מיעל ועד יהודית - השפעת נשות העם היהודי

חג החנוכה ידוע בנס הגדול שאירע למכבים במלחמתם מול היוונים, אך מאחורי סיפורם המפורסם נמצא גם כזה שאינו מוכר לרובנו, סיפורה של יהודית.
הסיפור מגלם אומץ וגבורה של אישה אחת שהמשיכה בדרכן של גיבורות ישראל שקדמו לה.
בשל סיפורה המופלא, אליו עוד נגיע בהמשך, החלטנו לסקור בקצרה את מעשיהן של הנשים אשר פעלו בגבורה למען עם ישראל, מתוך מסירות נפש ואהבת הארץ.

מיעל וסיסרא עד אסתר המלכה

שפך נחל הקישון בנמל חיפה עלה לכותרות בעת האחרונה כאחד ממקורות המים המזוהמים ביותר בארץ שכל החפץ חיים ירחק ממנו. הנחל עצמו זוהם משפכי המפעלים הנמצאים סמוך אליו, אך בעבר היה הקישון אחד הנחלים הגדולים בארץ ומימיו היו טובים לשתייה ולרחצה.

נחל זה שימש זירת לחימה בין צבא ישראל בפיקודם המשותף של דבורה הנביאה וברק בן אבינועם נגד יבין מלך חצור ושר צבאו סיסרא. הסיפור כתוב בספר שופטים בפרקים ג ו-ד, ובו מתוארת דבורה הנביאה שמגייסת את ברק בן אבינועם למלחמה בממלכת חצור. על פי הסיפור המקראי, המלחמה מתנהלת באזור הר תבור ונחל קישון, ועל אף גודלו של צבא סיסרא, ברק מצליח להכניע את צבאו: הוא מושך את צבא האויב אל השטח הביצתי של נחל קישון - אגן הניקוז של הנחל נמצא בשטח מישורי וזרימת המים אטית מאוד, כך שבעת שיטפונות כל אגן ההיקוות נהיה לביצה אחת גדולה – ושם סיסרא וצבאו נתקעים מבלי יכולת להילחם בצבאו הקטן אך הנייד של ברק שהכיר היטב את השטח. סיסרא יורד ממרכבתו ונס על נפשו מפחד ברק. במנוסתו הוא מגיע אל אוהלה של יעל "אשת חבר הקיני" (על פי המקרא יחסי שלום שוררים בין שני העמים), יעל מקבלת את פניו בסבר פנים יפות, ולאחר שהיא מכבדת אותו בספל חלב טרי וצונן, היא מציעה לו לשכב לישון. סיסרא כמובן אינו מהסס להצעה נדיבה זו, ובשנתו העמוקה יעל הורגת אותו ולמעשה מכריעה את המלחמה. דבורה הנביאה לא שכחה ליעל את אשר עשתה, ובשירתה בפרק ד היא אומרת: "תבורך מנשים יעל, אשת חבר הקיני, מנשים באהל תבורך. מים שאל חלב נתנה [...] ידה ליתד תשלחנה וימינה לעלמות עמלי. והלמה סיסרא מחקה ראשו ומחצה וחלפה רקתו".

בפרק ט מסופר על אישה אלמונית אשר במבצע גבורה הורגת מלך אכזר ששמו אבימלך, שלא בחל באמצעים אכזריים כדי לבסס את שלטונו. במהלך כיבוש עיר ששמה תבץ כל תושביה בורחים אל מגדל עוז מבוצר שהיה בתוך העיר ומתבצרים בו. אבימלך ואנשיו מתקרבים אל פתח המגדל כדי להעלותו באש על אנשיו. ואז המקרא מספר: "ותשלך אשה אחת פלח רכב [קטע של אבן ריחיים] על ראש אבימלך ותרץ את גולגלתו". ומהי תגובתו של אבימלך ברגעיו האחרונים? הוא קורא לנערו שיהרגוהו מתוך חשש "פן יאמרו לי אשה הרגתהו" - אוי לאותה בושה.

במקורותינו אנו מוצאים מספר לא קטן של נשים אמיצות שיוזמות בעת מצוקה קשה ומסכנות את חייהן למען העניין הלאומי שלא כדי לקבל פרס. כך שתי המיילדות העבריות שפרה ופועה (שמות א) שמסכנות את חייהן בהצילן את הילודים הבנים למרות גזרות פרעה ("כל הבן הילוד היאורה תשליכהו") וכך אסתר, שמסכנת את חייה ומצילה את קיומו של עם ישראל מהודו עד כוש.

סיפורה של יהודית

בתקופת שלטון נבוכדנצר נגזרו על היהודים גזרות קשות ורעות מצד. בעקבות כך יצאה יהודית האמיצה, אל שר צבאו של נבוכדנצר, הולופרנס.
זחלה מתחת לחוטי התיל, דילגה מעל המוקשים וכמעט חמקה מסיורי האויב שאחד מהם תפס אותה לבסוף. כשהובאה למחנה האשורים, ביקשה לפגוש את הולופרנס שמיד נשבה בקסם יופיה. היא סיפרה לו שהעיר קרובה לכניעה. "עניין של מקסימום ארבעה ימים", אמרה ורכשה את אמונו. הוא התיר לה להשאר במחנה, ולא רק זה, אלא שגם הניח לה לצאת ולבוא כרצונה ולאכול את אוכל כשר, שהביאה לה אמתה מדי יום בשק.

שלושה ימים ושלושה לילות התענתה יהודית במחנה האשורים. ביום שירתה את הולופרנס, ובלילה התפללה. בלילה הרביעי ארגן הולופרנס משתה גדול והזמין אליו את יהודית. היא האכילה אותו גבינה מלוחה להגדיל את צמאונו והוא שתה יותר יין ממה ששתה אי פעם ביום אחד. לאחר שהאדון סבא, השתכר ונרדם, תפסה יהודית את חרבו וערפה את ראשו.

יהודית עורפת את ראשו של הולופרנס, ציורו של קארוואג'ו משנת 1598

לפנות בוקר היום הגורלי הופיעה יהודית בשערי העיר כשאמתה לפניה, מחזיקה ונושאת באומץ את ראשו הערוף של הולופרנס בשק. היהודים שמחו וצהלו ולקראת הבוקר שיפדו את ראשו של הולופרנס על חומות העיר. חיילי הולופרנס שמעו מה שקרה, ראו את הראש ונסו על נפשם. כך נצלה העיר, ולכם יש סיבה למאכלי החלב. 
 

ולמה בחנוכה אם כל העניין היה בימי נבוכדנצר?

שתי סיבות: האחת, שיהודית היא זו שספר שלם קרוי על שמה, והיא מרמזת על יהודית אחרת, שהייתה ביתו של מתתיהו החשמונאי, אחות יהודה המכבי.

ההסבר השני הוא שהולופרנס רצה להעביר את היהודים על דתם, ממש כמו היוונים, וממש כמו היוונים, גם סופו לא היה מוצלח.
ידוע שאת 'יום יהודית' ציינו עד המאה הרביעית לערך, ומאז נשכח.