (או, למען האמת, כמה מאות מיליוני הדולר): איך הם עושים את זה?

על אחוזי השליטה בכדור של ברצלונה, שנוסקים אל מעבר ל-70% במשחק נתון, כבר נאמר הכל. אך החשיבות של ההחזקה בכדור איננה התקפית גרידא, חשיבותה ההגנתית היא ערך עליון בכך שההגנה של ברצלונה היא מהטובות בעולם בשנים האחרונות.
הנוסחה פשוטה: אם תחזיק בכדור במשך 70% מהזמן, ליריב שלך ישארו 30% מ-90 הדקות. כשהיריב שלך לא מחזיק בכדור, הוא גם לא יכבוש ויאלץ לנצל את ההזדמנויות הבודדות שיקבל באחוזים גבוהים. פשוט כמו שזה נשמע.

הנוסחה הזאת מובילה את ברצלונה, מועדון פאר, אך כזה שלפני שנת 2006 זכה בגביע אירופה לאלופות אחד (גם הוא, כמו אתמול, הונף בוומבלי), למכונה משומנת שזוכה בגביע פעמיים תוך 3 שנים, או יותר נכון 3 פעמים תוך 5 שנים.
ב-2006 הייתה זאת אמנם קבוצה אחרת, בראשות רונאלדיניו, דקו ואטו, אך השיטה של רייקארד הייתה כמעט זהה לזו שמנחיל גווארדיולה, מערך ה:4-4-3 אותו מכירים בברצלונה משנתון הילדים, דרך הנוער ועד לבוגרים. הם גדלים על השיטה, הם יודעים מה הם צריכים לעשות. אין הפתעות, אין קסמים, פרט למהלכים של הקוסם הארגנטינאי.

פרגוסון ניסה אתמול כל דבר אפשרי. בגמר של 2009 הוא הופתע מהצבתו של מסי במרכז ולא באגף, אך הפעם הוא הגיע מוכן: בדקות הפתיחה יונייטד הפעילה לחץ שבארסה לא רגילה אליו, כזה שמכוון אל הרביעייה האחורית בשילוב קישור אחורי אנגלי שמונע יציאה מהירה אחרי שההגנה משתחררת מהלחץ. תוסיפו לזה את האיש עם הריאות הבלתי נגמרות - ג'י סונג פארק, שלקח על עצמו את דני אלבס, ופרגי באמת עשה כל מה שיש לו עם חומר שחקנים שנופל בהרבה מזה של מוריניו. בלי בונקר, בלי לכלוך, בלי כדורגל רע. הוא שיחק מול הטובה בהיסטוריה, עם דגש על שיחק. הוא ניסה לנצח את ברצלונה דרך כדורגל אמיתי, ועל זה שאפו. הכישלון כבר לא תלוי בו, הוא מעד מול הקבוצה ששמה ייכתב באותיות זהב בספרי ההיסטוריה.
 

בברצלונה מאושרים: מסי שוב סתם פיות לכל מי שטוען (על סמך מה? לא ברור) שהוא לא מגיע למשחקים גדולים, אותם אלה שטענו שדויד וייה בינוני בבארסה (בעונת בכורה של 25 שערים) ושבארסה חכמה על מלאגה ואוסאסונה ותתקשה מול האנגליות. הכל שמענו, אומרים בברצלונה.
ובכל זאת, עם כל האושר, קשה להתעלם מהעקיצה הזאת שמגיעה מדי פעם. אני מנסה להדחיק אותה כמה שניתן, כשאני חושב איך בעוד עשור אשב לי מול הטלוויזיה, לידי יישב לו הדור שלא ידע את ג'וזף, מסי יהיה אז בן 33, צ'אבי מזמן יפרוש מכדורגל וברצלונה של 2009-2011 תהיה רק זיכרון מתוק. כי באותה המידה שכיף לראות את הכדורגל של ברצלונה היום, יהיה קשה לא פחות להתרגל לעידן שבו צפיה בכדורגל לא תכלול את החבורה המדהימה הזאת.
אבל כל עוד החבר'ה האלה עוד כאן, אז אני מדחיק וממשיך להנות.

ורגע אחד של נחת: כל מי שביקר בנואו-קאמפ, אצטדיונה הביתי של ברצלונה, מכיר את הכיתוב שהפך לסיסמת המועדון: "Mes que un club" - יותר מעוד מועדון (בתרגום חופשי).
רגע לפני הנפת הגביע כולם חיכו לראות אם זה יהיה פויול שיניף את הגביע, "הטרזן" שבגלל פציעה עלה מהספסל ולקח חלק רק בדקות הסיום, או שמא צ'אבי יהיה זה שיניף את הגביע לאחר משחק בו פתח בהרכב כקפטן.
את הגביע הניף אריק אבידאל.

תקציר האירועים הקודמים: בפברואר האחרון התגלה בקיבתו גידול סרטני. המגן הצרפתי הובהל לחדר הניתוח מיידית, עבר את הניתוח בהצלחה אך היה חסר כל סיכוי לחזור לשחק כבר העונה.
יום לפני גומלין חצי גמר ליגת האלופות, מול ריאל מדריד, אבידאל כבר התאמן כרגיל. הוא נכלל בסגל ועלה בדקה ה-90 לקול תשואות הקהל.
הוא לא גדל בברצלונה, הוא משחק בה בסה"כ 4 שנים, רק לפני 4 חודשים היה חשש גדול להמשך הקריירה שלו ואף לחייו, ואתמול הוא פתח בהרכב ובסיום המשחק הניף את גביע אירופה.
עברה בי צמרמורת כשראיתי את המחווה הנפלאה הזאת. הרבה יותר מעוד מועדון.

נכתב ע"י: אבנר בורוכוב